צל"ח ביצה כב

קונה וכו' ולר' יוסי וכו' מפני התקנה שהיתה שלא יהיו רשאים להעלות כדי שלא לעטר ירושלים החריבה וכו' ע"ש בתי"ט שהאריך. ולכאורה הוכחתו היא הוכחה עצומה שהתקנה היתה בגזירה שלא להעלות כדברי התוספתא מדהוצרכו לתנאי וא"כ איך קאמר כאן שהתירו ועל המשנה ג"כ קשה לי לדברי ר' יוסי שאחר החורבן נעשה זו למה הוצרכו כלל לגזור שלא יעלו כי איך יעלו והלא אחר החורבן אין מעשר שני נאכל בירושלים והוא מימרא דר' יוסי עצמו במס' מכות דף י"ט ע"א דאיתקש לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ב ממע"ש הל' ח' ואף שהתוספות בזבחים דף ס"א ע"א בד"ה מאי קסבר בסוף הדבור כתבו שר"י משום ר' ישמעאל אמר שאינו נאכל אלא בפני הבית אבל איהו לא ס"ל דהרי איהו סבר קידשה לע"ל:

הנה הרמב"ם ודאי לא ס"ל דהרי איהו בפ"ב ממע"ש פסק להך דר' יוסי משמי' דר"י ופסק בפ"ו מהל' בית הבחירה הל' ט"ו שמקריבין אע"פ שאין בית וע"ש במ"ל הל' י"ד וע"ש בהלכה ד' שבירושלים לא די שאינו נאכל אלא אפילו אינו נפדה וכשנכנס שם שוב אינו יוצא ומניחין אותו עד שירקב וא"כ למה הוצרכו לגזור שלא להעלותו ולא היו צריכין אלא להתיר התקנה הראשונה שיהי' מותר לפדותו חוץ לירושלים אף סמוך לחומה וגם דברי ר' יוסי שאמר משחרב ב"המק הי' התנאי הזה אין להם הבנה ועיין בתי"ט שגם כן הרגיש בזה דה"ל למימ' היתה התקנה הזאת והנלע"ד פי' המשנה כך דמשרבו הפירות התקינו וכו' שלא רצו להתי' התקנה הראשונה שאם כן היתה התקנה הראשונה מתבטלת לגמרי מאז והלאה ואפי' היו מתמעטים הפירות לא היו צריכין להעלות ולכן עשו ההיתר בלשון תקנה שכל זמן שיהיו הפירות מרובים יהיו רשאים לפדותן חוץ לחומ' וממילא אם יתמעטו יחזו' האיסור למקומו ע"פ תקנה הראשונה שמהלך יום לכל צד יעלו לירושלי' ואמנם נתנו רשות לבתי דינים שיהיו אחרי כן אם ירצו להתי' התקנה הראשונה לומר שיחזו' הדבר לכמות שהי' על פי דין תורה יהיו רשאים לעשות כן הוצרכו להתנות תנאי זה כי חששו אולי יהי' הבית דין שבאותו הדור קטן מהם ולא יהיה ביכולתם לבטל דברי ב"ד הראשון כי אין ב"ד יכול לבטל כי אם כשגדולים בחכמה ובמנין לכן התנו מעתה תנאי זה כדי שהב"ד ההוא שיתירו הם שליחותייהו קעבדי ובא ר"י ואמר שכל זמן שב"המק קיים מעולם לא הי' תנאי שיהי' יכולת לבטל התקנה הראשונה לגמרי שיהי' מותר אפי' כשיתמעטו הפירות אבל משחרב ב"המק הי' התנאי הזה שיהי' שוב יכולת ביד כל ב"ד שהי' י' להתיר הדבר לחלוטין והא דלא התירו הם עצמם אפשר שהיו מצפים שיתן להם רשות לבנות מזבח ואז אף שלא יהי' ב"המק בנוי יהיו רשאים לאכול מע"ש בירושלים כי גם בכור יהיו יכולי' להקריב אע"פ שאין בית רק שיהי' מזבח בנוי וכמ"ש המ"ל בפ"ו מבית הבחירה הל' י"ד ותנאי הי' וכו' פירוש עוד תנאי הי' אמות שיבנה ב"המק יחזור הדבר לכמות שהי' פירוש שיהי' הדבר תלוי בריבוי הפירות ובמיעוטין שבעת שירבו הפירות יהיו רשאים לפדותן סמוך לחומה ובעת שיתמעטו יהיו מחוייבים להעלותן מהלך יום לכל צד:

שם ר"א ור"ש וכו' מ"ט מהרה יבנה ב"המק וכו' ואף שגם אם יאכלן ביצה בי"ט שני אין כאן אלא איסו' דרבנן צ"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן מהרה יבנה וכו' ויאכלו איסור דרבנן ולפ"ז קשה מנ"ל דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דלמא גם ממילא כשבטל טעם האיסור הות' ממילא והא דהוצרך ריב"ז להתירו בפירוש היינו משום דאל"כ לא הי' מותר ממילא שהרי ראוי לנהוג האיסור מטעם מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הי' נפדה סמוך לחומה השתא נמי נפדה סמוך לחומה ולכך הוצרך ריב"ז להתירו וצריך לומר דבאיסור דרבנן לא אמרינן גזירה זו וביצה שאני שיש בה איסור מוקצה והוא חמיר כעין דאורייתא כמ"ש הת"י לעיל דף ג' ע"ב ור"א ור"ש אביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמרו שאסורה אף מתקנת ריב"ז והא דהקשה א"ה עדות נמי לא נקבל וכו' והרי בעדות אף אם יבנה המקדש ויקבלו מן המנחה ולמעלה אין כאן איסור תורה רק שיעבר ועל התקנה שלא יקבלו רק עד המנח' צ"ל כיון שיש בו קלקול השיר וקלקול הקרבנות לא גרע מאיסור מוקצה:

רש"י ד"ה למה לי וכו' עד אחד בחודש שהוקם המשכן ועד עשרים באייר שנעלה הענן וכו' דברי רש"י הללו נאחזים בסבך שרש"י אחז שני זמנים אחד בניסן שהוקם המשכן ועשרים ועשרים באייר שנעלה הענן וממ"נ אם בא בניסן פסק קדושת ההר לפי שאז שוב לא שכנה השכינה בהר רק במשכן א"כ אז הותר לעלות בהר ולמה הזכיר רש"י עשרים באייר שנעלה הענן ואטו מן ההר נעלה אז הענן והלא מן המשכן נעלה הענן ובמסכת תענית דף ך"א ע"ב שם פירש רש"י בהדיא שבאחד בניסן שהוקם המשכן הותרו לעלות בהר ע"ש ברש"י בד"ה אל מול וכו' עד אחד בניסן שהוקם המשכן ונסעה וזזה השכינה מן ההר וישבה על הכפורת ושם באוהל מועד נשנית התורה וכו' ועל אותה שעה הי' מתיר להם בלוחות הראשונות לעלו' וכו' ודברי רש"י כאן צריכין אצלי עיון וגם לכאורה על דברי רש"י במסכת תענית יש לדקדק שהרי רש"י בפירושו על התורה בפ' כי תשא ששם נאמר ומשה יקח את האוהל ושם מבואר בפסוק שהקב"ה דבר עם משה באהלו כדכתיב שם והי' בבוא משה האוהל' ירד עמוד הענן וכו' ושם פירש"י שהדבר הזה היה נוהג מיו"הכ עד שהוקם המשכן וכו' וא"כ מיו"הכ ואילך לא דבר הקב"ה עם משה בהר רק באהלו וצריך לומר כיון שהענן לא היה קבוע באוהל משה רק בשעה שדבר עמו א"כ אחר הדבור שב הענן לההר וכן משמע בפסוק והי' כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' והיינו שירד מן ההר אל האהל אבל משהוקם המשכן נשאר הענן בקביעות על המשכן כדכתיב בסוף פ' פקודי כי ענן ה' יומם על המשכן וגו':

תוס' ד"ה וביקש ר"א וכו' וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לע"ל וכו' וכתב מהרש"א וליכא לאקשויי דא"כ למה הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד, לא הוה בי' דין כרם רבעי כלל וי"ל דאפ"ה הוצרך להעלותו משום דהוה דבר שבמנין וכן הוא בתוס' פ"ד דר"ה עכ"ל מהרש"א:

והגאון פ"י השיג עליו וכתב שכוונת קושיית התוס' במס' ר"ה הוא מדהוצרך להעלותן ולא רצה לפדותן כמו שהקשו כאן עכ"ל הפ"י והנה על פירושו של המרש"א אני תמה מאד והיאך תלה דין רבעי במה שלא קידשה לע"ל וכי בשביל זה הוא גרועה מח"ל והרי ערלה נוהג בח''ל כמבוא' בשלהי פ"ק דקידושין. ואם כוונת מהרש"א לומר שאף שערלה נוהג בח"ל מ"מ רבעי אינו נוהג בח"ל:

הן אמת שכן דעת הרמב"ם בפ' י' ממ"א אבל איך יפרש כן דברי התוס' והרי התוס' ס"ל דגם רבעי נוהג בח"ל כמבואר בדבריהם בברכות דף ל"ה ע"א בד"ה למאן דתני כרם וכו' ועל פירושו של הפ"י שכונת התוס' שם על שלא רצה לפדותן במקומם וכקושיות הגמרא כאן ג"כ הייתי לפום ריהטא תמה שהרי שם בר"ה זה לשונם של התוס' בפ"ב דשבועות מספקא לן בר"א אי ס"ל קדושה ראשונה וכו' ומהכא לא מצי למפשט מדהוצרך להעלותן וכו' ואם כוונתן שהי' לו לפדותן אם כן אפי' אם קדשה לע"ל אכתי תקשה למה הוצרך להעלותן דמה בכך שקידשה אכתי בפדיון סגי אחר החורבן אין עלינו לעטר שוקי ירושלים כקושי' הגמ' כאן אבל מה שהי' נלע"ד בכוונת קושית התוס' שם בר"ה הוא דאם לא קידשה לע"ל הי' לו לאכלן במקומן בלי פדיון שכיון שלא קידשה לע"ל הרי כמו בזמן נוב וגבעון והי' מע"ש נאכל בכל ערי ישראל כמבואר במשנה שלהי זבחים באו לנוב וגבעון וכו' ומע"ש בכל ערי ישראל אל ואם כן הה"ד נטע רבעי שדינו כמע"ש זה הוא כוונת קושיי' וע"ז תירצו דאכתי הי' צריך להעלותן משום דבר שבמנין זהו שהי' עולה על רוחי לפרש כוונת התוס' לכאורה בתחלת העיון ובסמוך יתבאר כוונת התוס' באמת ואמנם מה שאני תמה על קושייתן שהקשו כאן וגם שם במסכת ראש השנה שאם לא קדשה מה ירויחו העניים ולפמ"ש שפיר ירויחו שהרי אף שביטלה קדושת המקדש וירושלים מ"מ אכתי לא גרע משאר ערי ישראל בזמן היתר הבמות ואוכלים שם מע"ש ונ"ר ואף שיהיו העניים צריכין להעלותן לירושלים משום דבר שבמנין מ"מ שמה יאכלום בלא פדיון כמו בראשונה שונה בשעה שגזרו שיהיו עולה לירושלים מהלך יום לכל צד ואם נימא שהתוס' ס"ל שאם לא קידש' לע"ל אז גם קדושת הארץ בטלה ואין שם שום מקום שיהי' מותר לאכול מע"ש ורבעי בלא פדיון והדברים עתיקין ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הלכה ע''ו והל' ט"ז בדברי הרמב"ם ובדברי הראב"ד ואמנם אם התוס' ס"ל כן אם כן גם פירושו שרציתי לפרש כונת קושייתן שהי' לר"א לאכלן במקומן בלי פדיון בטל שהרי אם לא קידשה גם קדושת הארץ בטל ואין היתר לכרם רבעי בלי פדיון כנ"ל ובינותי בספרים וראיתי שבזבחים דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה מאי קסבר פלפלו למ"ד לא קידשה לעתיד אם אף על פי כן קדושת הארץ לא בטלה והקשו כיון דקדושת הארץ לא בטלה וקדושת המקדש לא נשאר א"כ היתרו הבמות ויהי' מע"ש נאכל בכל ערי ישראל כמו ששנינו בשלהי מסכתא שם כשבאו לנוב וגבעון שהותרו הבמות ומע"ש נאכל בכל ערי ישראל ונסתפקו שם אי גרסינן שם במשנ' שנאכל בכל ערי ישראל וגם נסתפקו אולי אף דלא קידשה לע"ל אף על פי כן שוב לא הותרו הבמות ע"ש בדבריהם שהאריכו בזה וכאן אין להאריך בזה. ונחזור לדברי התוס' במסכת' ראש השנה אחרי שגם פירושי לא יתכן כנ"ל וראיתי שהגאון בעל פ"י כיון האמת בכוונת התוס' שקושייתם הוא מדלא רצה לפדותן כי במס' מגילה דף י' ע"א בד"ה דכ"ע וכו' כתבו ועוד הקשה ר"ת מהא דאמר במס' ביצה ובר"ה כ"ר הי' לר"א ובקש להפקירו לעניים אם כן משמע דאית ליה קידש' לע"ל ומשום שלא הי' להטריח להוליכו לירושלי' הי' מפקירו והעניים יוליכוהו ויאכלוהו שמה דאי סבר לא קידשה והיה צריך לפדותו כאותו שבח"ל שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם הענויים מה ירויחו אחרי שצריכין לפדותו וי"ל משום שבראשונ' וכו' גם ר"א ביקש להוליכו משום כל דבר שנאסר במנין וכו' ואהא מייתי לה במס' ביצה וכו' ע"ש בתוס' הרי מפורש קושייתם שלמה הי' להוליכו הי' לו לפדותו כאן ואמנם אף על פי שיפה כוון הגאון פ"י בעצם כוונת קושיית התוס' במה שהי' סובר שקושיית התוס' הוא ממש קושיית הגמרא כאן לדעתי אינו כן חדא דאם כן נשאר קושייתי הנ"ל דמה שייכות יש לקושי' זו אם קידשה לע"ל או לא ועוד שאין דרך התוס' להתלבש בטלית שאינו שלה' להקשות קושי' הגמ' ולא להזכיר שזו הוא קושיית הגמ' ולכן נלע"ד שהתוס' בקושייתם כבר אסקו אדעתייהו דברי הגמרא כאן שדבר שבמנין וכו' ואמנם בהך תקנה ראשונה שתיקנו שיהי' מהלך יום לכל צד עולה לירושלים יש לנו לדון אופן התקנה באיזה ענין הי' אם התקנה שלא יועיל הפדיון ואז ממילא יעלוהו לירושלים כי בודאי לא יניחו הפירות לאבדון שכיון שאין להם פדיון אם לא יעלוהו ירקבו וממילא יעלום לירושלים ויתעטרו שוקי ירושלים אבל אף על פי כן לא גזרו בפירוש שיהיו מחויבים להעלות הפירות לירושלים ומי שרוצה להניחם רשאי אז אם כן היתה הגזירה ודאי שלא גזרו אלא על פירות שיכול לאכל' בירושלים בלא פדיון אבל אם אינו יכול לאכלם בירושלים בלי פדיון על אלו לא גזרו כי איך יגזרו שלא יועיל להם פדיון והרי אין להם תקנה אלא בפדיון כמו שלא גזרו שפירות שנטמאו שעולים לירושלים כיון שגם בירושלים לא יאכלו כי אם ע"י פדיון וע"כ צריך לפדותן לא הטריחו להעלותן והיתה מתחל' התקנה שפירות שיכול לאכלן בירושלים בלא פדיון לא יהי' להם פדיון כלל ואז ממילא למאן דאמר לא קידש' לעתיד וע"כ צריכין פדיון אפי' בירושלים בזה לא שייך שנאסר במנין שמתחל' לא נאסר על פירות שאין אפשר לאכלן בלא פדיון זה הי' סברת הקושי' בתוס' במס' ר"ה ובמס' מגילה ועל זה תירצו שהי' צריך להעלותו משום דבר שבמנין והמציאו שמתחלה כך גזרו שפירות שבמהלך יום לכל צד מחויבי' לירושלים ולא תלו הדבר בפדיון כלל וממילא גם אם לא קידש' לע"ל וע"כ צריכי' פדיון אפ"ה שייך לומר שהוא דבר שבמנין:

ובגוף הדבר שפלפלו התוס' בזבחים שם שאם נימא שקדוש' ירושלים בטלה וקדושת הארץ לא בטלה שיהי' לאכול מע"ש בכל ערי ישראל כמו בזמן נוב וגבעון נלע"ד שעל כל פנים מדרבנן הי' אסור ולא