צל"ח ביצה לה

אף שנדחה הדיוק מ"מ לא נדחה גוף דברי ר' חייא דר"י מפרש דברי הת"ק וא"כ קשה כנ"ל ועיין בדברינו בסמוך:

שם סולם בא לידינו הא דסתמו דבריהם סולם ולא פירשו דהיינו סולם של עליה וכדחזינן באיכא דאמרי דקאמר סולם של עליה ונראה דלהך לישנא קמא אז אמרינן באמת דר' דוסא שרי מה דאסר ת"ק לסברא פשוטה בלי ספק והא ודאי שמה ששאל אותם אבוהון כלום מעשה בא לידכם לא על היראה פשוטה שאין בה שום חידוש כיון ובודאי כוונתו אם בא לידם איזה הוראה שיש בה חידוש ובזה שפיר השיבו סולם ולא הוצרכו להזכיר של עליה דודאי כן הוא דאי בשל שובך מה חידוש יש בו והלא לכ"ע שרי ואי משום ב"ש דאסרי הרי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואף דאכתי הוה להו לפרש של עליה דהרי איכא למימ' של שובך וברה"ר וזה ודאי הורא' היא שהרי לל"ב דר"ח אסור ברה"ר אפשר לומר דהנך קרייתא דנפקי לתמן הי' ידוע דליכא שום רה"ר והי' דר רק יהודי אחד בכל כפר ולחשש אורחים לא חיישינן במילי דרבנן כמו שביארתי בנודע ביהודה ועוד דבי"ט לא יבואו אורחים ואולי זה כוונת רש"י שכתב בד"ה סולם וכו' הולכת סולם וכו' והקשה מהרש''א דהרי גם חזרה שרי לדידהו דת"ק מיירי בשל עליה ושרו ב"ה אפי' להחזיר ולפמ"ש ניחא דאי חזרת סולם אם כן בשל שובך יש חידוש דהרי לתנא דמשנתינו פליגי רק בהולכה אבל בחזרה גם ב"ה אסרי וכמו"ש הרב המאירי וא"כ הוה להו לבני ר"ח לפרש באיזה סולם הורו. אמנם ע"כ רש"י לא ס"ל כהרב המאירי דלדעת הרב המאירי מוכח ממשנתינו דב"ה מודו דאסור להחזיר ואם כן מה דאמר מתניתין דלא כהאי תנא היינו בתרתי הוא דלא כהאי תנא דלמתניתין אסרי ב"ה להוליך ולברייתא שרו גם ב"ש להוליך וגם בהא הוא דלא כהאי תנא דלמתניתין אסרי ב"ה ולהחזיר ולברייתא שרי וא"כ למה פירש רש"י בד"ה מתניתין דקתני בהולכת סולם פליגי וכו' ואי הוה דעת רש"י כהרב המאירי יותר ה"ל לרש"י לאחוז בלשונו הסתירה שסותרת ברייתא למתניתין בלהחזיר שהוא נפקותא לב"ה ואין לומר דרש"י לשטתו לקמן בסוגיא דמחלפת היינו דאין מוליכין וא"כ לכך נקט רש"י לשונו דמשנתינו דפליגי בהולכת סולם שרומיא זו היא אליבא דב"ה שאסרי במשנתינו ההולכה ובברייתא לכ"ע מותר אבל רומיא דמחזירין הוה רק לב"ש דבמשנתינו אף ב"ש לא התירו החזירה ובברייתא התירו. אבל זה אינו לפי מה שיבואר בדברינו בסוגיא דמוחלפת השטה שלמסקנא גם לרש"י נשאר הך דאין מוליכין על מכונה ולא נתחלפה ואם כן נסתרה סברא זאת והדק"ל למה לא נקט רש"י הסתירה דברייתא למשנתינו לענין להחזיר אלא ודאי דרש"י לית ליה הך דהרב המאירי ויש לפרש משנתינו גם כן דב"ה מתירין גם להחזיר ועיין בדברינו במשנתינו:

אלא דלפ"ז גם תירוץ של מהרש"א שתירץ דלהכי נקט רש"י הולכה משום דלהחזיר אף אם פליגי בלהחזיר של עליה מכל מקום אין הלכה כברייתא אלא כמשנתינו דפליגי רק בהוליכה ולפמ"ש ליכא ראי' ממשנתינו דלא שרי ב"ה אף להחזיר והנלע"ד כוונת רש"י לתרץ מה שאמר משנתינו דלא כהאי תנא וכתבתי לעיל דקשה דלמא משנתינו איירי בשל עליה ולתרץ זה דעובדא דבני ר' חייא לענין היתר הולכה איירי ואמר להו ר"ח לאו ואסרו מה שהתרתם א"כ מוכח דהאי דאמר רבי יהודה אבל בשל עליה ד"ה אסור להוליכו אסור לד"ה והך עובדא דבני ר"ח סיומא דמלתא דאמר משנתינו דלא כהאי תנא הוא:

שם ור"י טעמא דת"ק מפרש לכאורה לשון טעמא אינו מדוקדק והכי ה"ל למימר ור"י דברי ת"ק מפרש:

ונראה משום דבשל עלי' ליכא שום סברא להתיר להחזיר דהרי יש לחוש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך ובשלמא להוליכו לשובך איכא למימר דמשום שי"ט לא חששו לחשדא אבל להחזיר דליכא שי"ט וגם לא שייך להתיר סופו משום תחלתו דמה הפסד יש לו אם אינו מחזירו להעליה ואם כן אין טעם לדברי הת"ק ולכן בא ר"י לפרש דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בשל שובך וממילא וממילא נתפרש הטעם ששובכו מוכיח עליו וליכא שום חשדא ואמנם הא קשיא לי ומה בכך דר"י לפרש בא אכתי נימא דר"י על היתר החזרה קאי דזה הוא דוקא בשל שובך אבל בשל עלי' ד"ה אסור להחזיר אבל להוליך גם של עלי' מותר והדבר מוכרח נשמע לב"ה שהרי ב"ש מדאסרי להחזיר אפי' של שובך מכלל דלא ס"ל שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו להוליך ולא חיישי לשמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אם כן לדידהו גם של עלי' מותר להוליך דכיון דלית להו שובכו מוכיח אין חילוק בין של שובך לשל עלי' וכיון דלב"ש מותר להוליך של עליה מהי תיתי לומר דב"ה אסרי ומחמירי יותר מב"ש ובדוחק י"ל דגם ב"ש אית להו הסברא דשובכו מוכיח אלא דלא סמכי על זה רק בדאיכא גם כן שי"ט דהיינו להוליך אבל לא להחזיר ובשל עליה דלא שייך כלל שום הוכחה שאינו צריך להטחת גגו לא מהני שמחת יום טוב להתיר לא לבית שמאי ולא לבית הלל:

שם הטוי סולם של עלי' בא לידינו כאן פירשו דבריהם של עליה אף שודאי כן הוא דהטוי של שובך מה חידש חידשו בהורא' זו דזה לכ"ע שרי ואפי' ב"ש קאמרי במשנתינו אבל מטהו וכו' ואמנם לפי שמן הסתם לא שייך הטוי בשל עלי' דאיך בא מתחלה מעליה לשובך ורש"י באמת הוצרך לפרש שהוליכו מבע"י לשובך אבל על כל פנים מן הסתם לא שכיח הטוי בשל עליה לכן הוצרכו לפרש של עליה שם מה דתשרי ת"ק קאסר ר"ד עיין פירש"י ואלמלא פירושו הייתי מפרש מה דשרי ת"ק היינו ת"ק דקאמר דגם בית שמאי מתיר להוליך ע"ז פליג ר"ד ואמר דב"ש אסרי להוליך ולא שרו אלא להטות ובזה היינו מרויחים קושיית התוס' שהקשו תימא דר"ד דאמר כמאן ולפי פירושי ר"ד הוא כתנא דמתניתין ממש אלא דאי אפשר לפרש כן דאם כן לא חידש לנו ר"ד בדברי ב"ה כלום רק בדברי ב"ש וקשה אטו טעמא דב"ש אתי ר"ד להשמיענו אלא דאכתי אפשר לפרש כן דנ"מ אליבא דב"ה דאם בית דמאי אסרי להוליך וא"כ לית להו שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו ההטוי מכלל דבהטוי ליכא שום חשדא אם כן גם בשל עליה מותר ההטוי ומינה דגם לב"ה מותר ההטוי בשל עליה ואעפ"כ יפה עשה רש"י שמיאן מלפרש כן דא"כ אכתי מותר ההטוי בשל עלי' אפי' לפי מה שפירש להם אבוהון וא"כ למה אמר צאו ואסרו מה שהתרתנו והרי שפיר התירו:

תוס' ד"ה מה דקא שרי וכו' וי"ל דשני מיני סולמות וכו':

נראה דכוונתן דסולמות שבעירובין קטנים יותר אפי' מסולם של שובך דאל"כ אפי' אם ניהא דלא כוונו התוס' לתרץ גם לר' דוסא מ"מ הרי בכולו סוגיא דכאן משמע דעיקר היתרון של שובך משל עלי' הוא מטעם שובכו מוכיח עליו וכמפורש בריש הסוגיא בדברי ר"ח א"כ משמע דאי לאו שניכר שהוא של שובך שפיר שייך בו חששא דלהטיח גגו הוא צריך וא"כ למה שרי בעירובין סולמות קטנים א"ו שהם קטנים יותר משל שובך בא"ד והר"א מבורגיל פירש דהתם מיירי בשבת וכו':

צריך עיון מהא דלקמן דף י"ח ע"ב דקאמר רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי א"כ הכא נמי נימא הואיל ובשבת שרי בי"ט נמי שרי ונראה דכאן מצינו גם בשבת לאסור אם הסולם עומד ברה"ר אסור לטלטלו אפי' תוך ד"א משום שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך וכיון דאיכא גזירה זו גם בשבת שוב גזרו גם בי"ט ואפי' ברה"י ועוד אפשר בלא"ה דוקא לענין טביל' אמר רבא דבר זה שהרי גם בשבת הוא מתקן גופו ואפ"ה שרי משום דנראה כמיקר לכך לא אסרו ביוה"כ משום מתקן ועוד דהרי חזינן דמוקצה מותר בשבת ואסור בי"ט ואדרבה בי"ט משום דקיל שהותר בו אוכל נפש אתי לזלזולי ביה והחמירו בו יותר משבת אבל ביוה"כ אף שקיל משבת בעונש שזהו בסקילה וזה בכרת מ"מ לא הותר בו מה שאסור בשבת לכך לא שייך אתי לזלזולי ביה שפיר אמרינן הואיל ובשבת שרי גם ביוה"כ שרי והיה מקום לפלפל בזה אם אמרינן אין עירוב והוצאה ליוה"כ ועיין בר"ן שלהי מכילתין שגם כן כתב לחלק בין שבת ליוה"כ דאמרינן הואיל ושרי בשבת שרי ביוה"כ וגבי י"ט החמירו במוקצה יותר משבת יעו"ש ואין כאן מקום להאריך בזה:

בא"ד דהתם מיירי בשבת וכו'. והא דלא משני סתם דהתם מיירי ברה"י וכאן מיירי ברה"ר וכן רצה הרא"ש לתרץ לחלק בין רה"ר לרה"י ומה שדחה הרא"ש תירוץ זה וכתב ומיהו קשה דר' חייא גופי' דקאמר הכא משמע התם דסבר התם סולמות וכו' ונוטלין בשבת עיין ברא"ש ולכאור' דבריו תמוהים דדלמא גם ר"ח דאסר כאן ג"כ ברה"ר אסר ואמנם לפמ"ש לעיל בדברי הגמר' הוכחתי דהך עובדא דבני ר"ח ברה"י הוה שפיר קאמר הרא"ש ועוד נלע"ד שאין לתרץ דכאן מיירי ברה"י ובעירובין מיירי ברה"ר דהא ודאי הטי' ברה"ר קיל יותר ממוליך ברה"י וראי' לדבר לל"ב דרב חנן דברה"י פליגי ואסרי ב"ש ואפ"ה קאמרי אבל מטהו וכו' וע"כ אפי' ברה"ר דאי הוה אסור ברה"ר הי' אסור גם ברה"י דהרי ב"ש אית להו דר"י אמר רב אלא ע"כ שגם ברה"ר מותר הטי' והולכה אסור ברה"י וכיון דר"ד אוסר הטי' בשל עליה אפי' מיירי ברה"ר אעפ"כ שוב ק"ו דהולכה אסור אפי' ברה"י ובזה ניחא מה דסיימו התוס' בסוף הדבור וכתבו ולפי"ז אסור לטלטל סולם שלנו אפי' בביתו דשמא הלכה כר"ד ומהרש"ל ביש"ש נדחק בדבריהם ורצה להגיה בדבריהם ולפמ"ש ניחא דאי לאו דהלכה כר"ד לא היינו צריכין לחלק בין שבת לי"ט רק בין רה"ר לרה"י ואולי לטעם זה הקדימו התוס' בתחלת הדבור דמשמע דקיי"ל כר"ד דבלי הנעה זו לא היה קשיא להו מסוגיא דעירובין:

בגמרא פיסקא אבל מטהו וכו' אלמא גבי שי"ט וכו' הנה קושיא זו על רישא דמתני' בש"א אין מוליכין וא"כ קשה למה רשם כאן הפיסקא על סוף דברי ב"ש דאמר אבל מטהו וכו' והנלע"ד דחזינן המקשה לא היה ניחא למימר דפליגי בסברא אם אמרינן שובכו מוכיח עליו והתרצן הוא שדחה אותו דבסברא זו פליגי ואמנם עדיין היה מקום לומר דכ"ע ס"ל שובכו מוכיח עליו ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא אם צידה אסורה מן התורה דב"ש ס"ל שהיא מן התור' וא"כ מה בכך ששובכו מוכיח עליו אכתי יחשדוהו שלצוד גדולי' הוא צריך וכיון שלצוד גדולים הוא איסור תורה לכן חייש לחשדא וב"ה סברי שצידה אינה אסורה בי"ט מן התורה רק מדרבנן ולכך לא חיישינן לחשדא והנה לעיל דחיתי סברא זו שאם הי' טעמייהו דב"ש משום חשש צידה א"כ איך התירו ההטי' והרי אפי' העליה על הסולם אסור ועיין בדברינו בדברי הגמרא בעמוד הקודם וזה כוונת הפיסקא כאן שמרשים אבל מטהו וכו' וא"כ ע"כ אין הטעם משום חשש צידה רק משום הטחת גגו ובמה פליגי ב"ש וב"ה ע"כ בשי"ט אלמא גבי שי"ט בית שמאי לחומרא:

שם מוחלפת השיטה נקט לשון זה ולא קאמר איפוך כדרגיל בש"ס בשאר מקומות ונראה כי יש הפרש בין הלשונות כי לשון איפוך משמע שמהפך את הגרסא וגרסינן במשנה כך כמו שמשני אבל מוחלפת השיטה משמע שאינו משנה הגירסא שבמשנה אלא שאנחנו צריכין להפוך שיטתן ושמחלוקתן הוא היפך ממה ששנו בלשון המשנה:

ולשיטת התוס' בד"ה אר"י ודאי שכן הוא שאי אפשר להפך המשנה ומס' עדיות תוכיח ששנויה שם מקולי ב"ש אלא שאנו צריכין לומר שהמשנ' נשנית לפי הטעו' והרי רבינו הקדוש סידר המשניות וביצה קודמת לעדיות דבתרי סדרי יש סדר ומועד קודם לנזיקין וכיון שבמס' עדיות שנה רבי לפי הטעות ק"ו ששנה כן במס' ביצה ולכך לא קאמר איפוך וקאמר מ"ה ולשיטת רש"י ג"כ ניחא דלשיטת רש"י דמחליף הך אין דאין מוליכין קשיא ג"כ א"כ למה לא שנאה במס' עדיות גבי קולי ב"ש ועיין מהרש"א מ"ש בסוף דברי התוס' בד"ה אר"י וג"כ צ"ל דמס' עדיות נשנית לפי הטעות וג"כ צ"ל דאינו משנה הגירסא במשנה ולכן לא קאמר איפוך ואמנם כל זה אמרתי לפום ריהטא אבל באמת כל אמורא היה לו לשון הרגיל על לשונו ור' יוחנן כן דרכו גם בשאר מקומות לומר מוחלפת השיטה וכן לעיל דף ג' ע"א גבי אין סוחטין ובפסחים דף מ"ט ע"ב גבי עד כמה הן מזמנין בכולהו אמר ר"י לשון מוחלפת השיטה ובזה שפיר נוכל לומר דמהפך הגירסא במשנתינו ואף שבעדיות אי אפשר להפך ולאותן מן המפרשים שגם בתרי סדרי אין סדר למשנה ועיין במ"ש