צל"ח ביצה כ

ה' דכל דבר שאינו יכול להנות בהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף בי"ט וכו' עכ"ל המג"א ולענ"ד אין כאן קושיא וזה לשון התוס' שם בפסחים בד"ה ואומר כל מלאכה וגו' אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר וכו' אומר ר"י וכו' אי נמי כיון דמתחלת הבערתו אינו יכול להנות ממנה אע"ג שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נ''ונ שאין קרבין בי"ט וכו' וע"ש בתוס':

ואומר אני אם כפי דעת המג"א שזה כלל מלא בדברי התוס' שכל שאינו יכול ליהנות בתחלת ביעורו אסור לשרפו בי"ט איך הביא לזה ראי' מנ''ונ והרי נ"ונ טעם אחר יש בהן שמשלחן גבוה קא זכו וגם קשה דלקמן דף ך"א ע"א דבעא רב אויא מרב הונא בהמה חצי' ישראל מהו לשחטה בי"ט א"ל מותר א''ל וכי מה בין זה לנ"ונ וכו' עד נ"ונ כהנים כי זכו משלחן גבוה הזכו ולדברי המ"א איך הקשה מה בין זה לנ"ונ הלא הפרש גדול יש דבהמה חצי' של ישראל יכול הישראל תיכף ליהנות מחלקו אבל נ"ונ אין הישראל רשאי להנות מחלקו עד אחר זריקה אבל כוונת התוס' בפסחים ע"פי מ"ש התוס' לקמן דף ך"ז ע"ב להתיר הסקת תרומה טמאה תחת תבשילו בי"ט מן התורה דמטעם מצות גבוה לא בטלה חלק ההדיוט ושלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קזכו עיין לקמן בדבריהם ומעתה כך הוא שורש הדבר שכל דבר שהוא רק להדיוט אף שאינו יכול ליהנות תיכף כיון שיכול ליהנות אח"כ הוא מותר אבל דבר שיש בו צורך גבוה וגם צורך הדיוט כמו שריפת תרומה טמאה שיש בו צורך הדיוט וגם מצוה וכן צליית הפסח שהביאו התוס' לקמן דף ך"ז שיש בו צורך גבוה לקיים מצות צלי אש וצורך הדיוט שיאכלנו וכן נ"ונ שיש בהם חלק להדיוט בזה ההכרעה הוא כך אם ההדיוט יכול להנות תיכף א"כ לא ביטלה חלק גבוה את חלק ההדיוט והוא מותר בי"ט בשביל חלק ההדיוט אבל אם ההדיוט אינו יכול להנות תיכף כי אם אחר שנעשה צורך גבוה אז חלק גבוה עיקר וההדיוט משלחן גבוה קזכי ואסור בי"ט ולכן נ"ונ שאין ההדיוט יכול ליהנות עד אחר זריקה א"כ חלק גבוה עקר וההדיוט אח"כ זוכה משלחן גבוה ואסור בי"ט וכן ביעור חמץ שהוא צורך גבוה לקיים מצות ביעור חמץ אם הי' ההדיוט יכול ליהנות תיכף בתחלת הביעור הי' מותר לבערו כמו הסקת תרומה טמאה תחת תבשילו בי"ט אבל כיון שאינו יכול להנות עד שנתבער חלק הגבוה עיקר כמו נ"ונ ואסור לבערו ביום טוב:

ובמסכת שבת דף ך"ט הקשו בגמרא על הא דאמרינן מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קמהפיך ומשני דעביד להו כדרב מתנה דאמר מרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקין והנה לא הקשה שם שוב כל הקושיות הללו שהקשה כאן ובשלמא מה שהקשה כאן והא קא מהפך לא חזר והקשה שם כיון שבקושיא זו התחיל שם וע"ז משני לי' דמרבה עליהם עצים מוכנים א"כ היינו שכיון דרובה דהיתירא כי קא מהפך בהתירא קמהפיך. אבל הקושיא של אין מבטלין איסור לכתחלה וכן לרב אשי דדשיל"מ לא בטל לא הקשה שם ונראה דאין מבטלין איסור לא שייך שם כלל ששם בעודו כלי מרבה עצים מובנין ובעודו כלי גם הוא עצמו היתר הוא אלא אח"כ כשידליק פורתא יהי' איסור וכיון שבשעה שמבטלו עדיין היתר הוא אין זה מבטל איסור רק מבטל היתר בהיתר ועיין בצ"צ סימן פ' מ"ש ואני כנלע"ד שכתבתי שמכאן מוכח שמותר ואמנם בחמץ קודם הפסח אף שעדיין היתר מ"מ כיון ששמו עליו אסור לבטלו לכתחלה ומה שלא הקשה שם מדשיל"מ נראה עפ"מ שמבואר בש"ע א"ח סי' ש"כ סעיף ב' דאם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית מותר לשתותו בשבת שמתבטל ביין שבגיגי' וכתב הט"ז והמ"א שם שאע"פ שהוא דשיל"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא הי' עליו שם איסור מעולם יע"ש בדברי הט"ז וא"כ ה"נ כיון שהכלי מתערב בעצים מוכנים קודם שנעשה שבר כלי לא הי' עליו שם איסור מעולם ולכן אף שהוא דשיל"מ בטל הוא אבל כאן העצים שנשרו מן הדקל תיכף שם איסור עליהם אלא שאח"כ מרבה עליהם עצים מוכנים ולכן שפיר הקשה לרב אשי דהוה דשיל"מ ולא בטל. שוב פקחתי עיני ובינותי בספרים וראיתי שהמרדכי ספ"ק דשבת כתב טעם זה על שהיין מתבטל ולא דמי לדשיל"מ דאפי' באלף לא בטל דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאים מתערבים וכו' ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרים להסיקן בי"ט ע"י שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלין כיון דלית אסורן בעיני' אע"ג שהעצים המוקצים הם בעין עכ"ל המרדכי ולכאורה דבריו תמוהים דלפי ראייתו אפי' הי' האיסור כבר ניכר יהי' מותר שהרי העצים כבר נכרו בעת שנתלשו מהדקל ואף דמיירי שכבר היו קצת עצים בתוך התנור קודם שנפלו אלו לתוכן עיין מג"א סי' תק"ז תק"א מ"מ כיון שעדיין לא היו רוב נגד עצים שנשרו א"כ ניכר האיסור קודם שריבה עליהם ועוד דהרי בעת שנשרו קודם שהגיעו לתחתית התנור האיסור ניכר ואפ"ה מותר אלא דשאני התם דמקלי קלי איסור' ואינו נשאר ממנו אח"כ כלל שום דבר וא"כ איך מביא ראי' לגיגית שהרי עדיין האיסור עכ"פ בעין אלא שמעורב בהיתר ואמנם כדי שלא נשו' להמרדכי טועה צריכין אנו למשכוני נפשין אדרב מרדכי ולומר שכוונתו לומר שלא תדחה סברא זו ולומר שאין שום טעם לחלק בין הי' ניכר האיסו' או לא כיון שעל כל פנים צריכין אנו לבטלו ברוב ודבר שיש לו מתירין אינו בטיל לכן הביא המרדכי ראי' שהרי חזינן היכ' דמקלי קלי אנו מתירין אפי' דבר שיש לו מתירין אף שעל כל פנים בלי ביטול הי' אסור וכיון דחזינן שיש לחלק שוב אמרינן אם הועיל מקלי קלי לגמרי אפי' בשכבר הי' ניכר והי' בעין ראוי עכ"פ היכי שלא ניכר מעולם להועיל אפי' לא מקלי קלי לגמרי. כל זה נלע"ד ליישב דברי המרדכי. אבל אכתי נשאר דין זה רק מסבר' בלי ראי' מהתלמוד. אבל לפ"מ שהבאתי אני ראי' מסוגי' דפ' במה מדליקין שלא הקשה שם כלל מדשיל"מ הוא ראי' גמורה:

ועוד דבמסכת שבת שם הגירסא אמר רב מתנה אמר רב וכו' וקשה לי כיון דרב הוא מרא דשמעתא אם כן למה הוצרך כאן להקשות ולרב אשי וכו' והלא רב ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל ולשטת ר"ת במנחות וביבמות דף פ"ב ע"א דדוקא בלח בלח סובר ר"י מין במינו לא בטיל ניחא ועוד נ"ל דאף דר"י אפילו באיסור דרבנן סובר מב"מ לא בטיל כדמוכח לקמן דף ל"ח ע"ב אולי רב לא ס"ל כוותי' רק באיסו' דאורייתא ועיין ביבמות דף פ"ב ע"א בתוס' ד"ה טומאת משקין:

שם רב אסי ספוקי מספקא ליה. שמתי לב לדברים הללו אם ר"א דמספקא לי' אפ"ה הי' מבדיל אם כן ק"ו לדידן דקיי"ל נולדה בזה מותרת בזה ואם כן לאו יומא אריכתא נינהו ואנן בקיאים בקביעא דירחא פשיטא שראוי להבדיל מיומא טבא לחברי' ובגמרא לא מצינו שום חולק על ר"א בהבדלה ומהי תיתי לדחות דברי אמורא מהלכ' ופוק חזי מה טמא דבר שאין מבדילין מיומא טבא לחברי' וגם לא ראיתי שום אחד מהפוסקים קמאי ובתראי שיזכירו דברי רב אסי בזה עד שראיתי בשטה מקובצת שכתב ומיהו רב אסי דעביד לגרמי' עביד ולית הלכתא כותי' ואמנם גם על דברי הש"מ אני תמה למה לית הלכתא כוותי' כי לא ביאר שום טעם למה נדחו דברי ר"א מהלכ':

ובהיותי מעיין בזה אמרתי שגוף דברי ר"א תמוהים דאיך אפשר למעבד שני הפכים בנושא אחד ובפעם אחד שיבדיל ויקדיש וממ"נ אם הוא קודש אינו חול ואם הוא חול אינו קודש ואין זה דומה לליל שני של פסח שאנו מברכי' על ספירת העומר ומקדשין על הכוס ששם אינם בהדי הדדי אבל הבדלה ממ"נ בין אם נימא שהבדיל על הכוס ובין אם נימא שהבדיל בתפלה [עיין שט"ה מקובצת] הם שני הפכים יחד שאם הבדיל על הכוס והרי אינו יכול לטעום קודם הבדל' וכן קודם קידוש הי' צריך לעשות שניה' על כוס אחד כמו שעושין ביום טוב שחל במו"ש והרי על כוס אחד עשה תרתי דסתרי ואם הבדיל בתפל' הרי סיים הברכה מקדש ישראל והזמנים והוה תרתי דסתרי ועיינתי במס' סוכה ומשם נתברר לי שורש הדבר למה נדחו דברי רב אסי והנה במסכת סוכה דף מ"ז ע"א סוכה בשמיני ספק שביעי איכא חד לישנא דייתובי לכ"ע יתבינן כי פליגי לברכה ע"ד שביעי לסוכ' ברוכי נמי מברכינן למ"ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכינן ומסקנא שם והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וכתב הרא"ש שם והיינו טעמא דלא מברכינן כיון דיום שמיני עצרת הוא אי אפשר לברוכי על הסוכה דקשיין אהדדי אם יום סוכה הוא לאו ש"ע הוא וכו' והר"ן פירש הטעם דאתי לזלזולי ביום טוב של שמיני וגם כן כתב שאינו דומה לספירת העומר משום דספיר' וקדושה לאו בחדא אתיין אבל ברכת סוכה עם הקידוש הם בכוס אחד ואיכא זלזול לי"ט ומעתה הך לישנא דאמר התם דברוכי נמי מברכינן חזינן דלא חייש לא למה דסתרי אהדדי ולא לשמא אתי לזלזולי בי"ט אם כן איכא למימר דרב אסי נמי הכי ס"ל וכיון דמסיק התם והלכתא דברוכי לא מברכינן אידחו דברי ר"א מהלכה. והאיר ה' עיני וראיתי בחידושי הריטב"א שם בסוכה שכתב והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ואתי' דלא כרב אסי דמבדיל ומקדש מיומ' טבא לחברי' ולא חייש לזלזולי דיו"ט שני רק הא קיי"ל דלית הלכתא כר"א עכ"ל הריטב"א:

והנאני ואף דמלשון זה של הריטב"א משמע דבלא"ה קיי"ל דלית הלכת' כר"א ובזה עדיין לא זכיתי לעמוד על כונתו מ"מ כבר נחה דעתי במנהגא שהוא עכ"פ אליבא דהלכתא:

תוס' ד''ה ותנן וכו' ואמאי לא הוסיף עליהם עד ששים וכו':

דבריהם תמוהים דהרי שם מר בר רב אשי טעה בתרתי חדא שהי' סבור שחצי שעור אינו אסור רק מדרבנן ועוד טעה שהיה סבור שאיסור דרבנן א"צ ששים לבטלו וסגי בשלשים וא"כ איהו לפי דעתו למה הי' צריך להוסיף עליהם הרי הי' סבור שכבר נתבטל בשלשים ואביו השיבו אפי' דעתך שהוא מדרבנן אעפ"כ לא תזלזל בדרבנן וגם בדרבנן צריך ששים ועוד שהרי אמר ר"י ח"ש אסור מן התורה וא"כ על מי כוונו התוס' במה שאמרו ואמאי לא הוסיף עליהם אם על מר בר ר"א למה הי' לו להוסיף הרי לפי דעתו סגי בשלשים ואם על רב אשי הרי ר"א מסיק כר"י שאסור מן התורה ובאיסור תורה ודאי אין מבטלין:

ולכן דבריהם אצלי צריכין עיון:

דף ה' ע"א ואם באו עדים מן המנחה וכו' הנה עיקר איסור הביצה לפי"ז הוא רק בבאו מן המנחה ולמעלה שאז הוה יומא אריכתא שאינו מטעם ספק אלא שאנו צריכין לאסור הביצה תמיד מחמת ספק זה שמא באו מן המנסה ולמעלה וכן משמע מפירש"י וא"כ קשה תינח לרב אשי דאמר דשיל"מ גם ספיקו אסור אפי' בדרבנן אבל לרב פפא לעיל דף ג' ע"ב דאמר תנא דליטר' קציעות הוא ומוקי מה ששנינו בברייתא וספיקא אסורה אתאן לספק טריפה אבל בספק דרבנן אפילו בדשיל"מ ספיקו מותר א"כ קשיא דרב ושמואל ודוחק לומר דר"פ פליג על רב ושמואל:

ונראה לי בזה דכאן בראש השנה לא משכחת לה ביצה שנולדה בראשון להתירה בשני אלא א"כ תאמר שהשני הוא חול אבל אם תרצה לומר הספק על יום ראשון שמא חול הוא וא"כ בחול נולדה הביצה זהו דבר שאי אפשר שהרי לא משכחת שהשני יהי' קודש והראשון יהי' חול בשום אופן שממ"נ אם באו עדים בראשון קודם מנחה הרי אותו יום קודש והשני חול ואם לא באו עדים קודם מנחה בין באו אחר מנחה ובין באו למחר ובין לא באו כלל כבר הראשון נשאר בקדושתו כתקנת חכמים וא"כ לא מצינו היתר להביצ' כי אם שנאחז הספק שמא יום שני הוא חול ושוב אי אפשר להתי' מספק זה דא"כ אתי לזלזולי בי' ועיין מ"ש לעיל בדברי רב אשי ורב פפא שהתיר ספיקא דביצה ביו"ט היינו שאין הספק על היום רק הספק הוא על הביצה אם נולדה היום או אתמול:

שם אחר רבא וכו' מדלא אמר רבה אמר משמע דרבה לא לחלוק על רב ושמואל ורבה בארץ ישראל קאמר דשם ביצה מותרת וכדמסיק ג"כ לרב ושמואל הא לן הא להו וכן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ט ע"א בד"ה אי אתם מודים וכו' דהא דאמר רבה מתקנת ריב"ז וכו' היינו דוקא