צל"ח ביצה טו

לה בדרבנן הוסף חומר לאסור גם ספק ספיקא ומי הכריחו לזה ואומר אני דלכאורה לשטת רבינו תם דאם נתערבה על הודאי קאי אם כן היה לו לתנא דברייתא להקדים בבא דאם נתערבה קודם בבא דספיקא דאז אין מקום לטעות ועיין מג"א סי' תקי"ג סק"ד מ"ש טעם על ששינה המחבר והחליף לשון הטור:

ואמנם אם על טריפה קאי איכא למימר דלכך איחר בבא דאם נתערבה שהתנא רצה להורות דכל שדרכו למנות לא בטל אפי' אם בדבר שאל"מ והיינו עכשיו שהקדים בבא דספיקא דזה ודאי לא קאי על ספק יו"ט לרב יוסף ולר' יצחק שהרי הוא ספק דרבנן וע"כ על ספק טריפה קאי וא"כ גם בבא דנתערבה ג"כ קאי על טריפה ואפ"ה אינו בטל אף שאינו דשיל"מ אבל אם הוה מקדים בבא דנתערבה א"כ שפיר קאי אם נתערבה על ביצה שנולדה ביו"ט ומשום דשיל"מ אינו בטל אבל לא משום דבר שבמנין ולא הוה ידעינן דכל שדרכו למנות אינו בטל לכך הקדים בבא דספיקא דודאי קאי על ספק טריפה ולעולם דאם נתערבה על ודאי קאי וכ"ז באוקימתא ראשונה:

אבל באוקימ' דר"א דהכל מיירי בביצה שנולד ביו"ט א"כ אי ס"ד דאם נתערבה על ודאי קאי הי' לו להקדים בבא דנתערבה ולכך הוכרח ר"א באוקימתא דילי' לחדש דגם הספק שנתערב ג"כ אינו בטיל דבדשיל"מ ס"ס אסור אפי' בדרבנן ומ"ש התוס' בד"ה ואחרות באחרות וכו' דההוא דלעיל דאמר ספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי וכו' כוונת התוס' דלהך אוקימת' דמוקי לה בספק טריפה וא"כ אינו דשיל"מ להך אוקימתא אמרינן דנתערבה לא קאי אספיקא אבל לאוקימת' דר"א מודה ר"ת דאספיק' קאי ומצאתי און לי שכך הוא כוונת התוס' במרדכי פרק ג' דעובדי גלולים וז"ל נתערבה באחרית ר"ת לא גריס ואחרית באחרית דס"ס הוא ואין לאסור וכו' רבינו שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן גבי ביצה ספיק' אסורה נתערבה באחרות כולן אסורות וי"ל דשני גבי ביצה דהוה דשיל"מ ואפי' באל"ף לא בטיל לכך יש לאסו' אפי' ס"ס עכ"ל המרדכי וכתב הפר"ח בי"ד סי' ק"י סקמ"ג וז"ל ואני תמה על ר"ש איך לא שמיע לי' דלר"ת חלוקה דאם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי עכ"ל הפר"ח ולפמ"ש ניחא דודאי שמיע ליה לר"ש אבל ר"ש פירשו דהיינו בתחלת האוקימתא דקאי על טריפה אבל באוקימתא דרב אשי מוכרח הדבר מלשונו של ר"א דהוא מפרש חלוקה דאם נתערבה על ספיקא וכנ"ל. ולדינא אם בדשיל"מ אסור הס"ס וכן אם נימא בדדשיל"מ ס"ס אם הוא רק באיסור דאורייתא או גם באיסור דרבנן:

נלע"ד דאף דרב אשי בתרא הוא וא"כ דבריו קיימים להלכה פסוקה מ"מ יש לדון גופי' לא אמרה אלא לתרוצי הך ברייתא אליבא דרב יוסף ור' יצחק דלא ניחא לי' לר"א בשינוייא קמא לפרש על ספק טריפה שלא נזכר בהך ברייתא כלל ולכן קאמר דאינה ס"ל דגם הספק דרבנן לא בטיל בדשיל"מ אבל שאר אמוראי דמוקי למשנתינו באיסור תורה כמו רבה דמוקי משום הכנה אז הדבר מוכרח דספק דרבנן לא יהי' בטיל בדשיל"מ הן אמת דעכ"פ מוכח דבדאורייתא אפי' ספק איסור אינו בטל בדשיל"מ שהרי גם לרבה מתפרשה הך ברייתא כולה בביצה שנולדה בי"ט ולא איירי כלל בספק טריפה וא"כ גם לדידי' מוכח דחלוק' דאם נתערבה אספיקא קאי דאל"כ הי' לו להקדים חלוקה דנתערבה קודם סלוקה דספיקא אסורה וכמו שהוכחתי לרב אשי מ"מ אין הוכחה רק באיסור הכנה שהוא מן התורה אבל לא באיסור דרבנן ואין לומר כיון דר"א משני אליבא דרב יוסף ור"י מסתמא הכי ס"ל וא"כ כן הוא פסק הלכה דהרי חזינן שהרי"ף פסק כרבה ולא כרב יצחק ור"י והרא"ש הביא דבריו ש"מ שאף שר"א משני אליבא דר"י ורב"י אפ"ה הלכה כרבה ה"נ אני אומר לענין ס"ס בדשיל"מ ולא עוד אלא שעכשיו אני מוסיף לומר שאפי' גוף הדבר לומר בדשיל"מ להיות אפי' באיסור דרבנן ספיקו לחומרא אין לנו ראי' מדברי ר"א דאיהו לא אמרה אלא לתרוצי ברייתא אליב' דר"י ור"י אבל איהו גופי' אפשר דס"ל כרבה ולכך תני בברייתא ספיק' אסור' משום דהכנ' דאורייתא ובזה הוא הוה ניח' סוגי' דמנחות דף ס"ח ע"ב גבי רבנן דר"א דמפר' התם טעמייהו דקסברי חדש בח"ל דאוריי' וכבר דברנו לעיל מזה:

וכפי מה שאמרינן עתה דגם ר"א לא להלכתא אמרו אם כן ניחא התם ואף דהרי"ף כתב לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל וז"ל ואף דקיי"ל כר"א דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו בדרבנן וכו' ולפמ"ש הרי רב אשי לא אמרה הלכה רק לתרץ אליבא דר"י ור"י נלע"ד דהרי"ף לא על ר"א דכאן כיון אלא על רב אשי בדף ל"ט ע"א באשה ששאלה מים ומלח לעיסה דאוקמי ר"א משום דהוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ובאיסור דרבנן קאי שהרי תחומין דרבנן אבל לענין לאסור ספיקא דרבנן אין לנו שום ראיה:

ובזה נלע"ד ליישב דעת הרשב"א הביאו הרב המגיד בפ"ב מהל' יום טוב הל' ו' ע"מ שכתב הרמב"ם שם זימן שחורים וכו' וכל ספק מוכן אסור כתב הה''מ וכל ספק מוכן אסור מחלוקת תנאים היא בפרק א"צ ונפסקה הלכה שם כמי שאוסר ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או מפני שרצו חכמים להחמיר בדבר זה והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהן הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בטל תורה כגון ספק ניצוד ביום טוב ספק ניצוד מעי"ט אבל שאר ספיקות מותרין:

ואני תמה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולדה ביום טוב או מעי"ט למה היא אסורה ובודאי שאסור' היא כמו"ש פרק ראשון וב"פ הוא עצמו ז"ל עכ"ל הה"מ והלח"מ תירץ דאף על גב דיום טוב דעלמא אינו נוגע כלל בדבר של תורה מ"מ ביום טוב א אחר השבת נוגע בשל תורה וכו' עיין בלח"מ ולכאור' קשה דהרי רב אשי מוקי ספיקא אסורה אפי' לרב יוסף ור"י ולדידהו אינו נוגע בשל תורה ופוק חזי דאביי בדף ג' ע"א רצה לחשוב זה גזירה לגזירה ודי שאינו נחשב גזירה לגזירה אבל על כל פני' אינו קרוב ליגע בשל תורה ואף על פי כן שנינו בברייתא ספיקא אסורה ואיך חולק הרשב"א על ר"א ולפמ"ש ניחא דר"א עצמו לא לפסוק הלכה כן אמר זה רק לתרץ דר"י ור"י ס"ל כן:

ואמנם דבר זה שכתב המ"מ בשם הרשב"א מצאתיו בדברי הרשב"א שבבית מועד שער חמישי סי' א' כתב זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורים ביום טוב לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספיקן להקל בד"א שאינו קרוב לבוא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב ליגע בשל תורה הולכי' אף בספיקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמורת וכו' הרי אלו אסורים אף על פי שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסורה ד"ת שוב כתב סי' ב' כבר בארנו שאין המוקצה אלא מד"ס והולכין בספיקן להקל לפיכך א"י שהביא בהמה למקולין אף על פי שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורים ואם ספק מותר ואמנם בסי' ד' כתב המוציא ביום טוב ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום או זה שלשה ימים ה"ז אסור ואצ"ל אם הי' יו"ט אחר השבת שהרי זה ספק בשל תור' מאמש נגמר' וכו' ואסור' דבר תורה אלא אפי' ביו"ט דעלמא אסורה לפי שכל דשיל"מ הולכי' בספיקו לחומרא אפי' בשל דבריהן הרי הרשב"א סותר דברי עצמו וזו היא קושיית הה"מ שכתב וכ"פ הוא עצמו והנה הלח"מ תירץ כיון שביום טוב שאחר השבת הוא ד"ת לכך החמירו אפי' ביום טוב דעלמא וכבר כתבתי שמדברי רב אשי דאמר לר"י ור"י לא משמע כן וכתבתי שסובר הרשב"א דר"א לא אמר להלכה אלא ששוב פקחתי עיני וראיתי דברי הרשב"א בתה"א דף קט"ז ע"א שכתב ומדברי רבינו יעקב ז"ל נלמוד דכל ס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכו' וטעמא דכל שיש ס"ס היתר גמור משוינן ליה וא"צ להמתין ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי' כס"ס של תורה ואפ"ה אסיק ר"א התם בההיא דר"פ דביצה דבדשיל"מ ואפי' בספק דרבנן אסור דשאני התם וכו' ע"ש והרי חזינן שסובר שדברי ר"א להלכה פסוקה אמר כן ואם כן הרי אפי' בגזירת פירות הנושרין ומש"ז אמר כן שאין בהו חשש קרוב ליגע בשל תורה ואפ"ה ספיקו אסור מטעם דישל"מ באופן שבדברי הרשב"א אני נבוך ובפרט שגם גוף דברי הלח"מ הם דוחק שכיון שעל כל פנים ביום טוב דעלמא ליכא חשש נגיעה בשל תורה ואפ"ה אסר הרשב"א אם כן סותר דברי עצמו שכתב בסימן אלף ובסימן ב'. ונחזי אנן דעת שאר הפוסקים בספק דרבנן בדשיל"מ. והנה במס' שבת דף קנ"א ע"א א"י שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב. מאי ממקום קרוב רב אמר וכו'. ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו וכו' ונחלקו רש"י והרי"ף בפירושו רש"י סובר חיישינן היינו לקולא דתנינן שהביאה מבע"י עד סמוך לחומה וחוץ לחומה לנו:

והרי"ף פי' חיישינן לחומרא שמא הביאן בלילה מחוץ לתחום עד סמוך לחומה ושם לנו ובבוקר הביאם לתוך העיר וא"כ לרש"י אף בדשיל"מ ספיקא לקולא בדרבנן דתחומין הוא מדרבנן ולרי"ף אפי' באיסור דרבנן תלינן הספק לחומרא כיון שהוא דשיל"מ אלא דלענ"ד יש לפרש התם רש"י לשיטתו שפירש במשנה שם לא יספוד בהן לעולם וא"כ הוה דשאל"מ ולכן ספיקו להקל אבל לעולם דבדשיל"מ גם רש"י סובר שאפי' בדרבנן ספיקו אסור אך שאני תמה שהטור בסימן תקט"ו כתב ודבר שאין במינו במחובר ואינן מחוסר צידה וכו' ואם בא מחוץ לתחום אסור לאכלן למי שהובאו בשבילו וכו' ולערב וכו' ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום או לא לרש"י מותר ולהגאונים אסור וכו' וכתב הב"י ואם הוא ספק וכו' בפ' שואל עלה דמתניתין דא"י שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב אמרינן בגמ' מאי ממקום קרוב וכו' ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו וק"ל הלכה כשמואל ופירש"י דשמואל לקולא וכו' ולפי דבריו כל היכי דמספקא לן האי מלתא תלינן לקולא אבל הגאונים פירשו דשמואל להחמיר אתא וכו' ולפ"ד כל היכי דמספקא לן האי מלתא תלינן לחומרא ודעת הרי"ף כדעת הגאונים וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת עכ"ל הב"י ולפמ"ש אין ראיה מדברי רש"י להקל דמה שהיקל רש"י בחלילין הואיל משום דחלילין לדעת רש"י אינו דשיל"מ דלרש"י אם הובאו מח"ל אסורים לעולם אבל בדבר אכילה שבודאי ג"כ אינו אסור רק ביום השבת ולקצת פוסקים גם בערב בכדי שיעשו אבל אח"כ מותרים והוה דשיל"מ ויכול להיות שמודה רש"י שספיקן אסור. וראיתי בכ"מ שם בפ"ו שהביא בשם הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם על שפסק כהרי"ף להחמיר בספק וכתב ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא:

והנה בזה שפסק הרמב"ם שהחלילין מותרים לערב בכדי שיעשו לא השיג הרמ"ך וא"כ בזה מודה לו ואעפ"כ התיר בספק מטעם ספק דרבנן מכלל שמתיר ספק דרבנן אפי' בדשיל"מ ואמנם כבר הרגישו התוס' בזה במסכת עירובין דף מ"ה ע"ב בד"ה הוה ספק דדבריהם כתבו התוס' אע"ג דהוה דשיל"מ ואמר ר"א דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אפי' בספק דבריהם בעירוב הקילו עכ"ל וא"כ אין ללמוד מעירוב לשאר דשיל"מ אבל עכ"פ איכפא ילפינן מדברי הרי"ף והרמב"ם שהחמירו בחלילין ש"מ שחשבו זה לדשיל"מ ולכך החמירו בספיקו וק"ו בשאר דשיל"מ שאוסרי' בספק דרבנן ויש לדחות ולומר שדעת הרי"ף והרמב"ם כדעת הרשב"א שאין להחמיר בספק מוקצה ונולד אלא במקום שיש חשש שיגע בשל תורה וכמו בספק ניצוד שכתב הרשב"א לאסור שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה מטעם זה אסרו הרי"ף והרמב"ם החלילין שהם אזלי לשטתייהו דתחום י"ב מיל הוא אסור מן התורה וכיון ששמואל חושש שמא בלילה הובאו ממקום רחוק עד חוץ לחומה יש בכלל חשש זה שמא באו מחוץ לי"ב מיל ואם אתה מתיר קרוב הדבר להתיר לילך חוץ לי"ב מיל אבל שאר ספק מוקצה ונולד שאין בהם חשש שיגע בשל תורה אין לנו הכרע מדבריהם לאסור וראיתי שהר"ן שם בפ' שואל הקשה לשיטת רש"י שמיקל בחלילין בספק חוץ לתחום וכתב אלמא דלשטת רש"י כל היכי דמספקא לן מלתא תלינן לקולא ואיכא למידק מדאמר ר"פ בפ' א"ב בא"י שהביא דורון לישראל שאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למתלי שנתלשו מעי"ט ואפ"ה