צל"ח ביצה לא

והעלה עפר אם הי' אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו וכו' ודבריו תמוהים דמדבריו משמע שדוקא אם כבר נתקו אבל לכתחלה אסור לנתוקי הדקר הנעוץ והוא נגד משנתינו ששנינו ומודים וכו' שיתפור וכו' ומוקמינן ליה בד"נ ועל כל פנים שנינו שיחפור ומשמע אפילו לנתקו בידים שרי ועיין בהה"מ ובלח"מ שם ובב"ח ובפר"ח סימן תנ"ט ודבריהם דחוקים בפרט מ"ש הפר"ח דהגמ' מיירי במקום שהוא מקלקל והרמב"ם מיירי במקום שהוא מתקן דבריו חמורים דאיך שביק הרמב"ם פה שמבואר בגמרא והביא דין חדש שלא נזכר בגמ' ואין זה דרכו של רבינו הגדול ובסי' שה"מ בשם ס' ישרש יעקב מסיק דהרמב"ם ס"ל דאפילו מה שהוא רק פטור אבל אסור לא התירו לצורך כיסוי אמנם סוגיא זו היא אליבא דר"ש שס"ל משאצ"ל פטור וכאן שמצורף לזה שהוא קלקל הוא מותר אפי' לכתחלה אבל רבינו הגדול לשטתו שפסק בפ"א מהל' שבת במשאצ"ל כר"י שחייב ואף דאמרינן בשבת דף ע"ג ובחגיגה דף י' דר' אבא אמר אפילו כר"י דכאן ר"י מודה כיון שהוא מקלקל מכל מקום על כל פנים אינו מותר רק פטור ולכן אסור אפילו לצורך כיסוי יעויין בדברי שע"ה שם שהאריך ולדבריו הא דצריך בסוגיא זו נעיצת דקר כיון שאין איסור כלל צ"ל משום הכנה והא דאסרי ב"ה לשחוט היינו משום דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה כמו"ש הרשב"א בעבודת הקודש ולשטה זו לכאורה קשה אם כן היכי קאמר לקמן ולטעמיך לכסי' ודלמא הך ברייתא דכוי אתי' כר"י דמשאצ"ל חייב וא"כ אין היתר בד"נ כדברי הרמב"ם ונראה דלא קשה שהרי תנא דברייתא דכוי רבי יוסי הוא שם בחולין דף פ"ד ואתי סוגיא זו כרבי יוחנן במסכת שבת דף ל"א ע"ב דמוקי לרבי יוסי כר"ש וגם רבא קאמר שם דיקא נמי ואם כן שפיר מקשה ונכסיה בד"נ ולפמ"ש התוס' בד"ה ואם איתה וכו' דל"ג לקמן בד"נ בלא"ה ניחא:

שם אר"י אמר רב ל"ש וכו' תנ"ה וכו' לכאורה קשה אטו רב ברייתא קמ"ל וכיון שהדבר מפורש בברייתא הכל כמו שאמר רב למה הוצרך רב לאמרו ונראה דלכאורה האי סיפא שמתיר בראוי לצלות בו ביצה יש לדון בו למה יהיה מותר והלא לא ניתנו עצים אלא להסקה וא"כ מה בכך שעודנו עומד למה שהי' מוכן מאתמול והלא גם בעודן עצים אינם ראוים לשום תשמיש אחר וכדלקמן דף ל"ג ע"א אין סומכין הקדירה בבקעת וכן חזרא דאיכא מאן דאסר אפי' ביבשתא לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ואפי' מאן דשרי התם היינו דמה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו אבל לתשמיש אחר אסור ולמה יהי' האפר החם מוכן לכל דבר והתוס' שם בד"ה והלכתא מסקי דגם לר"ש אם אינן ראוים להסקה הם מוקצים אבל כשראוים להסקה מותרים אפי' תשמישים ולפי"ז איכא למימר דהך ברייתא ברייתא כר"ש אתיא ולכן מותר שהוא חם דגם כשהיו עצים כיון שהיו ראוים להסקה מותרים לכל תשמישים ולדברי התוס' ההם אם כן שם ששנינו אין סומכין הקדירה בבקעת וכו' ור"ש מתיר ע"כ מיירי ביבשתא ואפ"ה ת"ק אוסר לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ממש ורב ס"ל במוקצה כר' יהודה ואם כן לרב אפילו חם הי' מקום לומר דאסור ולכן קמ"ל רב דגם לדידי' בחם מותר ובאמת הדבר צריך טעם ואם נימא דבאמת אינו מותר רק לכסות בו דם צפור איכא למימר משום מצות כיסוי וכן משמע לשון רש"י בד"ה מותר וכו' שקיל ליה ומנח ליה על הדם ולפי זה ממילא מוכח כשאינו חם אפי' לכסות בו דם צפור אסור ומוכח שהגמרא שלנו חולקת על הירושלמי שהביאו התו' בד"ה אמר ר"י וכו' בסוף הדבור ואולי כשהוא חם מותר אפילו לשחוט לכתחלה על סמך אפר הזה וכשהוא קר אינו מותר אלא אם כבר שחט:

רש"י ד"ה פטור עליה כדמפרש טעמי' במסכת חגיגה וכו' וכל י המקלקלים פטורים וכו' הנה דבר זה שהטעם שהוא מקלקל אמרו שם דלכך אפילו לר"י דחייב במשאצ"ל מודה כאן דפטור ודבר זה איתא גם כן במס' שבת דף ע"ג ע"ב ושם הוא עיקר מימרא דר' אלא וסיים שם ואפילו לר"י דאמר משאצ"ל חייב עליה ה"מ מתקן האי מקלקל הוא ואם כן הדבר תמוה למה שביק רש"י כאן מסכתא שבת ששם הוא עיקר מימרא וגם קדם ואחז חגיגה שהוא מאוחר מסכתא האחרונה בסדר מועד וגם אין שם עיקר מקום דבר זה והובא שם אגב גררא ונראה דשם בחגיגה על מה ששנינו הלכות שבת הם הרים התלוין בשער' קמקשה הלכות שבת הא מכתב כתיבין לא צריכא לכדר' אבא וכו' כמאן כר"ש וכו' אפילו תימא ר"י וכו' הכא מקלקל הוא וכתבו התוס' לכדרב אבא הה"ד לשאר מקלקלים דפטורים המ"ל אלא רבותא קמ"ל וכו' ואני אומר שרצה להביא הר גדול התלוי בשערה והביא דר"א דלר"י הוא פטור אבל אסור אבל לר"ש הוא אפילו פטור ומותר וכמו"ש לעיל בשם שער המלך וזה דבר חידש שעל סברה התליו' בשערה התירו לגמרי ולכן לא הביא שאר מקלקל שזה אינו רק פטור והביא משאצ"ל וגם מקלקל שהוא מותר ולזה כיון רש"י ואזיל גם כן כשטת הרמב"ם דדבר שהוא פטור אבל אסור מחמת מלאכה לא התירו משום כיסוי וסוגי' זו דידן היינו אליבא דר"ש שהוא מותר לגמרי ולזה הביא רש"י סוגיא דחגיגה כי במסכת שבת אין לדבר הכרע ואולי גם לר"ש אינו מותר לכתחלה:

בד"ה אפילו ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל דאסרי אפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:

מדברי רש"י הללו משמע דב"ש לא בעי ד"נ וע"ל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' ועיין בסמוך בדברינו בדברי התוס' בשמעתין שהוכחתי מלשון המשנה דבעינן נעוץ מבע"י והוכחה זו הוא גם כן בדברי ב"ש ונראה דאף על פ' כן דברי רש"י כאן נכונים דלב"ש אף דמוכח מדבריו דבעי ד"נ אכתי איכא למימר דהיינו להתיר לשחוט לכתחלה בעי ד"נ אבל בדיעבד אם כבר שחט אפשר דלא בעי ד"נ ולכן כתב רש"י דקיי"ל כב"ה דאפילו דיעבד בעי ד"נ:

תוס' ד"ה בעפר תיחוח וכו' אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב וכו' וכתב מהר"ם מלובלין והא דלא מוקי גם הכא בתיחוח לגמרי היינו משום דאי מיירי באין כאן שום חשש גומא למה אסרי ב"ה לשחוט לכתחלה כיון דמיירי בד"נ ואין כאן לא איסור הכנה ולא איסור גומא לכן מוקי באינו תחוח לגמרי וממילא יש כאן איסור דרבנן דר' אבא פטר אבל אסור קאמר ואמנם היא גופא קשיא מי הכריחו לר"י לאוקמי בד"נ מעי"ט נוקמי באינו נעוץ מעי"ט ובתחוח לגמרי וב"ה אסרי לכתחלה משום שהעפר אינו מוכן ובדיעבד התירו משום מצות כיסוי וב"ש התירו משום שמח' יום טוב ונראה דמתניתין דתנן שיחפו' בדקר. ויכסה ואטו התנא עצה קמ"ל יחפור ולא הל"ל רק שיחפור ויכסה א"ו דהאי בדקר היינו דקר הנעוץ מעי"ט. ומזה ראיה דגם ב"ש בעי ד"נ שהרי גם ב"ש אמרו יחפור בדקר ועיין לקמן דף ט' בתוס' אר"י מוחלפ' השטה ועיין מ"ש בסמוך בדברי רש"י:

ד"ה ה"ק וכו' ויש לומר דמלתא דהכא באפי נפשי' קאמר רבה וכו' אבל לא קאי אכיסוי ויל"ד אם כן יאמ' פריך בסמוך ולטעמיך לכסי' בספר כירה ודלמא הך ברייתא ב"ש היא שאוסר אפר לכיסוי ואמנם לפמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם דמרי' דהך ברייתא הוא ר' יוסי ניחא דאטו רבי יוסי כב"ש אמר למלתי' ועיין בדברינו בסמוך בתוס' ד"ה ואם איתא ד"ה אמר רב יהודה וכו' ובירושלמי מפרש דהכי מיירי בלא שחט אבל שחט וכו' שלא לעקור מצות כיסוי ויש לדקדק אם כן מאי פריך לקמן א"ה וכו' אפילו ודאי נמי ודלמא מיירי שיש ל' אפ' כירה שהוסק ביום טוב דאף דלית ליה מה שהוסק מעי"ט דזה אינו שכיח כמו"ש התוס' בד"ה א"ה אבל מה שהוסק ביו"ט שפיר שכיח שהרי הכל מבשלין ביו"ט וגם לשון התוס' שם כן משמע שכתבו דבני אדם לא שכיחי שיש להם ד"נ ואפר כירה שהוסק מעי"ט הרי שדקדקו בלשונם שהוסק מעי"ט שזה לא שכיח אבל מה שהוסק ביו"ט שכיח אלא שזה הוא מוקצ' אבל להירושלמי שמפני מצות כיסוי שרי א"כ אם שחט חי' שהיא ודאי חי' שפיר מכסה בו וכוי לא יכסה ולפי מ"ש לעיל בדברי הגמרא בדברי רב להוכיח שהגמרא שלנו חולקת על הירושלמי ניחא ועיין עוד בדברינו בסמוך:

ד"ה ואם איתא וכו' וכי פריך הש"ס לעבוד כב"ש:

ולענ"ד הי' מקום לתרץ דלעולם קאי ארישא ולפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה ה"ק דהך פירכא מלכסי' באפר כזה לא שייך לב"ש דלבית שמאי אין מכסין באפר א"כ איכא למימר דמה דקאמר ולטעמיך וכו' דרך ממ"נ קאמר ולכסי' בא"כ אלא שמא תדחוק ותאמר הא מני בית שמאי היא דסבר אין מכסין באפר א"כ קשה לכסי' בדקר נעיץ דהרי ב"ש סברי דבד"נ מותר לכתחלה. ואמנם כבר כתבתי לעיל כיון שר' יוסי הוא דהך ברייתא אי אפשר לאוקמי כב"ש:

ד"ה א''ה וכו' תימא מאי אא"ב שייך הכא וכו' ולענ"ד נרא' דאם הי' מקום להחזיק מ"ש בסמוך דהך ואם איתא ארישא קאי ובדרך ממ"נ דלב"ה לכסי' בא"כ ואי ב"ש הוא לכסי' בד"נ נרא' דשפיר קאמר אי הכי דלדידך דפרכת לכסי' בד"נ ואתה רוצה לאוקמי כב"ש ולב"ש הי' ראוי להתיר משום שי"ט דלענין שי"ט שמיירי קודם ששחט אין מקום לחלק בין ודאי לספק שאין לומר דבודאי מותר משום מצות כיסוי שהרי קודם ששחט עדיין ליכא מצות כיסוי ואם אתה אוסר הספק ש"מ דלא מהני שי"ט להתיר איסור השייך בזה אי משום הכנה ומוקצה ואי משום גומא א"כ אפי' ודאי נמי דבשלמא אי ברייתא ב"ה ולכתחל' אין שום מקום להתיר דב"ה לית להו שי"ט ובדיעבד שפיר יש לומר דמיירי אפר שהוסק בי"ט דבודאי שרי כדברי הירושלמי ובספק אסור אבל לדידך שאתה מסופק לאוקמי כב"ש קשה מאי אריא ספק וכו' ואין לומר דלכך לא תני ודאי משום דאף דאית להו לב"ש שי"ט מ"מ גם לב"ש מצות כיסוי עדיף משי"ט וכמו שביארתי לעיל בדברי רש"י שב"ש בעי ד"נ לענין להתיר לשחוט לכתחל' אבל בדיעבד שכבר שחט לא בעי ב"ש דקר נעוץ וא"כ איכא למימר דלית לי' ד"נ ואעפ"כ לא תני ודאי משום דבעי לסיים ואם שחט אין מכסין דמו ובודאי לב"ש מכסין אם כבר שחט ונראה דאף אם הי' תני דבודאי לכתחל' לא ישחוט ממילא נדע דבספק אפי' אם כבר שחט לא יכסה דאף דגם לב"ש מצות כיסוי עדיף משי"ט מ"מ עכ"פ שי"ט לב"ש עדיף הספק מצות כיסוי ואם לא מהני שי"ט ק"ו שלא מהני ספק מצות כיסוי היכי דכבר שחט דתו לא שייך שי"ט וא"כ שפיר הקשה מאי אריא ספק אלא דלפי"ז לא אתי שפיר מה דמקש' בסמוך והא מדקתני סיפא וכו' כלל דאית לי' וכו' דדלמא אית לי' אפר שהוסק בי"ט עסקינן א"ו הגמר' שלנו לית לי' הך דירושלמי וכמוש"ל לכן נלע"ד דהאי אי הכי אמאי דקאמר ולטעמיך וכו' א"כ פשוט אצלך דכל מה שמוכן לודאי מותר גם בספק דאל"כ דלמא א"כ גופי' וכן דקר נעוץ לא הותרו בספק א"כ מאי אריא וכו' ולכן לקמן קאמר אלא אמר רבה וכו' לשון אלא מורה דהדר בי' עמה שהי' תחלה סובר שאין חילוק בין ודאי לספק ע"ב היינו טעמא דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו. וכתב הרא"ש והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישאר הדם עד הליל' לפי שאין שוחטין לתוך הכלי:

והקשה הדרישה בי"ד סימן ך"ח דיתן עפר למטה בכלי ואז שוחטין לתוך הכלי כמבואר בסי' י"א:

ותריץ הדריש' דגם בזה יש חשש שהרוא' יאמר שלוקח העפר לכסות ויתיר חלבו:

ואמנם יתכן תירוץ זה בספק דהיינו כוי אבל בודאי חי' שאסרו ב"ה לשחוט לכתחל' ולא התירו לשחוט לתוך הכלי משום דשם מיירי ביש לו ד"נ ואין לו עפר מוכן בתלוש ויש בו איסור גומא מדרבנן ואיך יתן עפר בכלי אבל בכוי שאפי' יש לו עפר מוכן אין שוחטין אותו שפיר הקש' הדריש' שיתן עפר בכלי וראיתי להשער המלך בפי"ג מהלכות יום טוב הקשה דאם איתא לסברת הדריש' למה הוצרך הרא"ש לומר דאין שוחטין לתוך הכלי ותיפוק לי' דאפי' שרי לשחוט לתוך כלי מ"מ הרי מצות כיסוי שיתן עפר למט' וא"כ כשיקח עפר ליתן למט' לתקן הכלי יתירו חלבו ואני אומר שטעות הוא בידו שכוונת הרא"ש שישחוט לתוך הכלי ובליל' יקח הדם מן הכלי ויתן הדם על עפר ושוב יכס' עליו עפר והוצרך הרא"ש לומר הטעם משום שאין שוחטין לתוך הכלי. ואלמלא דברי הרא"ש היינו אומר דלכך אי אפש' לשחוט לתוך הכלי שהרי הדם הזה הוא מוקצה דאפי' לבהמ' לא חזי שהרי הוא צריך לשמרו לכסותו בליל' ואיך ישחוט לתוך הכלי ונמצא מבטל כלי מהיכנו ולטעמא דידי אפי' יש לו עפר מוכן בכלי מאתמול אסור לשחוט לתוכו שכיון שעפר הוא מוכן א"כ אינו מוקצ' ולא נתבטל הכלי מהיכנו וע"י