צל"ח ביצה נ

פריך ודלמא תבלין הוו וכיון דאידחי הך א"ב ולא נשאר א"ב רק מוריקא ממיל' הלכ' המיקל ומותר אפי' מוריקא ואמנם ראי' דחוי' דהרי יל"ד גם לאידך גיסא מאי מקש' ודלמא תבלין הוו ושמא ר"ש ידע שבביתו מבשלים היום קדירה שא"צ תבלין ולכך אמר האי לאו מביתאי א"ו שלא בחנם אמר ר"ש כן רק להוצי' ביתו מחשד וגם לגנות את הבי' ההוא שעושי' מלא כרצון חכמים וע"ז מקשה הגמרא דלמה ענין אמר ר"ש כן הלא אם יסברו שהוא בביתו גם כן לא יהיה חשד שיאמרו תבלין הוא וכן אם לגנו' הבית ההוא שדכו בו גם כן למה ידונו אותם לגנאי ודלמא תבלין הוא ואם כן ממיל' אין ראי' מזה שגם בידע מה קדירה בעי לבשולי שלא יהי' צריך שינוי ולכן נלע"ד שאין כוונת הרי"ף להביא ראי' שאין חילוק בתבלין בין ידע ללא ידע ובין מוריק' לשאר תבלין כי לזה א"צ ראי' וכפ"מ שביאר' לעיל טעמו של הרי''ף שהשמיט פלוגת' דר"ה ור"ס אבל כוונת הרי"ף כיון שמבואר בהך ברייתא דלב"ה מלח ותבלין שוים שאפי' מלח מות' לדוך בעדו של אבן ואפי' לקדיר' כמו תבלין ואם כן האי דאמר רב אחא ברדלא כי דייכת אצלי אצלויי מסתמ' גם על תבלין אמר כן שהרי מבואר בהך ברייתא דמלח שוה בדיני דיכה לתבלין ואם כן אם מחמיר ר"א ברדלא להצריך עכ"פ שינוי זוטא ג"כ נימא שבין במלח ובין בתבלין אמר כן ע"ז מביא הרי"ף ראי' מכל תבלין ין לא אמר חומר זה מדמקש' ודלמא תבלין הוו זהו הנלע"ד פשוט בכוונ' הרי"ף ובזה מתורץ מה שסיים הרי"ף דהכי איפסקא הלכתא בהלכות גדולות ותמהו על הרי"ף שהרי בה"ג פסק דמוריקא צריך שינוי כמו מלח ולפמ"ש ניחא שהרי"ף לא הביא ראי' עה"ג רק על זה דמה דאמר כי דייכת לא קאי על תבלין:

שם תבלין נבוחי מנבח קלייהו והקשה הט"ז בס"סי תק"ד להנך פוסקים דאפי' מוריקא לא צריך הצלאה אכתי קשה ודלמא מוריקא הוה שגם מוריקא לא מנב' נבוחי ומתוך כך רצה להחליט דמוריק' צריך שינוי כמו מלח ולענ"ד קושיא מעיקרא ליתא דמורקא הוא רך ואין דרכו להנתז במכתשת ממקום למקום ונשאר במקומו וכיון שמפסיק בין המדוך למכתשת אין קולו צלול וכיון דשמע דצליל קלי' ידע דלאו מוריקא הוא:

תוס' ד"ה בה"א וכו' אבל מלח של' צריך שינוי לדוך אותו גרעין גרעין דברי התוס' הללו תמוהים הם בעיני שהחמירו במלח חומרא יתירה לדוך גרעין גרעין והרי אפי' דמחמירי לא החמירו אלא לדוכו בפך ובעץ פרור ולצלי אבל גרעין גרעין מאן דכר שמי' כב"ה ומותר עכ"פ במדוך של עץ למשנתי' ולבריית' שמבי' בגמרא מותר אפי' במדוך של אבן ולא צריך אלא הצלאה ולא ראיתי מי שהרגיש בתמיה זו מכל מפרשי הש"ס:

ולולא דמסתפינא אמינא שחומר' זו שהחמירו במל' לדוך גרעין גרעין בשבת מיירי וכך איתא שם במס' שבת שם אר"י הני פלפלא מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' נמי וכיון שכתבו התוס' איירו בשב' מסקי ע"ז דמל' לא שרי רק חדא חדא גרעין גרעין:

בד"ה א''ב וכו ומיהו מהאי פוסקנ' לא נפקא לן מידי דהא קיי"ל כשמואל והקשה מהרש"א דאף דקיי"ל כשמואל מ"מ מלח בעי שינוי זוטא דהיינו אצלי אצלויי וא"כ עדיין אנו צריכין לידע מה חומרא דמלח מתבלין וע"כ מהני טעמי דהני אמוראי וא"כ שפיר נפקא לן מהאי פיסקא ואני אומר שיש לנו עוד דקדוק בדברי התוס' שכתבו מהאי פוסקנא לא נפקא לן מידי וה"ל למימר דמהאי פלוגתא לא נפקא לן מידי ולכן נראה דכוונת התוס' עפ"מ שכתבתי בדברי הגמ' ותרצתי שטת הרי"ף דלמסקנא שזכינו לדברי הברייתא שב"ש מחלק במלח דדוק' לצלי וכתבתי הטעם דגזרינן שידוך לימים הרבה וכתבתי שעפ"ז יש לפרש פלוגתא דרב הונא ור"ח דחד אמר כל הקדירות צריכות מלח ולכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וחד אמר מלח אינו מפיג טעם ולכן דרכו לדוך לימי' הרבה וכתבתי שעפי"ז נתבטל האיכ' בינייהו דידע מה קדירה בעי לבשולי ונשאר רק א''ב חדא דהיינו מוריקא ואם כן האי לישנא דכל הקדירו' צריכי' אין בו שום צד חומר והאי דאמר כל התבלין מפיגין מחמיר במוריקא ונסתרו דברי ר"י בתוס' שפסק כיון דבכל אחד יש קולא וחומרא עבדינן לחומרא דהרי לפי פירושינו אין בדברי האומר כל הקדירות צריכין מלח שום חומרא וממילא הדרינן לכללי הפוסקים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזהו כוונת התוס' דודאי גוף הפלוגתא דהני אמוראי שייך גם במסקנ' דהיינו למר מוריקא צריך הצלאה ולמר מוריק' הוא כשאר תבלין וא"צ הצלאה מהאי פוסקא של ר"י דהיינו היכי דאיכא בכל חד צד חומר וצד קל דאזלינן לחומרא לא נפקא לן מידי דכאן ליכא חומר רק בההוא דאמר תבלין מפוגין וכו' ואזלינן לקולא והא דתלו הטעם דקיי"ל כשמואל ולא כתבו משום ששנינו בריתא חילוק בין צלי לקדירה היינו משום שהי' לנו לדחות דברי הברייתא בשביל דברי המשנה כדאמרינן בכל דוכתא רבי לא שנאה ר' חייא מנ"ל ולכך כתבו דקיי"ל כשמואל וחזינן דשמואל אחז הברייתא יותר עיק' מהמשנה:

בד"ה בכל דבר וכו' כגון סיכי זורי וכו' דבריהם סותרים למה שכתבו בדף י"א ע"א בד"ה אין נוטלין וכו' דב"ה מתירין אפי' סיכי ומזורי משום שמחת יום טוב והרגיש בזה בספר ש''ה בח"ר דף. מ"ד ע"א וכתב דשאני לקצב עליו בשר דאי אפש' מאתמול משום מיכמר בשרא משא"כ דיכת המלח אפשר מאתמול דמלח אינו מפיג טעם לא שרינן טלטול מוקצה ושוב הקשה ע"ז מהא דלקמן דף ל"א ע"ב שפוחת לכתחלה ומטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש אף שהי' אפשר מאתמול ומסיק וכתב ולכן נראה כמו"ש המג"א בסימן תק"ט סק"ו דטלטו' מוקצ' התירו משום שמחת יום טוב אבל להשתמש במוקצה אסור אפי' שמחת יום טוב ואני תמה על המחבר הזה דהרי לעיל די"א טלטולו הוא להשתמש בו לקצב עליו בשר ואפ"ה התירו ב"ה משום שמח' יום טוב והמג"א באמ' כתב שם דדבר שהוא כלי שאני והתירו אפי' להשתמש בו לצורך שמחת יום טוב ע"ש במ"א ואם כן כאן הדק"ל דלעיל התירו אפי' סיכי ומזורי לצורך שמחת יום טוב וכאן קמתמ' בכל דבר ס"ד ולכן צריכין אנו לצרף גם החילוק בין אפשר מאתמול וכך הוא המדה דטלטול לחוד מה שאינו שיחו' בו מותר משום שמח' יום טוב אפי' במה שאינו כלי ואפי' אפשר מאתמול אבל להשתמש בו במה שאינו כלי אסור אפי' לצורך שמחת יום טוב אפי' אפשר מאתמול כן מוכח מדברי המג"א שם ומה שהוא כלי אפי' מוקצה מחמת ח"כ כגון סיכי וזורי מותר אפי' להשתמש בו לצורך א"נ משום שמחת יום טוב אם הוא דבר שאי אפשר מאתמול אבל אם הוא דבר שאפשר מאתמול אפי' כלי אם הוא מוקצה אסור להשתמש בו אפי' יש בו לצורך שמחת יום טוב:

ע"ב הא לן הא להו עיין פירש"י והרמב"ם בפ"ג הלכה י"ג פירש הא לן לבני בבל מותר לפי שהתבואה אינה טובה ומתקלקל והא להו לבני א"י שהתבואה שלהם טובה אסור אפי' בקטנה שאף אם יעשוהו מעי"ט לא מתקלקל והקשה הלח"מ ולמה יוגרע מדיכ' מלח שודאי אינו מתקלק' ואפ"ה מותר ע"י שינוי ותירץ כיון דכל הקדירות צריכות מלח ואי אפשר בלא מלח לכך התירו אות' ע"י שינוי אבל כתישת הריפו' שיכול לאכול מאכלי' אחרים ואין בזה מניעת שמחת יום טוב לכן לא התירו אפי' ע''י שינוי כיון שהי' יכול לכתשן עי"ט זהו תירוץ הלח"מ ואני אומ' שיש עוד לנו לתרץ קושי' זו באופן אחר והוא ע"פי מ"ש המגיד משנה בפ"א הל' ה' שהקשה שאסרו ביום טוב הקצירה מפני שאין בה הפסד אם נעשית מערב יו"ט ואסרו גם תלישת ירק ממחובר אף שיש בו הפסד אם נקצר מעיו"ט לפי שלא רצו לחלק בין תלישה שהוא תולדה דקצירה ובין קצירה ולמה התירו שחיקת תבלין הואיל ויש בהם הפסד והרי הוא תולדת טחינ' האסור ומה הפרש יש בין תלישת ירק שאסרוהו אף שיש בו הפסד ובין שחיקת תבלין שהתירו אף שהוא תולדות טחינה ותירץ המ"מ כיון שהתבלין אינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים הקילו בהם יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו אוכל הנאכל ולכך אסרו תלישת ירק שהוא עצמו נאכל והתירו שחיקת התבלין ע"ש במ"מ וממילא מתורץ קושיית הלח"מ הנ"ל שהמלח אינו נאכל הוא עצמו ועקרו לתקן מאכלים אחרים לכן לא החמירו בו והתירוהו ע"י שינוי אף שאינו מתקלקל אם נידוך מעי"ט אבל הריפות שהם נאכלים בעצמם החמירו בו לאסור אפי' ע"י שינוי והנה בריש הסוגיא דתבלין דפליגי ר"ה ור"ת בטעם הקולא דתבלין והחומרא דמלח חד אמר כל הקדירות וכו' וח"א כל התבלין מפיגין טעם וכו' ולכל חד יש להקשות נפליג בתבלין גופייהו דהיינו למ"ד כל הקדירות צריכין מלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' בעי לבשולי ובין לא ידע ולההוא מ"ד דתבלין מפיגין טעמייהו נפליג בין מוריקא לשאר תבלין וכבר דברתי מזה בתחלת הסוגיא ואמנם לפי דברי הלח"מ נוכל לומר דמלח כיון שעל כל פנים א"א בלא מלח לכן אף שידע ודאי אתמול שיצטרך מלח אפ"ה לא יכלו לאסרו לחלוטין שיש בזה מניעת שמחת יום טוב כי האוכל תפל בלי מלח לכן התירוהו ע"י שינוי אבל תבלין אם ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אסרוהו לחלוטין אפי' ע"י שינוי וכן למאן דתלי הטעם בהפגת טעמן גם כן מלח אף שאינו מפיג טעם לא רצו לאסרו לחלוטין כי א"א ביום טוב בלי מלח אבל מוריקא כיון שאינו מפיג טעם וגם אפשר לו ביו"ט בלי מוריקא אסרוהו לחלוטין אפי' ע"י שינוי:

והנה כ"ז ניחא במשנתינו שהצריכו עכ"פ שינוי גמור במלח אפי' לב"ה שצריך לדוכו דוקא במדוך של עץ אבל למה שזכינו בברייתא שהכל מותר לגמרי רק שינוי מעט צריך במלח דהיינו הצלאה ודאי קשה מה קולא יש במלח יותר מכתישות הריפות בתבואה של א"י ואין לומר כתירוץ הלח"מ שאי אפש' לאסור המלח לגמרי דתינח שלא לאסרו אבל עכ"פ למה התירוהו בלא שינוי גמור ולמה יהי' עדיף אפי' מתבואה של בבל שודאי מתקלקל ואפ"ה הצריכו שינוי גמור שדרכו במכתשת גדולה והם אסרו בגדולה והצריכו דוקא במכתש' קטנה א''ו שאין הטעם כדברי לח"מ רק כתירוצי ע"פ דברי הרב המגיד שהקילו במה שאינו נאכל בעצמו יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו נאכל ואם כן גם תבלין הם לענין זה כמלח שהרי אינם עשוים אלא להטעים דברים אחרים והדק"ל על משנתינו אדמחלק בין תבלין למלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה בעי לבשולי ללא ידע או בין מוריקא לשאר תבלין לכל מר לפי שטרח וע"כ צ"ל שאין הדבר תלוי בידע מה קדיר' אלא בהפגת טעם וגם צ"ל דלא בעינן הפגת טעם גמור וסגי בהפגת טעם טעם קצת ובזה גם מוריקא בכלל שגם מוריקא על כל פני' מפיג טעם קצת ונדחה מה שאמרו בתחלת הסוגי' דא"ב מוריקא וכל התבלי' מותרים ואפי' ידע מה קדירה בעי לבשולי תמיד מותר בלי שינוי כלל ויפה פסק הרמב"ם שנקט הטע' הפגת תטע' ולא חילק בין מוריקא לשא' תבלין:

שם בש"א בורר אוכל ואוכל נראה דכוון בזה עוד לחומרא אחרת שגם שבורר אוכל ומניח פסולת אף על פי כן לא יברור ויניח אפי' לבו ביום אלא בורר אוכל ואוכל מיד ועיין במס' שבת דף ע"ד ע"א באוקימתא דאביי וב"ה דאמרי בורר כדרכו וכו' לדעת הרב המגיד בפ"ג מהל' יום טוב הלכה ט"ו רמזו ב"ה באמרם כדרכו היינו אפי' שלא לאכול לאלתר ופליגי ב"ה על ב"ש בתרתי חדא דבית שמאי אסרי לברור פסולת מתוך האוכל וב"ה שרו ועוד דבית שמאי מצריכי לאכול מיד וב"ה מתירים אפי' לא יאכל לאלתר רק שיאכל עכ"פ בו ביו' ולדעת הרשב"א שהביא המ"מ שם אף ב"ה לא התירו כי אם לאכול לאלתר אבל לבו ביום כיון שבשבת חייב חטאת אסור ביו"ט והשיג עליו הרב המגיד דהרי ב"ה התירו פסולת מתוך האוכל והרי בפסולת מתוך האוכל בכל גווני שבורר אפי' בידו ואפי' לאכלו מיד חייב חטאת בשבת ואפ"ה מותר ביום טוב וכמו אפיה ובישול שכל אלה חיובי חטאת הם בשבת ואפ"ה מותרים ביום טוב אפי' שלא לאכלו מיד רק שיאכלנו בו ביום ואני אומר ליישב דעת הרשב"א דודאי מותר ביום טוב אוכל נפש אפי' במלאכות שיש בהם בשבת חיוב חטאת וגם לא משגחינן בא"נ עצמו במה שאפשר לעשותו מאתמול ומה שאסרו לגבן היינו משום שדרך לעשותו לימים הרבה ולכן כיון שאפשר לעשותו מאתמול ואינו מתקלקל כלל אסרוהו לעשות ביום טוב ועיין במג"א סימן תק"ז סקי"א או משום שטובה יותר כשהיא מאתמול כמו"ש הט"ז שם סק"ו ואמנם במה שיש לעשותו עכשיו בגווני שאין בה חיוב כל כך ואין בזה לא טורח ולא שום קושי צריך לעשות במה שקיל יותר ולכן בברירת פסולת מתוך האוכל שרי לב"ה אף שיש בשבת בזה חיוב חטאת ואם הי' בורר