צל"ח ביצה מט

תבלין נידוכין ולא חילוק בין מוריקא לשאר תבלין ואפי' מוריקא לא בעי שינוי כמו מלח וע"ז הי' קשה לו למה יוגרע מלח ממוריקא ולמה מלח לכ"ע בעי שינוי וע"ז באו רב הונא ורב חסד' לשנויי ת"ח וכו' ואין כל הקדירו' צריכות תבלין ולכן אפי' מוריק' קיל ממלת ות"א כל התבלין מפיגין טעמן חידש לו באמרו כל שגם מוריקא מפיג טעם שאף שאינו מפיג טעם גמור מ"מ מפיג טעם קצת וכמו"ש התוס' במס' שבת דף קמ"א ע"א דגם מוריקא מפיג טעם קצת אבל מלח אינו מפיג טעם כלל וגם הפגת טעם קצת מועיל היתר לדוך בלי שינוי ולכן מוריק' לא בעי שינוי והנה נולד לנו ספק בהאי מ"ד הראשון דקאמר כל הקדירות צריכות מלח וכו' אם איהו לא אזיל לגמרי בתר הפגת טעם כי הפגת טעם לחוד לא מהני לדידי' ועיקר ההיתר במה שאין הקדירות צריכות תבלין או דלמא דגם לדידי' הפגת טעם גמור ודאי מהני אך בשביל שבמשנתינו כל התבלין מותרים שהרי לא חילקה משנתינו רק בין תבלין למלח וא"כ גם מוריקא מותר ובשביל היתר המוריקא שאינו מפיג רק טעם קצת והפגת טעם קצת לחוד לא מהני דלזה הוצרך לתלות ההיתר במה שאין כל הקדרות צריכות תבלין אבל בשאר תבלין שמפיגין טעם גמור גם לדיד' אין צריך להיתר שאין כל הקדירות צריכות תבלין ודבר זה יתבאר בדברינו בהאיכא בינייהו:

שם דידע מה קדירה בעי לבשולי ויל"ד א"כ נפליג וניתני בדיד' בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' בעי לבשולי ללא ידע ושוב נדע ממילא ממלח אסור ק"ו מתבלין אבל השתא דמחלק בין תבלין למלח איכא למטעי ולמימר דחומר המלח הוא מטעם הפגת טעם ובשלמ' אם נימא כדרך השני שכתבתי לעיל בכונת המ"ד כל הקדירו' וכו' שגם הוא מוד' טעם גמור לחוד מהני ולא הוצרך לחדש טעם כל הקדירות אלא בשביל מוריקא לחוד לכך לא היה יכול תנא דמשנתינו לחלק בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' וכו' שהרי רובה דתבלין מותרים אפי' ידע מה קדיר' בעי לבשולי אבל לדרך הראשון שכתבתי דלהאי לישנא הכל תלוי בלא ידע מה קדיר' בעי לבטולי אבל הפגת טעם לחוד לא מהני בשום תבלין הדק"ל דנפליג בתבלין גופייהו:

ונראה דע"כ צריך למתני מלח דגם מלח מותר עכ"פ ע"י שינוי דלא נימא דבמלח אפי' שינוי לא מהני:

שם א"נ במוריקא לפ"מ שפירשתי דלעיל דהאי מ"ד דאמ' כל התבלין מפיגין טעמן כוונתו דגם מוריקא מפיג טעם ולכן גם מוריקא לא בעי שינוי נסתר הך נ"מ דמוריק' שהרי גם מוריק' לכל הטעמי' דלעיל ונראה באשר נדקדק עוד באמרו במוריקא מהו שימוש הבית בזה ומה היה חסר אם היה אומר א"נ מוריק' שהרי מוריק הוא הנ"מ בינייהו ולכן נלע"ד דאדרב' מזה סייעת' לפירושי וההו' מ"ד דאמ' כל התבלין מפוגין טעמן להקל בא ולהתיר הכל אפי' ידע מה קדיר' ואפי' במוריק' ולא בא להחמי' כלל רק להקל ואמנם הראשון שתלה הטעם בכל הקדירו' צריכו' מלח וכו' כבר כתבתי שיש לנו ספק בכוונתו אם לא מהני הפגת טעם לדידי' כלל ובכל התבלין הוא מחמיר שאינו מותר בלי שינוי אלא בלא ידע מה קדיר' לבשולי או דמודה בכל שאר תבלין שמותרי' בכל גווני אבל במוריק' לחוד שאין בו הפגת טעם גמור הוא שהחמיר שאינו מותר אלא בלא ידע מה קדיר' בעי לבשולי ובזה תבין דברי האיכא בינייהו כאן דאמר א"ב דידע מה קדיר' וכו והיינו לדרך הראשון הנ"ל ויש א"ב זה בכל התבלין דלההו' דכל הקדירו' צריכו' מלח ועיקר ההיתר של תבלין הוא שאין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ יש א"ב זה בכל מיני תבלין דלההוא מאן דאמר אין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ היכי דידע מה יבשל כל התבלין אסורים בלי שינוי כמו מלח ואח"כ אמר אי נמי ורצונו א"נ כהדרך השני שגם הוא מוד' דהפגת טעם גמור לחוד מהני ולא חידש לנו במה דאמר כל הקדירו' וכו' אלא לחלק בין מלח למוריקא וא"כ בכל שאר מיני תבלין לא שייך הך א"ב דידע מה קדיר' וכו' וע"ז קאמר א"נ במוריק' ורצונו לומר שעכ"פ נשא' הך א"ב דידע מהקדיר' וכו' במוריק' שהרי עכ"פ במוריק' בידע מה קדיר' בעי לבשולי אסור לההוא מ"ד דתלי הטעם בכל הקדירות צריכות מלח מוריקא אסור היכי דידע מה קדיר' בעי לבשולי ולההוא מ"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומהני הפגת טעם קצת לחוד מותר אפי' מוריקא ואפי' ידע מה בעי לבשולי:

ודע שלפי העולה מדברינו ההוא דאמר כל התבלין מפיגין טעמן ודאי להקל בא ואינו מחמיר שום חומרא וראוי להיות הלכה כמותו כפי כללי הש"ס שבדברי סופרי' הלכה כדברי המיקל ובזה נסתרו דברי התוס' בד"ה א"ב [ועיין בדברינו בדברי התוס') ואף שלמסקנא קיי"ל כשמואל וכברייתא דאפי' מותר לדוך במדוך של אבן מ"מ כיון דמלח בעי עכ"פ אצלי אצלויי ותבלין לא צריכ' הצלאה צריכין לפלפל מה טעמא דמחמרינן במלח ושייך פלוגת דר"ה ור"ח גם למתקנ' ולהכריע הלכ' כמי כי לכל אחד לפי דברי רש"י ותוספת יש חומרא בצד מה וקולא בצד מה ורבינו הגדול הרי"ף השמיט לגמרי טעמים הללו ולא הביא רק דברי שמואל דכל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפי' מלח והביא דברי רב לרב אחא ברדלא כי די כח אצלי אצלויי ומסיק דהיינו דוקא במלח אבל תבלין לא בעי הצלאה ולא חילק כלל בין מוריס' לשאר תבלין ולא בין ידע מהקדיר' בעי לבשולי ללא ידע ובאמת השיגו הרז"ה והרמב"ן במלחמו' וכן הר"ן נדחק לייש' דבריו אבל לפי פירושי הנ"ל הכל ניחא דלמ"ד כל התבלין מפיגין טעמן באמת אין חילוק בין מוריק' לשאר תבלין ולא בין ידע מה בעי לבשולי ללא ידע והכל מות' בלי שום שינוי ולכן סתם הרי"ף ההיתר בתבלין בלי שום חילוק כלל כי בדברי הסופרים הלכה כדברי המיקל גם רבינו הגדול הרמב"ם הביא הטעם דמפיגין טעמן וגם כן לא חילק כלל בין מוריקא לשאר תבלין ולא החמיר רק במלח לחוד שיטה המכתשת ולדברינו דכיון דנקט הטעם שמפיגין טעם באמת גם מוריקא מותר ועיין עוד בדברינו במסקנא ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם:

שם לצלי ולא לקדירה הנה דבר זה טעמא בעי בשלמא החומרא בגוף הדיכה ניחא כיון שדיכה הוא כמו טחינה החמירו שיעשה בשינוי שלא יהיה דומיא דאב מלאכ' דטחינה דגם כותש בכלל טוחן הוא ועיקר המלאכה במשכן היה כתיש' סממנין אבל החומרא שידוך רק לצלי ולא לקדירה לכאורה אין לו טעם ואם נפשו חשקה לאכול בי"ט מבושל ולא צלי למה יאסר לו הדיכה לקדיר' והנלע"ד טעמייהו דב"ש דהחמירו כ"כ במלח הוא לפי שכל הקדירות צריכות מלח וגם אינו מפיג טעם כלל ולכן דרכו לדוך מלח הרבה בפעם אחת ליווות דב'מהריו רי"א י ל לוא ב חיישינן שאם ידוך בי"ט בי"ט ידוך הרבה גם לצורך חול ולכן החמירו ב"ש בגוף הדיכה שידוך בשינוי בפך ובעץ הפרור וגם לא ידוך רק מעט לצלי אבל אם נתיר לו לדוך גם מה שצריך לקדיר' לפעמי' יאכל בי"ט צלי וישאר מותר המלח לצורך חול ונמצא שטרח בי"ט לצורך חול וב"ה לא חיישי כלל שיעשה לצורך חול ולכן התירו לכל דבר אפי' וממילא שמותר גם במדוך של אבן כיון דלא חיישי שירב' יותר מכדי צרכו ובזה ג"כ ניחא מה שהתירו ב"ש לדוך מלח עם התבלין יחד בלי שום שינוי והרמב"ן נדחק בזה ולדידי ניחא דכיון שנידוך עם עם התבלין הרי לא ירבה לדוך תבלין יותר מצרכו היום שהרי אינו יודע אם יצטרך למחר וליומא אותר' תבלין כלל וגם חושש להפגת טעם התבלין ממילא גם המלח אינו דך רק כפי צרכו היום ובזה נוכל לומר מ"ש ב"ה במשנתינו תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן ודקדקתי לעי' למה הוצרך לומר כדרכן ועיין בדברינו לעיל במשנתינו ולפמ"ש כאן הקול' של תבלין הוא משום שאין דרך לדוך תבלין הרבה לימים הרבה רק לפי צרכו לשעתו א"כ ב"ה רמזו טעמייהו על שמקילין כ"כ בתבלין לדוך אפי' במדוך של אבן הוא משום שתבלין נידוכין כדרכן שהדרך לדוך בכל פעם רק לצורך שעתו לכן אין צורך לשנות למדוך של עץ ומותר אפי' בשל אבן:

ועל פי דברינו אלה נוכל לומר פירוש חדש בפלוגתא דר"ה ור"ח בריש הסוגיא שבאו לתת טעם על חומרא של מלח יותר מתבלין ולפי פירושינו כאן דחומרה הוא שדרך המלח לדוך לימים הרבה ותבלין אין דרכן לדוכן לימים הרבה ובאו ר"ה ור"ח לתת טעם למה המלח יותר דרכו לדוכן לימים הרבה חד אמר כל הקדירות צריכין מלח וא"כ ודאי שיהי' צריך לו גם למחר ולימים הרבה לכך חיישינן שידוך היום לימים הרבה משא"כ תבלין ין שאין כל הקדירות צריכים תבלין אין דרכו לדוך יותר מצרכי ביומו וח"א כל התבלין מפיגין טעמן ולכך אינו דך רק לצורך היום ומלח אינו מפיג טעם לכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה אלא דלפ"ז נסתר האיכא בינייהו דאמר בריש הסוגיא דא"ב דידע מה קדירה בעי לבשולי דמה בכך שידע מעי"ט מה יבשל בי"ט הרי עכ"פ אינו יודע מה יבשל ביום שאחר י"ט ואינו דומה למלח ולומר שהפירוש דידע מה קדירה בעי לבשולי היינו שיודע עתה בי"ט מה קדירה בעי לבשולי למחרת יום טוב ג"כ אי אפשר לפרש כן שאף שאנו מחלקים בין מלח לתבלין מטעם זה שמלח הוא צורך כל הקדירות ולכן חיישינן שידוך בי"ט לימים הרבה משא"כ בתבלין היינו דרך כלל טעם על החכמים שחששו במלח יותר ממה שחששו בתבלין היינו משום שמלח דרכו לדוך לימים הרבה גזרו בו הרחקה משא"כ תבלין דלא שכיח לא חששו לגזור בו אבל לומר בתבלין חילוק באדם פרטי שאם אינו יודע מה קדירה יבשל למשר' י"ט מותר לו לדוך בי"ט אבל אם יודע בי"ט שלמחרת י"ט יבשל ג"כ קדירה דבעי תבלין אסו' לו לדוך בי"ט דממ"נ אם הוא יודע שאסור לדוך בי"ט לצורך חול א"כ בודאי לא ידוך יותר מצרכו לבו ביום ואם אינו יודע מה מועיל לו כאן שאינו יודע ידוך שהרי אינו יודע שזה איסור ורואה ששארי אינשי דכים בי"ט גם הוא ידוך ואם יבוא אצל חכם לשאול הלא החכם יכול לומר לו שידוך רק לבו ביום ולכן אין שום שייכות בזה לחלק בין יודע מה בעי לבשולי לאינו יודע ואמנם בתחלת הסוגיא דקאמר הך א"ב היינו קודם שזכינו לדברי הברייתא דמחלקי ב"ש בין צלי לקדיר' ולא אסקינן אדעתן הטע' שחיישינן שידוך לימי' הרב' והו' מפרשינן טעם השינוי משו' חומר הדיכ' מצד עצ' המלאכ' והי' מוכרח לנו לפרש דברי האומר כל הקדירו' צריכו' מלח כפירש"י שכיון שכל הקדירו' צריכות מלח א"כ ידע מאתמול שיהי' צריך מחר למלח והי' לו לדוך מאתמול ומינ' דגם בתבלין אם ידע מעי"ט שיבשל למחר קדיר' דבעי תבלין הי' לדוך מעי"ט ושפיר קאמר דא"ב דידע מה קדירה בעי לבשולי אבל כאשר זכינו להברייתא וראינו שב"ש מחולקים בין צלי לקדירה וע"כ הטעם משום דחיישינן שידוך לימים הרבה אתגלי לן הפירוש של הך מ"ד דאמר כל הקדירות צריכות מלח כפירושי החדש הנזכר וממילא בטל הך א"ב הראשון ומותרים תבלין בכל גווני אפי' ידע מעי"ט מה קדירה בעי לבשולי בין לר"ה ובין לר"ח ולא נשאר בינייהו רק מוריקא דלהאי דאמר הטע' שכל הקדירות צריכי' מלח גם מוריקא מותר שהרי אין כל הקדירות צריכין מוריקא וא"ב אין דרכו לדוך מוריקא מיום לחבירו רק כל היום הצריך ליומו ולכן אין צריך שינוי אבל למ"ד שתבלין מפיגין טעמן ולכך אין דרכן לדוך רק הצריך לבו ביום א"כ מוריקא שאינו מפיג טעם שפיר דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וגם מוריקא צריך שינוי כמו מלח:

וכיון שלההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ליכא שום צד חומרא ולההוא מאן דאמר כל התבלין מפיגין טעמן יש חומרא במוריקא הדרינן לכללי הפסק דבשל סופרים הלך אחר המיקל ומתורץ שטת הרי"ף שלא חילק כלל בין ידע ללא ידע ולא בין מוריקא לשאר תבלין ואמנם הרמב"ם שכתב בפירוש הטעם של היתר התבלין משום דמפיגין טעמן אם ידוך מאתמול ולא חילק בין מוריקא לשאר תבלין כבר ביארנו לעיל דבריו ולקמן יתבאר עוד יישוב לדבריו:

שם ודלמא תבלין הוו ולכאורה קשה ודלמא רב ששת מפרש החילוק בין מלח לתבלין כההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ולההוא טעמא גם תבלין היכי דידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי גם תבלין הם כמלח ודלמא ר"ש ידע מה קדירה בעי לבשולי ובביתו גם תבלין היו צריכין הצלאה ולכן אמר לאו היינו מגואי' דביתאי וע"כ צ"ל דלמסקנ' שזכינו לדברי הברייתא נדחה הך א"ב הראשון לגמרי ושפיר הקשה ודלמ' תבלין הוו ובזה עמדנו על דברי הרי"ף שהביא ראי' דלמסקנא תבלין לא באו הצלאה מדפריך הגמרא ודלמא תבלין הוו ולכאור' דבריו תמוהי' ודלמא הגמרא פריך ודלמא תבלין הוו ולא ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אבל בידע מה קדירה בעי לבשוולי גם תבלין בעי הצלאה כמו מלח ועוד אכתי מנ"ל להרי"ף דמוריקא לא בעי הצלאה והגמרא פריך ודלמא תבלין הוו היינו דלמא שאר תבלין הוו ולפמ"ש ניחא דאכתי קשה מאי פריך הגמרא ודלמא תבלין הוו שמא ר"ש ידע מה קדירה בעי לבשולי ולכך אמר לאו מגואי דביתאי דבביתו אפי' תבלין בעי הצלאה דסובר כמאן דאמר כל הקדירות צריכין מלח אלא ודאי דידע הגמרא דהשתא שזכינו לדברי הברייתא דמחלק בין צלי לקדירה ממילא בטל הך א"ב דידע מה קדירה בעי וכמו"ש ושפיר