צל"ח ביצה מד

התמיד. והנלע"ד דאף דלב"ש אין עולת ראי' קריבה בי"ט היינו משום שיכול להקריבה למחר מ"מ אם אירע שלא הקריבה כל ימות הרגל עד יום שביעי של פסח או עד יום שמיני של חג מודו ב"ש שמקריב בו ביום בי"ט שהרי זמנה עבר ואי משום שהי' יכול להקריבה אתמול הרי ר' אליעזר שמותי ואפי' לענין שבת החמורה סובר דאפי' מכשירין שהיה יכול לעשות מע"ש דוחין שבת ק"ו הקרבן עצמו בי"ט שרשאי לעשות אף שהי' יכול לעשות קודם יום טוב ואם כן משכחת עולת חובת היום שקריב' ביום טוב גם לבית שמאי וזהו כוונת רש"י כאן דעולת חובת היום רחמנא שרי:

ד"ה לוקה משום לא תעשה כל מלאכה דברי ר"ש הללו מרפסן איגרין דההוא בשבת כתיב בעשרת הדברות ומה ענינו כאן לי"ט וה"ל לרש"י להביא קרא כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב בפ' בא או קראי דכל מלאכת עבודה דכתיב גבי י"ט בפ' אמור ובפ' פנחס והנלע"ד דהקדים רש"י דבר זה לרבה דמוקי ברייתא זו אליבא בא דב"ה וטעמי' דב"ה במשנתינו הוא משום אין עירוב והוצא' לי"ט ופירש''י לקמן דעיקר הוצא' נפקא לן בשבת מויעבירו קול במחנה וההוא קרא קאי דוקא על שבת כדגלי ירמי' וכוונת רש"י שם דהוצאה גם גבי שבת אינה נכללת בקרא דל"ת כל מלאכה שהוצאה מלאכה גרוע ואינה נכללת בכל סתם מלאכה ומדאיצטריך בשבת קרא בפ"ע להוצאה שהוא קרא דויעבירו וגו' מכלל שאינה נכללת בכלל קרא דל"ת מלאכה:

ולכן אינה נכללת שכלל כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב גבי י"ט וק"ו שאינה נכללת בכלל מלאכת עבודה ולכן לא נאסרה בי"ט אבל שחיטה בודאי נכללת בכלל מלאכה סתם שהרי גם גבי שבת לא מצינו לא איסור בפ"ע בקרא אבל היא בכלל לא תעשה כל מלאכה וא"כ כי היכי שהיא נכללת בשבת בקרא דל"ת כל מלאכ' ה"נ נכללת בי"ט בקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם וכן פירש"י בהדיא לקמן בד"ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה וכו' יעו"ש. לכן נקט רש"י כאן לוקה משום ל"ת כל מלאכה ואין כונת רש"י שמשום לאו זה הי' לוקה אבל כונתו כיון שהוא נכלל בשבת בכלל לא תעשה מלאכה ה"נ נכללת בי"ט בכלל מלאכה:

ד''ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה וכו'. הא דהוצרך לומר שהיא אב מלאכה נלע"ד דהי' קשה לרש"י לדברי רבה דב"ה ל"ל מתוך א"כ למה התירו לקמן דף ך"א ע"ב במשנה להחם חמין לרגליו אפי' אינן ראוין לשתי' ואמנם שם במשנה לא יחם וכו' פירש"י אוכל נפש התיר הכתוב לא להבעיר אור בשביל רחיצה יע"ש ברש"י הנה תלה רש"י האיסור בהבערת אור ולא תלה רש"י האיסור בהחם החמין משום בישול ונראה דכוונת רש"י דסתם חמין שמחמין לרחיצה אינם חמין כל כך שהיד סולדת בהן וא"כ אין כאן בישול ולכן תלה האיסור בהבערת האור וא"כ איכא למימר לרבה דאמר דב"ה ל"ל מתוך הא דהתירו לקמן חמין לרחיצה הוא משום דס"ל הבערה ללאו יצאה ולא נאסרה בי"ט וכמ"ש התוספת בפסחים דף ה' ע"ב וזהו כוונת רש"י דשחיטה אב מלאכה ונאסרה בי"ט לאפוקי הבערה שאיננה אב מלאכה:

ואמנם עכ"פ צריכין אנו לומ' דלרש"י רחיצת חמין אפי' לב"ה אינו בכלל אשר יעשה לכל נפש ולא הותר לב"ה אלא אי מטעם מתוך אי מטעם הבערה ללאו יצאה לכל מר כדאית ליה ויבואר בדברינו בדברי ר' יוחנן:

תוס' ד''ה השוחט וכו' וה"הד דמצי למימר ר"ע היא דלית לי' מתוך א כוונתן למה דאמר רבא בפסחים דף ה' ש"מ מדר"ע תלת וכו' ואמנם מה שסיימו דב"ש ס"ל הכי בהדיא טפי לא ידעתי האיך ואטו נזכר בדברי ב"ש דלא אמרי' מתוך אנן הוא דילפינן מדאסרי להוציא קטן ולולב וספר ש"מ דלית להו מתוך וזה ילפינן ג"כ מר' עקיבא דאמר שם ואי בי"ט עצמו מי שרי וחזינן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אנו למדין דלית ליה מתוך ונראה דכוונת התוס' הוא משום דבדברי ר"ע אינו מפורש שאפי' לצורך אוסר והתוס' שם בפסחים נדחקו דהמצוה של ביעור חמץ מקרי לצורך וכ"ז אנו מוכרחין לתרץ דברי רבא שם שאמר ש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' הוכרחנו לומר דגם מצות ביעור מקרי לצורך אבל מדברי ר"ע עצמו לא שמענו זה אבל בדברי ב"ש הדבר מפורש שהרי אוסר קטן ולולב וס"ת שודאי הם לצורך:

עוד נלע"ד כוונת התו' ע"פ סברת המגיד משנה בפ"א מהלכות י"ט שחילק את המלאכות לשלש מדרגות יש מלאכות שאין להם שייכות באוכל נפש כמו הכתיבה והאריגה וכדומה ויש מלאכות שישנן באוכלי נפש וגם באינו אוכל נפש והיינו הוצאה יש מלאכות שעקרן באוכל כגון שחיטה ואפי' ובישול וכדומה וכתב שם הרב המגיד דהבערה לא שייכא באוכל נפש ממש ע"ש ויצא לנו מזה דשחיטה דומה טפי להוצאה ממה שדומה להבערה ואמנם גם להוצאה אינו דומה לגמרי וכמ"ש למעל' לכן כתבו התוס' דב"ש ס"ל הכי טפי דהרי ב"ש ס"ל כן בהוצאה ששייכא באוכל נפש משא"כ ר"ע דלא מצינו לו שסובר כן רק בהבערה שאינו באוכל נפש עצמו ודוק בדבריהם שכתבו דס"ל הכי בהדיא טפי ולא כתבו סתם דס"ל הכי בהדיא והיינו משום דגם לב"ש לא מצינו בהדיא ממש דהרי גם הוצאה אינו דומה לגמרי לשחיטה אלא דעכ"פ טפי דומה מהבערה אלא דלפ"ז לקמן בדברי ר' יוחנן דמיירי בהבערה הדק"ל דה"ל למימר ואת"ל משנה ר"ע היא דהרי ר' עקיבא מיירי ג"כ בהבערה וצריך לומר דמשום בישול נקט ב"ש ולקמן בדברי ר"י יבואר טור טעם דלא אמר ר' עקיבא:

בא"ד ותימא וכו' הא דלא הקשה בל"ז הך תימא ונראה דהך ותימ' מקושר לדבריהם בתחלת הדבור דהרי לכאורה יש תימה על תמיהתם דאטו משום דסובר הך תנא דברייתא בחדא כב"ש דהיינו דלא אמרינן מתוך מוכרח הוא לסבור בכל מילי כב"ש ודלמא בהא דעולת ראי' סובר כב"ה דקריבה בי"ט ואמנם כך היא תמוהתם דאכתי הל"ל ר' עקיב' היא ואף דדברי ב"ש מפורש טפי הרי הוא צריך למימר דבחדא דהיינו במתוך אתי' כב"ש ובאידך דהיינו בעולת ראי' אתיא כב"ה ואי הוה מוקי כר"ע ואתיא בכל מילי כוותי' ומיהו למ"מ שביארנו בדברי הגמ' והוכחנו מדנקט בברייתא השוחט ולא נקט המקטי' עולת חול ביום טוב ש"מ דהך תנא ס"ל הבערה ללאו יצאה ולית בה איסור ביום טוב אם כן אף אי הוה מוקי לה כר"ע לא הוה אתיא לגמרי כוותי' דהרי איהו סובר הבערה לחלק יצאה אם כן אי אפשר לפרש כוונת התוס' כן אך נלפמ"ש בשם הרב המגיד בלא"ה ניחא דהך ברייתא רבותא קמ"ל לא מיבעי' הבערה שאינה באוכל נפש עצמו ודאי לא אמרי' מתוך וכו' אלא אפי' בישול שהו' בא"נ עצמו גם כן לא אמרינן מתוך:

ובלימוד מהישיבה לחדודי לתלמידים אמרתי קישור הך ןתימא להא דלעיל ואמרתי גם כן ליישב סוגיה תימא וי"ל ואמרתי דהך ויש לומר שכתבו דנקט עולת נדבה לדיוקא למידק הא שלמי נדבה פטור הוא תמוה דהרי אף דנקט עולת נדבה אכתי לא שמענו למעוטי שלמי נדבה ויכילנא למימר דשלמי נדבה חייב והא דנקט עולה לדיוקא להך גיסא דאפילו עולה אינו לוקה אלא בנדבה אבל עולת חובה אינו לוקה ופוק חזי דלב"ה עולת חובה עדיפא משלמי נדבה דלב"ה עולת חובה קריבה בי"ט ונ"ונ אפי' שלמים אינן קרבין בי"ט אלא דכיון דכך ברייתא על כרחנו ב"ש היא והרי לב"ש ודאי עולת חובה לא הותרה כלל וע"כ למעוטי שלמי נדבה נקט עולת נדבה אלא דהא תינח אם אין מקום להמלט כלל מהך אוקימתא דב"ש היא אבל כיון דעכ"פ יש מקום לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה מהך ברייתא ומעתה אם איתא דב''ש היא ה"ל למימר אפי' עולת חובה וכך הוא שטחית דברי התו' שעל מה שכתבו דה"הד דהמ"ל ר"ע היא הקשו הך ותימא דעכשיו נולד זה התימא דבל"ז לא הי' תימא כלל דהרי וי"ל דנקט עולת נדבה לדיוקא אבל עכשיו שחידשו דיש עכ"פ יכולת לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה ונשאר התימא בתמיהתם:

בא"ד דדרשינן וחגותם חגיגה אין עולת ראי' לא ואף דמכאן לא שמענו רק לאו הבא מכלל עשה וצריך לומר דעולה כיון דאין בה אכילה להדיוט ואפילו אינ' ראוי' ולא חזי לשום נפש אינה בכלל אשר יעשה לכל נפש וממילא היא בל"ת בכל מלאכה אלא דלא נימא לה' כל לה' כתיב וחגותם לומר שעל וחגותם קאי לה' ולא על עולת ראי' וממילא נשארה בל"ת:

ד"ה דלמא בעירוב והוצאה. הנה מדברי התוס' כאן בדבור הזה תמהו כל המפרשים ועיין במהרש"א שנדחק מאד והנלע"ד לפרש ואקדים דאף דב"ש ודאי אית להו הוצאה בי"ט וגם לית להו מתוך שהותרה וכו' מכל מקום נראה דמודים ב"ש שמותר להוציא קטן לולב וספר למבוי אף שאין לו לחי וקורה וק"ו שמותר להוציא לחצר שאינו מעורבת ומנא אמינא לה לדבר זה אומר אני ממשנתינו הדבר מוכח מדדייק למתני אין מוציאין וכו' לרשות הרבים מכלל דלמה שאינו ר"הר מותר וליכא למימר דנקט לרשות הרבים לרבותא דכחה דהיתרא דב"ה דאפי' לר"הר התירו אומר אני שתי תשובות בדבר:

חדא על מה שביארתי בריש מכילתין דדוקא באיסורי תורה אמרינן כחה דהתירא עדיף או אף במוקצה לפ' שספק מוכן אסור לכן כחה דהתירא עדיף אבל באיסור דרבנן שספיקו לקולא אדרב' כחה דאיסורא עדיף א"כ ה"ל למימר אין מוציאין וכו' למבוי להודיעך כח האוסר שאפי' לרשויות דרבנן אוסר:

ויש לדחות דאדרבה הודיעך כחה דהתירא אפי' בדאורייתא דהיינו לר"הר גם כן ב"ה מתירין ותדע שהרי הקשה על רבה ולפלגי באבנים והרי גם בזה יש לומר דתני הני להודיעך כחה דב"ש דאפי' בהני אסרי א"ו דכחה דהתיר' עדיף בזה:

ואמנ' הא ודאי קשיא כשם שהקשה בריש מכילתין ונפליגי בתרווייהו תרנגול' היא וביצת' ה"נ איכא למידק כאן ונפלגי בתרוייהו בש"א אין מוציאין וכו' לר"הר ולכרמלית וב"ה מתירין א"ו דגם ב"ש אינן אוסרין אלא לר"הר דאורייתא וטעם הדבר נלע"ד דאף דלא ס"ל מתוך לענין איסור תורה מ"מ באיסור רשויות דרבנן גם ב"ש מודו דאמרינן מתוך שהותר לצורך הותר נמי ש"לצ. והנה נחלקו הפוסקים אם יש עירובי חצירות ביום טוב ודעת הרי"ף דלא תיקנו כלל אפי' לדבר שאין בו צורך כלל וכתב הר"ן טעם הדבר כיון שרוב ההוצאות מותרות בלא עירוב שהרי מה שיש בו רק צורך קצת מותר לכן אפי' למה שאין בו צורך כלל לא הזקיקו להצריך עירוב זהו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור אבל הרשב"א והביאו הר"ן שאף שהותר לדבר שיש בו צורך קצת אפ"ה דבר שאין בו צורך היום כלל אסור להוציאו לחצר עד שיערבו ע"ח והנה באמת מחלוקת הפוסקים הנ"ל הוא לדידן דקיי"ל כב"ה דאמרינן מתוך אבל לב"ש דלא ס"ל מתוך הנה לפום ריהטא לא שייך מחלוקת הנ"ל כלל:

אבל לפ"מ שהוכחתי כאן דברשויות דרבנן ג"כ בית שמאי מודו דאמרי' מתוך ודברים שיש בהם צורך היום קצת מותר להוציא לכרמלית וק"ו לחצר שאינה מעורבת הנה שייך פלוגתת הפוסקים הנ"ל גם אליבא דבית שמאי ומעתה נקל לעמוד על כוונת התוס' כאן דהתו' בתחלה אחזו בדעת הרי"ף והרמב"ם דכיון שרוב הוצאות מותרות בלא עירוב אף למה שאין בו צורך כלל לא תיקנו עירוב ולכן הי' קשה להו על רש"י למה צריך עירוב כלל ואף דקיימינן אליבא דכ"ש אעפ"כ הקשו כן וכנ"ל ואחר כך כתבו ומיהו יש ליישב וכו' דצריך עירוב להוציא דברי' שאין בהם צורך כלל וכדעת הרשב"א שאף שרוב הוצאות הם מותרים בלא עירוב אפ"ה המיעוט שאין בו צורך כלל צריך עירוב:

ד"ה ה"ג רש"י וכו' וקשה דאמרינן בפסחים האופה מי"ט לחול הי' לוק' ולא אמרינן מתוך וכו' ועיין בדברי התוס' ובאמת קושי' זו היא קושי' גדולה על דעת רש"י. ויען דאנא מזרעא דרש"י קאתינא אמרתי לעמוד בעזרתו של רש"י וקטיגור יהי' נהפך לסניגור ממקום שבאו רבותינו בעלי התוס' לסתור תהי' סיוע והנה שם בפסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מי"ט לחול ר"פ אמר הי' לוקה רבה אמר אינו הי' לוקה ר"ח אמר הי' לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לי' אורחים חזי ליה רבה אמר באינו הי' לוק' אמרינן הואיל ומתחלה אסלק קושיית התוס' מעל רש"י באופן שסר' הקושי' אבל אכתי לא תהי' סייעתא ואחר כך אדבר איך אפי' סייעתא היא ואומ'