צל"ח ביצה יט

ר"א עדיין היא מחלוקת ולומר שבעומדת לאכילה אמר לא נחלקו ומ"ש עדיין היא מחלוקת היינו בעומדת לגדל ביצים דאם כן דמפרש ר"א פלוגתייהו דב"ש וב"ה במוקצה וב"ש לית להו מוקצה ואיך אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וכו' דלא כב"ש והרי הוא שמותי:

תוס' ד"ה נימא קסבר רב וכו' ותימא דהא בסוכה אמרינן וכו' לכאור' קשה לפי סברת התוס' בקושייתו דלא אסקו אדעתא שינוי בין הוקצה למצותו דשייך טעם דלא מתרמי ליה סעודה אם כן למה הקשו על רב שאין בקושיא זו סתירה על דינו של רב רק לסתור קושי' הגמ' דמנ"ל לגמ' לפרש טעמי' דרב משום קדושה אחת וכו' יותר הי' להם להקשות על ר' יוחנן דמתיר בשני ואמאי והא אתקצי לב"הש ואף שאין שייך להקשות על ר"י מברייתא דנויי סוכ' דאסורין עד יום טוב האחרון שהרי ע"כ גם ת"ק דברייתא בסמוך שמביא כתנאי ע"כ לית ליה כאן מגו דאתקצי לב"הש ואם כן ר"י אית ליה תנא דמסייע ליה נגד הברייתא אבל היה להם להקשות דר"י אדר"י דבסוכ' דף מ"ו ע"ב סוכה בשמיני אסור' והיינו בארץ ישראל ומטעם דמגו דאתקצי לב"הש שם באמת מפרש הטעם דאלו מתרמי לי' סעודתא אבל התוס' כאן בקושייתם שלא אסקי אדעתייהו לזה ה"ל להקשו' למה אמר כאן שמותר בזה וגם בלא"ה קשה היאך הוה סבר להו החילוק בין אתרוג לסוכה דאתרוג התיר ר"י בשמיני וסוכה אסור אם לא מטעם דמתרמי סעודה כמו שמפרשה התם:

ונראה דיש לחלק דסוכה דאסורה מן התורה כל שבעה כדלקמן דף לע"ב דדרשינן כשם שחל שם שמים על החגיגה וכו' וא"כ בין השמשות שלסוף יום שביעי הוא ספק תורה ולכן אמרינן מגו דאתקצי לב"הש אבל אתרוג דאפי' בעצם יום השביעי אינו אסו' אלא מטעם דלכולי יומא אתקצי וכן כאן בביצה שנולדה בי"ט או בשבת שבו ביום עצמו אינה אסור' אלא מטעם משקין שזבו והוא איסור דרבנן בזה לא אמרינן לאסור גם יום שלאחריו מטעם אתקצי לב"הש ולכך ניחא לר' יוחנן. והקשו על המקשן שהקשה על רב בזה הקשו כיון דאשכחן ברייתא דאוסרת בנויי סוכה שהוא רק משום ביזוי מצוה וגם שאסורה עד מוצאי י"ט האחרון והרי שמיני עצרת עצמו הוא רק חיוב סוכה מדרבנן ואפ"ה אסרינן כל יום תשיעי מטעם אתקצי לב"הש וא"כ דלמא גם כאן בביצה סובר רב מגו דאתקצי לב"הש ואין להקשות לפי סברתי דסוכה הוא מן התורה ואתרוג רק מדרבנן א"כ למה שם בסוכה חילקו בין סוכה לאתרוג מטעם אתרמי סעודה והרי בלא"ה יש חילוק שזהו איסור תורה וזה רק מדרבנן נראה דלק"מ דבאמת רצה להעמיס בדברי ר' יוחנן דסוכה בשמיני אסורה היינו אפי' סוכה וע"ש בתוס' בד"ה דאי אתרמי וכו' ותראה דבלא"ה צריכין אנו לומר דהא דהוצרך ליתן טעם דמתרמי סעודה הוא רק בשביל נויי סוכה ע"ש ותמצא שכן הוא:

בא"ד וי"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש טעמא התם דאלו מתרמי לי' סעודה וכו' מ"ש דמוקצה מחמת מצוה שאני אין כוונתן דמוקצה מחמת מצוה חמיר ממוקצה מחמת איסור אבל כוונתן על סוף דבריהם דטעמא משום דאלו מתרמי סעודה ואחזו בלשונם דמחמת מצו' שאני דלא משכחת טעם זה דאלו מתרמי רק במוקצה מחמת מצוה אבל במוקצה מחמת איסור לא משכחת להך טעמא כלל והא דלא סגי להתוס' בטעם זה לחוד שמוקצה מחמת מצוה חמיר בעצם ממוקצה מחמת איסור הוא משום דקשיא להו קושיית הר"ן כיון דאדרבה מצינו מוקצה מחמת מצוה קיל יותר דהרי לקמן דף ל' ע"ב אמר רב הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו לאלתר ומה שתירץ הר"ן דכאן דהפריש שבעה אתרוגים הוה כאלו התנה שאינו מקצה אותו כל היום לא ניחא להו להתוס' לכן לא רצו לתלות שום חומר מחמת מצוה:

והתוס' לשטתייהו שם בסוכה דף מ"ו ע"ב דסבר לוי שגם אתרוג בשמיני אסו' היינו משום דגזור אתרוג אטו סוכ' ולא משו' דאיתקצי לב"ה שע"ש בתו' ד"י ע"ב ודף מ"ו ע"ב:

הר"ן כאן יהיב טעמא משום דמוקצה למצוה חמור טפי ולא הזכיר הטעם אלו אתרמי לי' סעודה משום דרצה ליישב גם פירש"י שפירש שם בדף מ"ו ע"ב טעמי' דלוי שאתרוג בשמיני אסור מטעם אתקצי לב"הש והתוס' שם בדף י' דחו פירש"י משום דלא אמרינן אתקצי לב"הש מחמת יום שעבר וא"כ לרש"י נשאר קושית התוס' מה הקשה כאן על רב ודלמא רב כלוי ס"ל והרי ללוי אף באתרוג דלא שייך טעמא דמתרמי ב"הש אפ"ה אמרינן הואיל ואתקצי ב"הש ה"נ בביצה מגו דאתקצי לבי"הש אסורה למחר כל היום ור' יוחנן לשטתו דגם באתרוג מתיר בשמיני ולא אמרינן הואיל ואתקצי לב"הש היכא דליכא טעמא דמתרמי לי' סעודה ולכן כתב הר"ן דבלאו האי טעמא דאלו מתרמי אפ"ה גם מצד העצם חמיר מוקצה למצוה ושם הוא דאיכא מאן דסבר הואיל ואתקצי דהיינו לוי אבל במוקצה מחמת איסור הי' פשיט להגמרא דליכא שום סברא לומר ואתקצי לב"הש מחמת יום שעבר ואמנם ר' יוחנן סובר דאפי' במוקצה למצותה דחמיר אפ"ה לא אמרינן הואיל ואתקצי מחמת יום שעבר כי אם היכי דשייך אלו מתרמי לי סעודה ולכן התיר ר"י אתרוג בשמיני אף היכי דלא הפריש רק אתרוג אחד לכל שבעת הימים דלא שייך סברת הר"ן דהוה כאלו התנה ואפ"ה התירו ר"י היינו משום דר"י פליג על לוי ולר"י חומר של אתקצי למצותו לחוד לא מהני:

ד''ה אלא בהכנה וכו' וי"ל דגם בשעת לידה דה שייך הכנה ועיין בר"ן:

ואמנם בדברי התוס' אין הכרע אם זו הכנה דאורייתא ואסורה למח' מן התור' אך אף אם נימא שזו היא הכנה דאורייתא מ''מ ביומו ודאי מותרת מן התור' שהתורה לא הקפידה שיהי' מוכן דוקא מעי"ט רק הקפידה שאם תעשה הכנה מעי"ט יהי' דוקא ביום חול אבל כשלא הוכן כלל רק ביומו י"ט מכין לעצמו וכן שבת מכין לעצמו דאלת"ה למה הוצרך רבה לעיל לחדש דביצה דמתיילדה מאתמול גמרה וגם למה הוצרך לומר דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת תיפוק לי דבכל י"ט ובכל שבת אסורה מחמת הכנת הלידה אם לא נימא דמיירי גם בספנא מארעא דבזה לא שייך הכנת הלידה כאשר ביארנו בסוגיות הגמ' כאן:

אך אף אם היא מותרת ביומה די"ט מכין לעצמו אפ"ה אפשר לומר דמחר ביום השבת אסורה מן התורה מחמת שהוכנה בי"ט ואין זה דומה לבישול ואפי' שאם בישל לי"ט ונשאר מותר בשבת דשאני אפי' ובישול שאינו נחשב הכנה כמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה והי' ביום הששי וכעת הדבר צריך תלמוד בכונת התוס' כאן אם הוא מן התורה או מדרבנן וכ"ז לפי תירוץ הראשון של התוס' דגם בשעת לידה שייך הכנ' אבל לטעם השני שכתבו ודאי שהוא רק מדרבנן דהרי ביומה עצמה אינה אסורה רק מדרבנן:

ד"ה ר"י וכו' ואע"ג שפירשתי לעיל דר"י ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכו' ואין לומר דמה דאמר ל"נ וכו' היינו בעומדת לאכילה שאין האיסור אלא מש"ז בזה אמר ר"י דלא נחלקו אבל בעומדת לגדל ביצים נחלקו וב"ה אית להו מוקצה וע"ז אמר כאן עדיין היא מחלוקת דא"כ ב"ש לית להו מוקצה ואיך אמר ר"א לקמן דף ל"ד עומד אדם על המוקצה והרי ר"א שמותי הוא ועיין במ"ש בפירש"י בד"ה פשיטא ולכן הוכרחו התוס' לומר הא דידי' הא דרבי':

ע"ב ואל תשיבני ביצה וכו' צריכין אנו לתת לב למה עצים שנשרו מן הדקל בי"ט עצמו יהיו אסורים לרבי יוחנן אי משום שמא יעלה ויתלוש כמו פירות הנושרים אי משום מוקצה ואם נימא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש א"כ קשה הני דנשרו בי"ט עצמן אינם אסורים אלא משום גזירה ואנן ניקו ונגזור שנשרו אתמול משום גזירה של הנושרין בי"ט והוה גזירה לגזירה ואי משום מוקצה ולמימר כיון דמוקצה חמור כעין דאורייתא כמ"ש הת"י דף ב' ע"ב גזרינן גזירה אטו דיומיהו. קשה הרי לית ליה מוקצה וגם נולד לית ליה כמו שביארנו לעיל דף ג' ע"א בתוס' ד"ה רי"א מוחלפת השיטה ואף אם נימא דעצים שנשרו אף לר"ש הם מוקצים מדלא קצצן אתמול מן הדקל דחינהו בידים וכמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה גזירה ע"ש אכתי קשה הרי מוקצה היא איסור דרבנן ואיך נגזר על שנשרו אתמול משום הני דיומיהו:

ולר"ש קשה הדבר לומר דמוקצה חמיר כעין דאורייתא כיון דהוא מיקל מאד במוקצה ואינו אוסר כן בדומה לגרוגרת וצמוקין:

ואף אם נסבול דוחק זה ולמימר דגם לר"ש בהך מוקצה דדומיא דגרוגרת וצמוקין חמיר לדידי' כעין דאורייתא ולכן גזרינן אטו דיומי':

יוקשה עלינו מאמרו של רבי יוחנן דאמר ואל תשיבני ביצה וכו' מה ענין ביצה שאין בה לא איסור מוקצה ולא איסור הכנה לר"י ואין בה רק גזירת מש"ז שהוא איסור קל וראוי שלא לגזור בו גזירה לגזירה לעצים שנשרו שיש בהם איסור מוקצה החמור שוב ראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה וכתב דהני עצים שנשרו לא מיירי שנשברו לגמרי בשבת אלא כבר הותחלו להשבר מע"ש ונשרו בשבת ולית בהו איסור מוקצ' משום גזיר' יעלה ויתלוש והרי היא כמו ביצה שאסורה משום משקין שזבו:

ואני תמה דא"כ דמיירי דאין אסורים רק משום גזירה למה נגזור גזירה לגזירה לאסורן בי"ט ונלע"ד דהא דגזר בהו אטו דיומי' אף אף דלא גזרינן גזירה לגזירה כאן גזר שאם נתיר דאתמול יאמרו אם איתא דהנך דיומייהו אסורין א"כ אתמול היו אסורים וק"ו שיהיו היום אסורים מטעם הכנה שאין שבת מכין לי"ט והם לא ידעו שהכנה אינה אסורה כלל בהכנ' דממילא ויאמרו מדשרי ש"מ שגם ביומייהו שרי וא"כ שבת לעצמו הכין שכיון שאם הי' לו חולה היו מותרים לכך מקרי שבת לעצמו הכין ועיין מג''א סימן תק"ז סק"ד מ"ש בשם הר"ן ולכך יאמרו שגם הנך דיומייהו שרי ואתמול משום שבת לא חזו להסקה ולכך שפיר קאמ' ואל תשיבני ביצה שתאמר שגם בביצה יאמרו כן זה אינו כי יראו מדלא שרינהו אתמול ש"מ דיומייהו אסורין והא דשרינן להו היום היינו משום דלית לן איסור בהכנה דממילא:

וע"פ הדברים האלה יתבאר לך להצדיק דברי הט"ז בסימן תקי"ג סקי"א שכתב שם לשיטת ה"ר יחיאל דאפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שאחריו מן התור' משום הכנה ואפרוח שנולד בי"ט עצמו אינו אסור מן התור' רק מדרבנן משום נולד למאן דאית ליה נולד אבל למאן דל"ל נולד מותר לגמרי ואף דבביצ' אף בעומדת לאכיל' דלית בה משום מוקצה ונולד אלא דבי"ט אחר השבת אסורה מן התור' משום הכנה ואסרינן לה בי"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ואפ"ה באפרוח לא גזרינן נולד בי"ט אטו נולד בשבת קודם י"ט דמיום ליום לא גזרינן דבביצה גזרינן נולדה בי"ט אטו נולדה בי"ט אבל לגזור נולדה בי"ט אטו נולדה בשבת שלפניו לא גזרינן ולכאור' דברי ר' יוחנן הם סותרים לדברי ה"טז דהרי ר"י גזר נולדה בשבת שלפניו אטו נולדה בי"ט עצמו ומה לי אם גזרינן לשיטת ר"י נולדה ביום שלפניו אטו נולדה בי"ט ומה לי אם לדידן דאי' לן הכנה דרבה דנגזור להיפך נולדה בי"ט עצמו אטו נולדה בשבת שלפניו ולפמ"ש ניחא דאף דר"י לא ס"ל הכנה דרבה מודה הוא שיש סברא לומר שהכנה אסורה ולכך אם יראו שהתירו הנושרין בשבת יאמרו שגם בשבת עצמן אי לאו משום דלא חזו להסקה היו מותרי' ולכך שבת לעצמו הכין לכן יבואו להתיר מק"ו הנולדים בי"ט אבל לא מצד דמיון בעלמא כי אין דמיון כי אם מי"ט לי"ט אבל מצד ק"ו יבואו להתי' שיאמרו אם שבת מכין לי"ט ק''ו שי"ט מכין לעצמו אבל להיפך לדידן דאסרינן ביצה שנולדה בשבת ואפרוח שנולד בשבת בי"ט שאחריו משום הכנה ושרינן אפרוח שנולד בי"ט עצמו למאן דלית לי' נולד בזה לא אתי למטעי שנתיר גם הנולד בשבת שלפניו ודברי הט"ז נכונים וברורים בטעמם וגם המג"א שם בס"ק ט"ו כתב כן:

שם לרב אשי וכו' נלע"ד דלא על רב אשי דלעיל כיון דבזה אין לנו ראיה שאמר כן לדינא דאפשר דלא אמר כן אלא לתרץ אליבא דרב יוסף ורבי יצחק אבל כוון על ר"א לקמן דף ל"ט ע"א באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה שמשני רב אשי דלכך לא בטיל משום דהוה דבר שיל"מ שם הכא מקלי קלי איסורא כתב הטור בסימן תרע"ז בשם הר"מ שאם נתערב שמן הניתותר מנ"ח בפחות מששים אין להוסיף עליו ולבטלו ואינו דומה לעצים שנשרו דכאן דשאני הכא שאינו נהנה מהן עד אחר בעורן וכתב המג"א בסי' תק"ז סק"ג דאסור להתחמם. בהם בשעת ביעורן וכן משמע ברא"ש וכו':

וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף