צל"ח ביצה כא

לבני א"י וכו' ע"ש בתוס' ואל תתמה שרבה הי' בח"ל ואמר לבני א"י כי רבה הלך לא"י ללמוד שם כמבואר בעירובין דף ך"ב ע"ב בתוס' בד"ה קרקפנא וכו' ואף שקאמר אמר לי' אביי ואביי לא מצינו שהי' בא"י כמו"ש התוס' שם מ"מ יכול להיות שרבה אמר זה בעודו בא"י וכשחזר לח"ל השיבו אביי מדרב ושמואל ועיין בתוספות ד"ה הא לן וכו' שם ותניא כרם רביעי הי' עולה וכו' עלת מן הצפון ועקרבת מן הדרום וכו'. הנה הביא ברייתא שכן אמר ותניא ועל המשנה לא שייך תניא כ"א תנן ובאמת דבר זה שנינו גם במשנה פ"ה ממעשר שני ואמנם במשנה ציין הרוחות של צפון ודרום הוא בהיפך אילת מן הדרום ועקרבה מן הצפון:

ואמת שעל אמרו כאן בברייתא עלת מן הצפון ובמשוה אמרו אילת מן הדרום לא הי' תמי' לי כל כך כי אולי עלת הוא מקום אחר ואילת הוא מקום אחר וזהו בצפון וזהו בדרום אבל השינוי של עקרבת הדבר תמוה ועוד שגם במסכת ר"ה דף נ"א ע"ב הביא ברייתא זו ושם הגירסא אילת מן הצפון והפ"י כתב שהוא מחלוקת דתנאי ואני תמה איך שייך בזה מחלוקת ואיך אחד מהתנאים יאמר על דרום צפון ועל צפון דרום ולכן אמינא דמה ששנינו במשנה אילת מן הדרום היינו שאילת עומד לדרומה של ירושלים וכן עקרבת מן הצפון היינו שעומד לצפונה של ירושלים ומה ששנינו בברייתא אילת מן הצפון אין פירושו שעומד לצפון ירושלים רק פירושו שאילת עומד לדרומה של ירושלים ואמנם בין אילת לירושלים הוא מהלך יום אבל אילת עצמה כולה הוא חוץ למהלך יום ונתן התנא דברייתא סימן הגבול אילת מן הצפון מצד צפונה של אילת שהוא הקצה שלצד ירושלים הוא הגבול אבל כל המקום אילת כבר הוא חוץ לגבול וכן מה שאמר עקרבה מן הדרום ג"כ פירושו שעקרבת עומד לצפון ירושלים ובין עקרבה לירושלים הוא רחוק יום אבל עקרבה כלה הוא חוץ לגבול ולכן אמר עקרבה מן הדרום היינו קצת דרומה של עקרבת הוא הגבול ואף שאין זה דומה לסיפא לוד מן המערב וירדן מן המזרח ששם ודאי הכונה על מערב ומזרח של ירושלים כדמוכח מכרם שהי' לר"א במזרח לצד שהי' בין לוד לירושלים מכלל שלוד הוא במערב לירושלים אומר אני כי לוד היה כלה תוך מהלך יום ולכן לא הוצרך להגביל צד מן העיר כלל ונתן סימנה שהיא למערב ירושלים ובירדן עצמו ליכא כרמים להגביל איזה צד ממנו הוא הגבול ולכן הגביל אותו כולו למזרח ירושלים אבל אילת ועקרביר שהם עצמם חוץ למרחק יום הוצרך להגביל קצה שלהם שהוא לצד ירושלים וידעתי שהוא דוחק קצת ומוטב לסבול דוחק זה מלומר שיחלקו בדבר שהוא נראה בחוש ושיאמר אחד מהם על ימין שהוא שמאל:

שם ואמר רבי יוחנן מ"ט כדי לעטר וכו' הא דהוצרך להביא מימרא דר"י היינו משום דאי לאו מימרא זו לא היה מוכח דצריך מנין אחר שעכשיו שידענו טעם התקנה ידעינן שממילא את החורבן ראוי שתבוטל התקנה כי נתבטל הטעם ואפ"ה הוצרך ריב"ז להתיר בפירוש ש"מ שצריך מנין אחר להתירו ואמנם במסכת ר"ה דף ל"א שהביא ג"כ הך דר"י לא ידעתי למה:

וכן קשה לי מה דמסיים כאן מאן חבירך ריב"ז וזה אינו לשון הברייתא שהרי שם בר"ה רנב"י אמר אי ס"ד ריב"ז חבירו מי הוה רבו הוה וכאן בסוגיין מה איכפת לן אם הי' ריב"ז המתיר או אחד מחביריו של ר"א עכ"פ מוכח שצריך עכ"פ למנות להתיר בפירוש:

וצריך לומר שאגב שיטפא של הסוגיות השוה אותן:

רש"י ד"ה במזרח לוד וכו' בכ"מ יש פלוגתא חד תני נטע רביעי וכו' תמהני שהי' לו לרש"י לרשום זה על הברייתא דכרם רביעי ה' עולה וכו' והנראה משום דבירושלמי במסכת מעשר שני שם מפרש טעם המשנה וזה לשונו אמר ר' הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויין התקינו שיהא עולה לירושלי' וכו' ומזה הירושלמי מוכח שהתקנה לא היתה רק על כרם אפילו למאן דאית ליה שרבעי נוהג בכל נטע מ"מ הטעם לא שייך אלא בענבי' ועייו בכ"מ בכ"מ פ"ט ממע"ש שכתב הרמב"ם שאפי' בזמן המקדש היתה התקנה רק על ענבים אבל שאר פירות היו נפדין אפי' סמוך לחומה ופי' הכ"מ טעמו מדברי הירושלמי הנ"ל ואמנם יש לדקדק הלא כמו שהי' צריך יין לנסכים היו ג"כ צריכין שמן למנחות וא"כ גם זיתים לא היו מציון ולמה לא תיקנו גם על הזיתים שיעלו לירושלים מטעם זה ואולי זיתים הי' מצויים הרבה בירושלים שסמוך לירושלים הי' הר המשחה עוד נלע"ד שבענבים שכיח טומאה יותר מבזיתים כדאמרינן במסכת שבת מפני מה בוצרין בטהרה ואין עוסקין בטהרה ולכך היו הרבה ענבים נפסדים קודם שיצא יין בטהרה לנסכים והתיו"ט בפ"ה משנה ב' ישב דעת רש"י כאן שהביא גם מאן דתני נטע רבעי וכן הוא דעת הרע"ב במשנה שם וכתב התי"ט ליישב הירושלמי דשתי תקנות היו מתחלה תיקנו על הענבים מטעם הנסכים ולבסוף תיקנו על כל הפירות מטעמים דר' יוחנן לעטר שוקי ירושלים בכל הפירות ומעתה היינו טעמא דרש"י דברייתא הראשונה איכא למימר שנשנית בין תקנה ראשונה לשניה ואז היתה התקנה רק על כרם אפי' למאן דאית ליה בשאר משניות נטע רבעי שנינו אבל ר"א כבר היו אחר כל התקנות שהרי כבר היו אחר שנתבטלו התקנות והי' אחר חורבן אלא שר"א לא ידע שכבר אמנו על הביטול:

ולכן פירש"י אית מאן דתני נטע רבעי אלא דתמהני מאד הלא מעשה דר"א מעשה שהי' הוא וא"כ אפי' למאן דתני נ''ר אכתי שייך למיתני במעשה דר"א כרם רבעי שמעש' שהי' בכרם הי' ולכן נלע"ד כדברי הפ"י דכולה חדא ברייתא והביא דברי רבי יוחנן באמצע הברייתא לפרש טעם התקנה וכיון דחדא ברייתא א"כ מכח סוף הברייתא חזינן שברייתא זו נשנית אחר החורבן ומכח סוף הבריית' פירש"י דאית דתני נ"ר והיינו תחלת הברייתא כאן דאית דתני נ"ר היה עולה לירושלים:

והואיל וקאימנא בהאי תקנה אזכיר מלתא דתמיה לי למה תיקנו תקנה זו ברבעי ולא תקנו במעשר שני ג''כ שיהיה עולה לירושלים מהלך יום ולא ראיתי ולא מצאתי לאחד מהראשונים או מהאחרונים שהרגיש בזה ואמרתי אני ליתן טעם בדבר שהא ודאי שטובת השבט דהיינו כהנים ולוים הוא כשנותנים לחם יין ושמן יותר משיתנו להם ענבים וזיתים וראיה לדבר שהתורם מענבים וזיתים על יין ושמן מקרי מן הרעה על היפה וצריך לחזור ולתרום משום גזל השבט ועיין במסכת תרומות פ"א וא"כ אם היו מתקנים לתרום דוקא קודם דריכה אף שמענבים על ענבים תורם לכתחלה ע"מ שיתרום דוקא כן יהיה פסידא לכהנים טרחת הדריכה ושידרוך רק כדי תרומה ויתרום על הענבים ג"כ ג"כ לכתחלה אין תורמין כמבואר במשנה ח' פ''א דתרומות וכיון שלא רצו לתקן לתרום בעודן ענבים ממילא לא יוכל לעשר מע"ש בעודן ענבים כי סדר ההפרש' הוא תרומה גדולה ואח"כ מעשר ראשון ואח"כ מע"ש והנה עיקר עיטור שוקי ירושלים הוא בפירות כמות שהן דהיינו בכרם הענבים אבל היין אינו נמכר בשוק רק בחנות ואיך יתקנו שלא יפדו מע"ש של כרם רק להעלותו לירושלים והרי המעשר כבר הוא יין ואין בו עיטור שוקי ירושלים וכמו כן לטעם הירושלמי שלא היו ענבים מצויין להם היינו ענבים אבל יין הי' מצוי כי לא כל היין הוצרך לנסכים אבל הוצרכו לדרוך הרבה כי אולי יארע תקלה של טומאה או שאר פסול ועיקר הדוחק הי' בענבים לכך לא תקנו תקון זה במע"ש וכ"ז לדעת הרמב"ם שגם ברבעי לא תקנו רק בענבים ולדעת רש"י והרע"ב שגם שאר נטע רבעי עלו לירושלים נלע"ד דבמ"ש כיון שלא תקנו ביין ושמן דגם בשמן לא הי' אפשר לתקן לתרום זיתים מטעם פסידא דכהנים וכיון שבתירוש ויצהר שהוא מע"ש של תורה לא תיקנו איך שייך לתקן בשאר מע"ש של פירות שהוא רק דרבנן להחמיר בהם יותר מבשל תורה אבל ברבעי תקנו בכלם שיעלו הפירות עצמן כמות שהן לירושלים:

תוס' ד"ה כל דבר שבמנין וכו' ולא היא דהכא אין כאן שום זמן וכו' דאם כתיב שלשת ימים בלא למד של לשלשת וכו' מדלא כתיב הכא וכו' ויל"ד דא"כ איך קאמר בסמוך וכ"ת למצות עונה וכו' הרי אם למצות עונה למה כתיב למד יתירה של לשלשת ונראה דבשלמא אם קרא לדבר שבמנין אתי אז שפיר דייקינן דה"ל למכתב שלשת בלא למד לרבותא דאפי' הגבילו מתחל' הזמן בפירוש צריך אח"כ להתירו בפירוש ומדלא אשמועינן קרא רבותא זו ש"מ דליתי לרבותא זו ואם הגבילו בפירוש א"צ שוב להתיר מחדש אבל אם קרא לא אתי כלל לדבר שבמנין רק למצות עונה אין שום חילוק בין אם כתיב לשלשת או אם כתיב שלשת ואין דרך הכתוב להקפיד בכך ולא דייקינן כלל הלמד של לשלשת. אלא דאכתי קשה הרי לפי המסקנא דילפינן דבר שבמנין מבמשוך היובל שוב לא קאי קרא דשובו לכם לאהליכם למצות עונה דהרי איצטריך לגופי' להתיר להם הצוי אל תגשו וגו' וכמ"ש, מהרש"א ז"ל וזה דקאמר וכ"ת למצות עונה הוא רק דיחוי בעלמא דאיכא למימר דא"צ התרה וקרא למצות עונה אתי א"כ הדק"ל למה כתיב לשלשת ואיצטריך למיכתב שובו לכם וגו' ה"ל למכת' שלשת ויהיו ממיל' מותרים בכלות הזמן בשלמא לפי ההוה אמינא דמכאן הוא דילפינן דצריך מנין אחר להתיר אין זה קושיא דקרא אתי להורו' דין הזה דכל דבר שבמנין אבל למסקנ' ילפינן מבמשוך היובל קשה לא נכתוב למד דלשלשת ולא נכתוב שובו לאהליכם:

ונראה דאף דידעינן עצם הדין דדבר שבמנין צריך ענין אחר להתירו מקרא דבמשוך היובל מ"מ לא ידעינן החילוק בין גזרו בפירוש לזמן מוגבל ובין גזרו סתם לכך אתי קרא דלשלשת ימים להורות חילוק הזה וכמ"ש התוס'. ולקמן בסמוך בדברי התוס' ע"ב יבואר יותר:

ע"ב כבר נמנו עליך חבירך והתירו ובתוספתא בפ"ה ממע"ש איתא משחרב הבית ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהי' זה נפדה סמוך לחומה מעשה בר"א שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזר' ולא רצה לפדותו אמרו תלמידיו רבי משגזרו שיהי' זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו עמד ר"א ובצרו ופדאו עכ"ל התוספתא ומבואר בה שגזרו דוקא לפדותו ולא שיהי' הבריר' בידו לעשות כרצונו ולשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ט ממע"ש הל' ה' ענבי' של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשחרב ב"המק נפדה אפי' סמוך לחומה ושאר כל הפירות אפי' בזמן ב"המק נפדין סמוך לחומה עכ"ל ומזה מוכח דס"ל שהברירה בידו שהרי לא כתב שצריך דוקא לפדותו סמוך לחומה וכן מדמסיים ושאר כל הפירות וכו' והרי לדעתו בשאר פירות לא הי' שום תקנה כאשר ביארנו לעיל בסמוך וא"כ ודאי שמע"ש שנפדין סמוך לחומה היינו שהברירה בידו ומינ' דענבים לאחר חורבן ג"כ הדין כן שהרי השוה ענבים לאחר חורבן לשאר פירות בזמן הבית ולכאורה יפלא למה פסק נגד התוספתא וכבר הרגיש בזה בספר חסדי דוד בפירושו על התוספתא ודבריו הם דברי טעם ועיין בדברינו בדברי התוס' בד"ה ובקש וכו' ואמנם הנלע"ד מלשון התלמוד כאן שנמנו חבירך והתירו משמע שלא כדברי התוספת ואין כאן גזירה אלא היתר שהותרה גזירה הראשונה ונשאר על דין תורה וכיון שהש"ס חולק על התוספתא לכך לא הזכיר הרמב"ם גזירה זו ואמנם התיו"ט בפ"ה ממע"ש משנה ב' הוכיח מלשון המשנה שגזרו שלא להעלותו וז"ל המשנה שם כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהי' נפדה סמוך לחופה ותנאי הי' הדבר שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהי' ר' יוסי אומר משחרב ב"המק הי' התנאי הזה ותנאי הי' אימתי שיבנה ב"המק יחזור הדב' לכמות שהי' וכתב התיו"ט וא"ת בין להרמב"ם וסיעתו ובין להראב"ד מה הי' צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהיה נפדה אינה תקנה אלא דין תורה הוא וכו' ואם כן זאת התקנה שהי' נפדה אינה אלא עקירת תקנה הראשונה שיעלו לירושלים ולא יפדו ועקרו והעמידו על ד"ת ומעתה ודאי שהרשות הי' ביד ב"ד בכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם וכו' ונראה לי דמתניתין דייקא דתני התקינו וכו' ח"ו דהתקינו תקנה שיהי' נפדה ולא יעלה כלל לפי שרבו הפירות ואין