צל"ח ביצה מה

אני דעד כאן לא אמרינן הואיל והוסתר לצורך הותר נמי שלא לצורך אלא כשהותר' לו היום אבל אם גם לצורך לא הותר לו היום ודאי שלא הותרה בו כלל ולא משגתינן מה שבימים טובים אחרי' הותרה לו והנה מהרי"ו פסק הביאו רמ"א בסי' תקכ"ו סעיף ך' מי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאסרי' ואפי' לצורך בו ביום דהוה כמי שלא הניח ע"ת שאינו מבשל לאחרים. ולפי"ז כבר מצינו שיהיה אסור בי"ט מן התורה לאפות ולבשל שכיון שלא משכחת בו היתר לצורך לא הותר כלל. ובזה יש ליתן תבלין קצת למה שלכאור' קשה על שטת רש"י מלבד קושיית התוס' מה הפרש יש בין אי אמרינן אין הוצאה ליום טוב כלל דהיינו דעת רבה ובין אי אמרינן מתוך שהותר וכו' שהיא דעת רב יוסף כיון שלשטת רש"י גם לר"י לא נשאר שום זכר איסור הוצאה מן התורה בי"ט בשום דבר הרי כמו שלא נאסרה כלל מדוע לשטת רב יוסף שפיר אסרו חכמים טלטול האבנים והוצאתן ולשטת רבה לא שייך שיגזרו חכמים ולפמ"ש ניחא דלשטת ר"י שפיר יש איסור הוצאה מן התורה למי שנשבע להתענות לילה ויום מכניסת י"ט עד צאתו ואמנם פסק זה של מהרי"ו שיהי' אסור לבשל לאחרים אין רש"י מחויב להיות אגוד בזה ולא עוד אלא שאני אומר אולי גם מהרי"ו אסר אלא מדרבנן וראי' שמביא ממי שלא הניח ע"ת ג"כ מורה קצת לזה שגם זה אינו אסור אלא מדרבנן ואת זה עכ"פ ברור שמי שנשבע להתענות לילה ויום מכניסת ליל י"ט והוא יחידי במקום שאין שום יהודי שם זולת לזה לא משכחנא היתר לצורך ואסור מן התורה בכל מלאכות אפי' אוכל נפש ואם זה אפה מי"ט לחול בזה נחלקו ר"ח ורבה דר"ח אמר הי' לוקה ולא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חץ לי' וכמו"ש שאין דעת מהרי"ו מוכרחת שיהי' איסור תורה לבשל לצורך אחרים וא"כ אי הוה כאן אורחים ישראלים לא היה לקי אלא שבאמת אין כאן אורחים וסובר רבה דאמרי' הואיל ומקלעי אורחים ור"ח סבר דלא אמרינן הואיל ומקלעי וכו' וממילא דלא שייך כאן כלל הואיל והותר לצורך שהרי לא הותר כלל אפי' לצורך כיון שאין שם ישראלים רק הוא והוא אסור לו לאכול וסרה קושיית התוס' מעל רש"י ודע שאף שאנו מהדר לתרוצי לשטת רש"י היינו דלא למשוי' טועה בדין ואני מקיים דינו שהאמת אתו שמן התורה מותר מכח מתוך אפי' שלא לצורך כלל אבל רש"י עצמו מדויל ידו משתלים שם בפסחים פירש"י האופ' מי"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו וכו' יעו"ש ואמנם אני פסק דינו של רש"י ומציל מסתירה והנה כעת דברתי להסיר קושיית התוס' אבל אין לי ראי' על פירושי שיהי' הפירוש שם בפסחים האופה מי"ע לחול שנשבע להתענות ועכשיו אני אומר אפי' להבי' ראי' שכן הוא הפירוש ואדקדק דקדוק אחר שם בפסחים דקאמר ר"ח אמר הי' לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו' הנה אם הפירוש הוא שהאורחי' יאכלו ה"ל למימר חזי להו אבל אמרו חזי ליה לא יתכן אם הפירוש שם בסוגיא כפי פשטא דמלתא שהוא כבר אכל ומלא כריסו ולא יאכל עוד היום ואיך יהי' חזי ליה ע"י דמקלעי אורחים ולכן נלע"ד שכך הוא הפירוש ואסכים לדינו של מהרי"ו וגם אומר אני שדינו של מהרי"ו הוא מדאורייתא שכיון שהוא מתענה אסור לעשות לאחרים מה שאינו רשאי לעשות עצמו והמג"א שם בס"ס כ"ב כתב והא דלא שרי מטעם דאי בעי מיתשל על נדרו וכו' ע"ש במג"א ואומר אני שיש בידינו לומר באמת לדחו' דינו של מהרי"ו מטעם זה ואמנ' קם דינו של מהרי"ו אם הוא במקו' שאין שם חכם או שלשה הדיוטות שיתירו לו ובזה נחלקו ר"ח ורבה דר"ח סובר דלא אמרי' הואיל ומקלעי לי' אורחי' ויתירו נדרו וחזי ליה לי' דייק' לו בעצמו יהי' חזי שיתירו נדרו ויהי' רשאי לאכול ורבה סובר אמרינן הואיל ומדנק' חזי לי' מכלל דמיירי במתענ' כנ"ל וא"כ קש' היא גופה קשי' למה לא פליגי כפשוטו בשכבר אכל וכפירש"י שם ש"מ שבזה גם לר"ח לא לקי דאמרי' הואיל והותר לצורך הותר נמי שלא לצורך. גם יצא לנו לפי פירושינו הנ"ל דלרב' אפי' תרי הואיל אמרי' דהיינו הואיל ומקלעי אורחים והואיל דאתשל על תעניתו:

ע"ב הבערה ובישול אינו משנה הנה בבריית' שנייה בישול קודם הבער' ור' יוחנן הפך הסדר והקדים הבערה לבישול ונראה דודאי כל מה שאפשר לנו לתרוצי הבריית' דלא תיתי דוקא כב"ש תרצינן אף בדוחקא קצת כדי לקיימה כב"ה אבל אם כבר חזינן דהך ברייתא ב"ש היא שוב אין עלינו למשכוני נפשין בשום דוחקא בהך ברייתא והנה התוס' בד"ה ה"נ וכו' הקשו וא"ת מה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור וי"ל כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט עכ"ל התוס' ואומר אני שאם היה קשה לנו אליבא דב"ה בהך ברייתא רק בישול יותר היינו נכנסים בדוחקא ולאחוז קושיית התוס' לנכון ולומר כיון שגיד אסור באכילה לא מקרי צורך היום כלל אבל ההבערה בשעה שעשה האש יש בידו לבשל בו היתר ודאי מקרי צורך היום קצת וכיון שאנו מוכרחים ממילא לאוקמי חיוב ההבערה כב"ש שוב נקטינן תירוץ התוס' דגם גיד מקרי צורך היום והא דהוה מחייב עלה מלקו' היינו לב"ש נמצא שעיקר הוכחתו של ר"י היא מחמת הבערה לכן התחיל בהבער' ובזה ניח' מה דהתחיל בהבער' ובישול וסיים בחד' דאי ב"ה וכו' הכא נמי אמרי' מתוך שהותר' הבער' וכו' ושבקי' לבישול משו' דבישו' אפש' לאוקמי כב"ה ולמימ' דבישול זה מקרי ש"לצ כלל:

עוד נלע"ד מה דפתח בתרתי וסיים בחדא ואומ' אני שגוף דברי התוס' הנזכרי' שכיון שבדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט קשיין לי דממ"נ אם אזל' בתר דידי' הרי לא המחשב' לבד הית' לאכלו אבל גם המעש' שהרי באמת אכלו שהרי הי' לוקה על אכילתו ואם כן הוא אוכל נפש ממש וגם לב"ש למה יהיו לקה ואם לאו בתר דידי' אזלינן אלא אמרי' כיון שהו' אסור באכילו אין זה א"נ א"כ אין בו צורך היום כלל וגם לב"ה הי' לוק' ואמנם כשם שקושיית התוס' היא על הבישול כך היא ג"כ על ההבער' אם לא, בישל אצל אש הזה רק גיד זה א"כ מה צורך היום הי' בהבער' זו וע"ז שייך התירוץ כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט והיינו שהרי היא הבעיר האש לדעתו לבשל אצל אש הזה ולאכול אף שלבסוף בישל בו דבר האסור הרי הי' יכול ג"כ לבשל באש הזה דבר המותר ולכן מקרי ההבער' צורך היום אבל על הבישול שהוא מבשל גיד בחלב ודאי חייב גם לב"ה זה הנלע"ד ואולי גם כוונ' התוס' כן שהרי רשמו דבריה' על ההבער' ולפ"ז נשאר לנו בתימה דברי ר"י שאמר גם על הבישול שאינו משנה ולכן נלע"ד פי' אחר בדברי ר"י שמה שאמר הבערה ובישול אינו משנה אין כוונתו על הבישול מחמת דאמרי' מתוך אבל כוונתו הבער' ובישול שאת' מחייבו שתי מלקיות בשביל י"ט חדא משום הבערה וחדא משו' בישול אינו משנה דחילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות בי"ט ורש"י בא מ' נשמר כאן ופי' בד"ה משום הבערה וכו' וקא סבר יש חילוק מלאכו' לי"ט וכו' ובמס' מכות דף ך"א ע"ב דשם אמר רבא יש חילוק מלאכות ואין חילוק מלאכות לי"ט באמת אותבי' אביי מהך דהכא דהי' לוקה חמש ואם איתא אהבער' לא לחייב דהא חייב משו' בישול ומסיק באמת דאפיק הבער' וכו' וזה הי' ג"כ כוונת ר' יוחנן הבערה ובישול אינו משנה והמפרש במסכת מכות פירש הטעם שאין חילוק מלאכות לי"ט דמאן דאמר הבער' לחלק יצאה היינו בשבת ובי"ט לא יצאה הבער' ומאן דנפקא ליה חילוק מלאכות מן ועשה אחת מהנה ה"מ באיסור דכתיב בהו חיוב חטאת וכו' יעו"ש:

ואני אומר אי מהא לא אריא ואם גלי רחמנא חילוק מלאכות בחד מקום ילפינן אידך מינייהו וכי היכי דגלי רחמנא לענין חטאיות הה"ד לענין מלקות וגם הרי חזינן שם שאביי ס"ל יש חילוק מלאכות לי"ט ולכן אני אומ' דבר זה אם יש חילוק מלאכות בי"ט או לא במחלוקת שנוי' למאן דיליף חילוק מלאכות מלא תבערו הרי שם כתיב לא תבערו וגו' ביום השבת וגלי קרא דדוקא בשבת יש חילוק מלאכות ולא בי"ט אבל מאן דיליף מועשה אחת מהנה ושם ליכא מיעוטי אמרינן גלי רחמנא בחטאיות והה"ד במלקיות בי"ט אמנם המגיד משנ' בפ"א מהלכו' י"ט הלכ' ד' כ' טעמו של הרמב"ם דסובר בהבער' מתוך שהותרה וכו' אף שהבער' אינו באוכל נפש עצמו היינו משום דגלי רחמנ' לא תבערו אש וגו' ביום השבת ודרשינן ביום השב' למעוטי י"ט שמותר להבעיר אף שלא לצורך אוכל נפש ומעתה אני אומר דמאן דיליף חילוק מלאכות מל"ת והבער' לחלק יצאה אז די אם ממעטינן מיום השבת למעוטי י"ט מחילוק מלאכות אבל גוף איסור ההבער' לא ממעטינן והרי הבער' בי"ט שוה לכל מלאכות אבל מאן דס"ל ל"ת ללאו יצאה ולא לחלק א"כ על כרחך ביום השבת דכתיב בהבערה למעוטי גוף ההבער' בי"ט ולמימר דהבערה מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך ולפי"ז כל שאר מלאכות אמרינן גם גבי י"ט שיש חילוק מלאכות ואם עשה הרב' מלאכות חייב מלקות על כל אחת פירות הנושרין מדברינו לחייב בי"ט מלקות על הבערה שלא לצורך אוכל נפש ולחייב ג"כ שתים על מלאכה שעשה עמה הוא תרתי דסתרי אהדדי שהרי ביום השב' דכתי' גבי לא תבערו עכ"פ למעוטי איזה דבר אתי ואלה הדברים הן הן דברי ר' יוחנן הבער' ובישול לחייב שתיים על הבערה ובישול משום חילוק מלאכות ולחייב על הבערה שיש בה צורך קצת כגון זו שהרי היה לדעתו לצורך בישול אינה משנה שממ"נ או שאמרינן בהבערה מתוך שהותר' וכו' או שאין חילוק מלאכות בי"ט ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן בהוצאה מתוך וכו' אף דגם גבי הוצאה כתיב בירמיה ביום השבת ואיכא למימר למעוט י"ט אפ"ה לא אמרי ב"ש מתוך וא"כ ב"ש לא דייקי כלל למימר דיום השבת למעוטי שום דבר אתי וממילא דגם ביו' השבת דכתיב גבי לא תבערו לא דייקי כלל ושפיר לא אמרינן בהבערה מתוך וגם שפיר אמרינן חילוק מלאכות לי"ט ובזה יובן מה שלא אמר ר"ע היא דיותר ה"ל למימ' ר"ע דאיירי מהבערה גופה וע"ל בדברינו בדברי התוס' ד"ה השוחט וכו' ולפי דברינו כאן דמר"ע לא שמענו דאינו דורש ביום השבת ואף דסובר דלא אמרינן בהבער' מתוך מ"מ אפשר דדריש ביום השבת למעוטי חילוק מלאכות בי"ט וממילא דהאי תנא דסבר יש חילוק מלאכו' בי"ט לאו ר"ע הוא אבל מב"ש דייק שפיר דלא דריש ביום השבת כלל למעוטי שום דבר ובהכי ג"כ ניחא דסיים בחדא דאי ב"ה וכו' ה"נ מתוך שהותר' הבער' וכו' ולא קאמר הותרה הבער' ובישול משום דבישול הזה שהוא דבר האסור ואין בו צורך כלל לא שייך למימר בו מתוך ועיין בלח"מ פ"א מהלכות י"ט שהקשה על הרב המגיד שפירש טעם היתר הבערה מקרא דביום השבת דלמה לא נדרוש ג"ב ביום השבת דירמי' גבי הוצאה למעוטי י"ט והוא על דרך שפירשתי כאן אליבא דב"ש:

שם ב"ש היא וכו' יש לדקדק בין לב"ש ובין לב"ה למה הוצרך למילף מהוצאה הרי בהדיא מצינו מחלוקת ב"ש וב"ה בהבערה עצמה לקמן דף ך"א ע"ב בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו וכו' וב"ה מתירין ואולי אפשר לומר לקמן לא במתוך פליגי אבל טעמי' דב"ש דאוסר הוא דגם רחיצת רגלים נקרא אצלו אינו שוה לכל נפש ומה שאינו שוה לכל נפש אפי' מאן דאית ליה מתוך אוסר בזה דהרי מיעט קרא בהדיא אשר יאכל לכל נפש וכן טעמי' דב"ה דהתירו לא מטעם מתוך אלא שסוברים שגם הנאת אבר אחד ג"כ שוה לאוכל נפש וע"ש ברש"י בד"ה הנאת כל גופו:

שם ה"נ לא אמרינן וכו' לעיל בתחלת הסוגיא בדברי ר' יצחק ב"א לא סיים בדברי ב"ש דבר וסיומו ועיין בדברינו שם טעם הדבר לפי שאין זה ראיה מוחלטת דמדלא אמרי בהוצאה שישנה לפעמים ג"כ במה שאינו אוכל נפש ממש מתוך לא אמרו בשחיטה שהיא תמיד בא"נ מתוך אבל כאן שפיר אמר דבר וסיומו דכאן ק"ו הוא אם בהוצאה שהיא איתא גם במה שהוא אוכל נפש ממש לא ס"ל מתוך ק"ו בהבער' דלא משכחת לה באוכל נפש דלא אמרינן מתוך לכן שפיר סיים כאן ה"נ לא אמרינן מתוך וכו' אבל בדברי ב"ה שאמר דבר והיפוכו קשה דאולי אף דאמרי בהוצאה מתוך היינו משום דאיתא באוכל נפש עצמו מ"מ לא אמרי בהבערה מתוך כיון דלא שייכא באוכל נפש עצמו וכמ"ש בשם המגיד משנה וצריך לומר דלב"ה ודאי ידענו היתר ההבערה ממתניתין דלקמן דף ך"א שהותר להתם חמין לרגליו ומוכרחים אנו לומר דרחיצ' רגליו שהוא רק הנאת הרגלים לחוד ודאי אינו בכלל אוכל נפש דכל אוכל נפש הוא הנאת כל הגוף וע"כ לא מספקא לי' שם אלא במדורה להתחמם כנגדה שהוא הנאת כל הגוף הי' מסופק דאולי גם ב"ש התירין דזה שוה לא''נ