צל"ח ביצה ל

אי למלקות הרי הוא ניתק לעשה ואם לאיסור הרי גם ח"ש אסור מן התורה אלא ע"כ דליכא הל"מ כלל ושאור הוא דגלי על חמץ כשאור ככותבת מדכתבינהו לתרוייהו ש"מ לגלות שאין שעורו של חמץ שהוא דבשאור ליכא נפקותא מ"מ סתמא דקרא דשאור בכזית איירי כמו כל שעורי תורה אלא דאיתרבי ח"ש דילפינן מחלב דכתי' כל לרבות ח"ש אי נמי מסברא כיון דחזי לאצטרופי וכתבינה' רחמנא לתרוייהו חמץ ושאור לגלות שאין שיעור חמץ כמו שיעור איסורי תורה אחריני רק שיעורו ככותבת. וכ"ז הוא מוכרח לר' יותנן דאמר ח"ש אסור מן התורה אבל לרשב"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה א"כ לענין איסור עצמו צריכ' להודיע השיעור א"כ שפיר איכא למימר דבכותבת בחמץ הוא הל"מ לב"ש ושאור איצטריך לגופי' דלא נימ' דיו וא"כ כאן בשמעתין פירש"י אליבא דר' יוחנן דודאי אינו הל"מ וצריכין אנו לומר דשיעור כותבת הוא משום דבהכי הוה יתובי דעתא. ואח''כ פירש"י א"נ שעורין הל"מ היינו לרשב"ל וסוגיא דיומא אזלא אליבא דהלכתא דהלכה כר"י דח"ש אסור מן התורה ולכן ע"כ צריכין לפרש טעמיה דבית שמאי משום דמהדר שיעורא דנפיש מכזית. עוד נלע"ד לפרש דכאן בתחלת הסוגיא עדיין לא זכינו דבאכילה מודים ב"ש והיינו סבורים דאכילה וביעור שוים וא"כ ודאי יש נ"מ אם השיעור כזית או ככותבת לענין מלקות במזיד ולענין חטאת בשוגג ואיצטריך שאור לגופי' שלא נימא דיו ושפיר נוכל לומר דחמץ ככותבת הוא הל"מ ולכן פירש"י שני פירושים. אבל סוגיא דיומא אזלא למסקנא דבאכילה ל"פ רק לביעור ולכן ודאי אינו הל"מ כנ"ל:

אמנם כ"ז דרך פלפול אבל באמת קשה הדבר לומר דבחמץ ליכא עשה דתשביתו ועיין בחידושינו במסכת פסחים דף ך"ט ע"ב בתוס' ד"ה רב אשי שכתבתי שאפי' דב"ש תמוה בעיני לומר כן וק"ו שנימא גם לב"ה כן ועיין בדברינו בדברי רש"י בסמוך והקושיא דכיון שאין מלקות בלאו הניתק לעשה לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעורו מבואר אצלינו בדרושים דמשכחת לה בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו ובין קיימו ולא קיימו וגם קשה דאם אתיא דב"ש יש להם הל"מ שחמץ בכותבת איך פליגי ב"ה. וכבר השריש לנו הרמב"ם שאין שייך מלקות בדבר שהוא הל"מ לכן נראה דמה דכתב רש"י א"י שיעורן הל"מ אין רצונו לומר שקבלנו הל"מ שחמץ שיעורו ככותבת אבל הכוונ' שקבלנו הל"מ שיש שיעורין בכזית ויש שיעורין בגרוגרת ויש שיעורן בכביצה ויש שיעורן בכותבת וסברי ב"ש כיון שעכ"פ מוכח שחמץ אין שיעורו בכזית אוקמי אכותבת שהוא אחד מן השיעורין שהם הל"מ וב"ה סברי דכותבת שקבלנו בסיני הוא רק ליוה"כ:

ובזה שפיר פריך ביומא על ב"ש דנימא כביצה שהרי גם ביצה קבלנו בסיני דהרי טומא' אוכלין לטמא אחרים לכ"ע שיעורו כביצה. ד"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא וכו' שביק רש"י קרא המוקדם דהיינו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ונראה דבהאי קרא גם ב"ש מודים דילפינן ביעור מאכילה דאל"כ ליכא שום עשה לב"ש בהשבתת חמץ וילקה על חמץ ולא ילקה על שאור דניתק לעשה וה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא שהוכחנו מזה שיטת הרמב"ם אבל רש"י ס"ל שגם ב"ש מודים בהך הקישא דאך ביום הראשון תשביתו דילפינן ביעור דחמץ מאכילה ואיתקש לשאור שקאי בעשה לבערו אבל בלאו דב"י סברי ב"ש דלא ילפינן וכמו שפירש"י טעמי' דב''ש דב"ש מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו ש"מ שיש חילוק בינייהו אבל לענין עשה דתשביתו ודאי ילפינן שאין לנו שום הוכחה בזה דלא נילף:

אלא דלפי"ז קושיית מהר"ם שי"ף הדרא לדוכתא דלענין מאי קאמר דב"ה ילפי ביעו' מאכיל' ולעיל בדברינו בסוגיית הגמ' כתבתי דהיינו לענין עשה דתשביתו אבל לפי דברינו כאן דבזה גם ב"ש מודים לא הוצרך למימרי' לב"ה ויש ליישב בדוחק:

ד"ה והא קא עביד כתישא לרב יהודה פריך וכו' משום דאתי עשה וכו'. ולענ"ד אכתי לא הועיל רש"י בזה דעדיין קשה דלמא היתר הכחישה הוא משום דעשה וכסהו דוחה ל"ת דכתישה אלא דאין עשה דוחה ל"ת אלא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה ולכך החפירה אסורה דליכא למימר בהדי דחופר מכסי שהרי בשעת חפירה אכתי מחוסר כתישה ולא מקיים עשה דוכסהו בשעת חפירה ולכך הוצרך ר"י לאוקמי בדקר נעוץ וליכא עקירת לאו בחפיר' כלל והכתיש' שפיר מותרת מטעם עשה דחי ל"ת ובהדי דכתיש מכסה כדאמרינן לקמן דף ח' וא"כ נסתר קושיית הגמרא וצ''ל דאסיק אדעתא די"ט הוא עשה ולא תעשה כדמסיק לקמן שם א"כ הדק"ל דה"ל להקשות על מתניתין ועוד קשה לי לפרש"י שקושיא זו אינה על המשנה רק על דברי ר"י איך מתרץ ע"ז ארחב"א א"ר והרי ר"י תלמידו של רב הי' ואיך בא רב לתרץ מה שקשה על דברי ר"י ואף שמצינו כמה פעמים שמביא הש"ס דברי אמוראים ראשונים לתרץ קושיא שהקשו אמוראים אחרונים היינו היכי שגוף הקושיא היא על המשנה ובזה כתבו התוס' שגם בימי האמוראים הראשונים הוקשה להם קושיא זו. אב' כאן שהקושיא היא רק לפי אוקימתא דר"י דוחק לומר כן שגם הראשונים אוקמוה למשנתינו כן ואלמלא פירש"י הי' נלע"ד לתרץ ע"פ מ"ש מהר"מ מלובלין בסמוך בתוס' ד"ה בעפר תיחוח שכתבו דהא דמשמע כאן דשייך גומא בעפר תיחוח ובמסכת שבת משמע דלא שייך גומא בעפר תיחוח שם מיירי בתיחוח לגמרי מסביב אבל כאן מיירי שרק באמצע הוא תיחוח וסביב הוא קשה וכתב מהר"ם והא דלא מוקי גם כאן בתיחוח לגמרי ומנא ידע המקשה דלא מיירי בתיחוח לגמרי שהקש' והא קעביד גומא היינו משום דאי מיירי בתיחוח לגמרי א"כ למה אסרי ב"ה לכתחלה כיון דאין שום צד איסור לא משום כתישא ולא משום גומא ולא משום מוקצה דהרי מיירי בדקר נעוץ א"ו דמיירי שאינו תיחוח לגמרי וא"כ קשה והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דהוא פטור אבל אסור ולכך אסרי ב"ה לכתחלה ובדיעבד מתירין משום מצות כיסוי וב"ש מתירין אף לכתחלה משום שי"ט עיין במהר"ם:

והנה כ"ז לרב יהודה דמוקי בדקר נעוץ ואין כאן איסור מוקצה כלל וע"כ מיירי שיש כאן איסור גומא אבל אי לאו דברי ר"י הוה מוקמינן כתיחוח לגמרי והא דלא שרי לב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה שלא מיירי בדקר נעוץ וכך הוא שטחיות הגמרא והא קעביד כתיש' אר"ח ב"א אמר רב בעפר תיחוח כ"ז הוא מדברי המקש' והכי פירושו והא קעביד נתישי כלומר על המשנה הוקשה לראשונים והא קעביד כתיש' וע"ז תי' רחב"א ב"א א"ר בעפר תיחוח ובלא דברי ר"י היינו מפרשים דברי רב בתיחוח לגמרי והא דאסרי ב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה ומוקצה ודאי הוא רק איסו' דרבנן לכך בדיעבד מותר משום מצות כיסוי אבל לר"י דמוקי בד"נ ואין כאן איסור מוקצה וא"כ על כרחך דלא מיירי בתיחוח לגמרי א"כ קשה והא קעביד גומא וזו הוא סוף דברי המקשה והי' סבור שגומא זו שייך בה איסור תורה וא"כ איך יהי' מותר ומשני כדר' אבא ואין כאן רק איסור דרבנן ומותר משום מצות כיסוי לב"ה בדיעבד ולב"ש אפי' לכתחלה משום שי"ט ועיין בדברינו בדברי התוס' הנ"ל:

תוס' ד"ה לומר לך וכו' ולא נהירא דא"כ קרא ל"ל אין כוונתן שהקרא מיותר דהרי באמת אינו מיותר דאי לאו דכתיב שאור בקרא הוה אמרינן דיו ויהי' שיעורו ככותבת כחמץ אבל כוונת התוס' למה הוצרכו ב"ש להביא הוכחה לדבריהם מקרא כיון שהוא אצלם הל"מ. ולפמ"ש לעיל בדברי רש"י דצריך הוכחה על שאור שיהי' בכזית אין כאן קושיא וגם לפ"מ שגמרתי לעיל שמה שפירש"י הל"מ היינו שבסיני נאמר שכותבת היא משיעורי תורה אבל לא נתפרש שקאי על חמץ ג"כ אין כאן קושיא ועוד נלע"ד לתרץ דב"ש באמת לא הי' צרכן לראי' אלא ב"ש לב"ה השיבו לדירכו דאית לכו דשיעורן שוה ולית לכו הלכה זו א"כ למה נאמר שאור בכתוב ונילף ק"ו מחמץ ואמנם אכתי קשה כיון דב"ש לעצמם אית להו טעם מטעם הל"מ מנ"ל להגמ' כלל דב"ש אמרו כן ודלמא גם ב"ש אית להו צריכותא דב"ה והא דאמרי חמץ בככותבת הוא מטעם הל"מ. ונלע"ד דהדבר מוכח ממשנתינו דכבר דקדקתי שאור דנקט במשנתינו היא מיותר דהרי בשאור לא נחלקו כלל וצ"ל דב"ש כך אמרו מדשאו' בכזית מכלל דחמץ בככותבת וכמפורש כאן בסוגיא דאל"כ ל"ל שאור ועל כל פנים אחת משתים או שבאמת הוא טעמם כן או שאמרו כן לב"ה וכנ"ל:

ד"ה דאר"ז וכו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל וכו' וי"ל שלא תטעה וכו' עיין מהר"ם שנדחק מאד בדבריהם עיין מהרש"א וגם דבריו סתומים קצת ואמרתי לפרש כוונת התוס' באר הטב:

דזה כלל גדול דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ובשאור וחמץ כתיבי ארבעה לאוי תלת כתיבי בשאור וחד בחמץ וכבר חשבתים בדברינו בדברי הגמרא והנה הני תלת דכתיבי בשאור כולהו צריכי דלא ימצא בבתיכם איצטריך לאסור פקדונות והטמנה ולא יראה לך שאר בכל גבולך שבסוף פרשת בא איצטרך לאסור גבולין ולהתיר של אחרים ושל גבוה ולא יראה לך שאר שבפ' ראה איצטריך כדי למכתב לך מיותר למשדי על לא ימצא להתיר א"י אפי' שכיבשתו וכ"ז מפורש בפסחים דף ה' ע"ב ואף דממילא איתרבו הלאוים מכל מקום כולהו צריכי ואף דבכולהו כתיב שאר אפ"ה גם חמץ בכלל מדר' זירא וכן אי הוו כתיבי בחמץ הי' גם שאר בכלל מדר' זירא ולא הוה אמרינן דלהכי נפליגהו למימ' דוקא שאר ולמעוטי חמץ דהרי אין כאן שום ייתור דכולהו צריכי כנ"ל אלא דבהך קרא שבסוף פ' בא דכתיב תרי לאוי חד בחמץ וחד בשאר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך חד מנייהו מיותר ולא אתי אלא לטפויי שיהי' ארבעה לאוי בשאר וחמץ תלת דכתיבי בשאר וחד דכתיב בחמץ אלא דקושיית ב"ש מדכתב חמץ ולא בעי שאר ואף דצריך להיות ארבעה לאוי מכל מקום נכתב בכל ארבעתן חמץ ושאר נילף בק"ו וליכא למימר דה"א שהכפל אתי למימר דוקא חמץ ולמעוטי שאר שהרי שאר אתי בק"ו א"ו למפלגינהו בשעורייהו ושעורו של זה לא כשעורו של זה וב"ה אמרי צריכא וכו' ואף דילפי חד מחברי' מדרבי זירא מכל מקום כיון דאיכא חד מיותר לא הוה מוקמינן לטפוי לאוי אלא למעוטי אידך ולאפוקי מהקישא דרבי זירא ולגלות דלא ילפינן ביעור מאכילה אלא דאי הוה כתיב חמץ אי אפשר למעוטי שאר שהרי הוא ק''ו לכך הוצרכו למימר שיש גם כן מעלה בחמץ דליתי' בשאר דהיינו שראוי לאכילה ושפיר הוה ממעטינן שאר ולכך הוצרך למכתב חמץ ושאר בהאי קרא:

בא"ד לא הייתי משום כרת אלא בחמץ וכו' וכתב מהרש"א ולב"ש ליכא למימר דאיצטרך הא דרבי זירא דאי לאי דרבי זירא לא הייתי משום כרת בשאר אלא בכותבת דה"א דיו כיון דלא אתי אלא בק"ו ממחץ דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מהקישא דרבי זירא נימא דלא עדיפא שאר מחמץ דאתי מיניה אלא ע"כ דאית לן לאוקמי לכל חד לפום שעור אסורו עכ"ל מהרש"א והנה לפמ"ש מהרש"א עצמו במסכת פסחים דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה למדנו שלישי מן התורה וכו' שכתב מהרש"א דלשטת רש"י דלא אמרינן היכי דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אלא היכי דאיכא בהך מלתא קרא מפורש ואי הוה אמרינן דיו לא הוה צריך קרא דמק"ו קאתי אלא יתירא דקרא אתי לאשמועינן דנילף מק"ו בלמד אפילו מה דליתא במלמד ע"ש במהרש"א אם כן הדק"ל דדלמ' ב"ש גם באכילה סובר חמץ בכותבת וקרא דרבי זירא איצטריך דלא נימא דגם שאר בכותבת ואף דגם מהקישא איכא למימר כן מכל מקום מכח יתיר דהקישא שוב ילפינן כרת בשאר מק"ו אפילו בכזית דליתי' בחמץ דאל"כ הקישא למה לי ונראה דהך הקישא בלא"ה אינו מיותר דאיצטריך להא דאמרי' בפסחים דף ה' ע"א דאיתקש השבתת שאר לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכתיב בערב תאכלו מצות ואם כן שפיר קאמר המהרש"א דגם מהקישא נימא דוקא בכותבת ואמנם לשטת התוס' בפסחים דף י"ח ע"ב דאף דאינו מיותר דמדברי רש"י שמעינן דמסברא אמרינן דאית לן לאוקמי כרת בכל חד לפום שעור אסורו אם כן גם לדברי התוס' אמרינן סברה זו:

דף ח' ע"א החופר גומא וכו' הרמב"ם בסוף פ"ב מיום טוב כתב מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב ונתקו ביום טוב