צל"ח ביצה יד

אפי' שלא לצורך כלל וא"כ איך אפשר לאסור לכפותו על הביצה אפי' נולדה אתמול אם הוא צריך למקומו ושפיר הקשה על ר' יצחק ומזה מוכח שגם כלי שמלאכתו לאיסור הסברא הוא כן שאם הי' באיזה דבר שום חילוק בזה לא הי' קשה על ר"י דאולי הוא גם לענין צורך דבר שאינו ניטל מחלק אפי' הוא כבר בידו בין הצלה מצויה לשא"מ וכן מוכח דכשהוא בידו אפי' שלא לצורך כלל מותר לטלטלו כיון שאין שום איסור בטלטול המוקצה רק תחלת נטילתו בידו כצ"ל:

ומעתה עמדנו על כוונת דברי התוספות בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל כופה וכו' שנשארתי לעיל בקושיא כפולה חדא שאין שייכות להך ומכאן פוסקין כאן במכילתין ובמס' שבת ששם מקור הדברים הי' להם לומר ומכאן פוסקין. ועוד הקשיתי דהיא גופה קשיא מנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר"י ולפי מה שביארנו כאן חדא מתורצת בירך חברתה דבמס' שבת לא היו יכולים להביא דמכאן פוסקין וכו' דמנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר"י שמיירי שהכלי מלאכתו להיתר אלא שנטילתו לצורך דבר שאינו ניטל. אבל כאן מוכח מקושית הגמרא שאין שום סברא לאסור טלטול שום דבר מה שכבר בידו יהי' מה שיהי' א"כ שפיר למדו מכאן לפסוק כן גם בכלי שמלאכתו לאיסור כשכבר הגביהו לצורך מקומו ודבריהם נכונים בטעמן וסדורים במקומן:

ומדברינו אלו יש ראי' לפסק האגודה הביאו רמ"א בסי' רס"ו סעיף י"ב בהגהה והאבן העוזר והתוספת שבת שם בס"ק ך"ט השיגו עליו ועפמ"ש יש ראי' לדברי האגודה דוק ותשכח:

עוד נלע"ד לתרץ על שלא הוקשה לר"נ דאיכא למימר דר"נ אית ליה דרשה דרבה בו הכינו אשר יביאו. והא דלא מוקי משנתינו כרבה נראה דס"ל דביו"ט הסמוך לשבת גם בית שמאי מודים שאסור' דגם בית שמאי מודים בדרשא דוהכינו וביום טוב דעלמא גם ב"ה לא ס"ל לגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת וכמו שהקשו באמת לעיל על אוקימתא דרבה ומי גזרינן וכו' ולכך לא מוקי משנתינו משום הכנה דהרי לא משכחת פלוגתא בזה וברייתא זו מוקי ביו"ט אחר שבת ושבת אחר יו"ט והוה ספיקא דאורייתא אבל רב יוסף ור"י ליכא למימ' כנ"ל שהרי אינהו לפי אוקימתא דידהו גזרו בביצה אפי' גזירה לגזירה ואיך נימא דלא ניחא להו למגזר יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת:

א''ו דל"ל הכנה כלל:

ושפיר הקשה לדידהו אמאי ספיקא אסורה ובלמדי עם תלמידי' הארכתי עוד לתרץ בפנים שונים:

ת"י ד"ה ר"מ אומר וכו'. ולעיל גבי תלתן וכו'. לכאורה יפלא מאד מאי קשיא להו לעיל איירי באיסור כלאים בכרם שהוא איסור תורה וכאן איירי בתרומת פירות שהיא דרבנן וכדאמר כאן דאפי' בדרבנן ושוב ראיתי שגם מהר"מ שיף כתב דלא קשיא מכאן אדלעי' דכאן הוא דרבנן ואמנם באמת יפה דבריו התוס' וגם בכלאים הוא רק איסור דרבנן ובהדיא אמרינן במנחות דף ט"ו ע"ב קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן וכתבו התוס' שם בד"ה והתירו וכו' דתבואה של חמשת המינין הוא ג"כ מן התורה וכ"כ הר"ן בפ' ראשית הגז דקנבוס ולוף לאו למעוטי חטה ושעור' וכל חמשת המינין ודאי כלאים הם מן התורה והרמב"ם סובר שאף ירק בכרם הוא מן התורה שהרי כתב הרמב"ם בר"פ ה' מכלאים הזורע ירק או תבואה בכרם ה"ז היו לוקה וכו' ושם בהלכה ג' כתב ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף והכ"מ שם בהל' ג' כתב ומשמע לי וכו' אבל תבוא' וקטניות וירקות אסורים שהרי כתב בסמוך דעל תבוא' וירק הי' לוק' עכ"ל הכ"מ ואני תמה אם הזכיר הרמב"ם שתבואה וירק היו לוקה קטנית לא הזכיר ומהיכן למד הכ"מ שקטנית הם מן התורה:

והתוס' והר"ן לא הזכירו אלא חמשת המינין ואם הרמב"ם הוסיף ירקות קטנית לא הוסיף. ומדברי רש"י מוכח דקטנית בכרם הוא רק מדרבנן שהרי רש"י שם במנחות פירש לוף מיני קטנית ע"ש והא ודאי שאין כללות כל מיני קטנית קרוים לוף אלא יש מין ממיני קטנית שקרוי לוף ומזה מוכח דשאר מיני קטנית אינן כלאים בכרם מן התורה אמת שהרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג מכלאים משנה ה' פירש לוף ממיני הבצלים ואמנם רש"י שפירש מין קטנית אין שום מקום לומר ששאר מיני קטנית הם מן התורה ולפ"ז אפילו בכלאים דרבנן קאמר ריש לקיש אליבא דר"מ כל שדרכו למנות שהרי תלתן פירש"י מין קטנית למתק הקדירה ולא עוד אלא שמשמע מדברי רש"י שהוא אינו נאכל כמות שהוא רק למתק הקדירה וא"כ הוא בכלל זרעונים שאינן נאכלי' ופשיטא שהוא רק כלאים מדרבנן:

ושפיר הוצרכו התם לשנויי הא דידי' והא דרבי' ולפי"ז אם גרסי' ואחרות באחרות אז אפי באיסו' דרבנן לא שרינן ס"ס בדבר שבמנין ועיין בתוס' בד"ה ואחרות וכו':

דף ד' ע''א רב אשי אמר וכו' הוה דשיל"מ וכו' במנחות דף ס"ח ע"ב ר"פ ור"ה ברי' דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן ולכאורה קשה דהרי חדש דישל"מ הוא ואפי' ספיקו אסור ואמנם אין זה קושיא דגברא אגברא קרמית והרי גם בשמעתין לא ס"ל לר"פ דדשיל"מ אפילו ספיקו אסור דהרי איהו מוקי הך דספיקא אסורה בספק טריפה ומוקי לה כתנא דליטרא קציעות דלכך אפי' באלף לא בטיל משום דבר שבמנין שוב פקחתי עיני וראיתי שבגליון המרדכי בחידושי אנשי השם דשם הקשה קושיא זו ותירץ דחדש לא מיקרי דשיל"מ לפי שחזר לאיסורו לשנה הבאה ואני תמה על הקושיא ועל התירץ. על הקושיא אני תמה דאטו גברא אגברא קרמית כנ"ל ועל התירץ אני תמה ביותר שהוא מדמה חדש לחמץ בפסח שיש פוסקים דלא מיקרי דשיל"מ לפי שחוזר לאיסורו:

ואין הדמיון עולה יפה דבשלמא חמץ שפיר חוזר לאיסורו דהרי חמץ זה עצמו אם ישהנו עד הפסח הבא חוזר הוא לאיסורו אבל חדש הרי תבואה זו יש לה מתירין ולעולם לא תחזור לאיסור שאותה תבואה שהתיר עצם היום בזמן הזה או הבאת העומר בזמן הבית נשארת לעולם מותרת רק תבואה שתזרע והשריש אחר ששה עשר בניסן תהי' אסורה משום חדש. ואם כוונתו שעכ"פ שם חדש חוזר לאיסור:

א"כ גם ביצה לא נחשבת דשיל"מ הלא גם לי"ט הבא אם תטיל תרנגולת ביצה תהי' אסורה שוב ראיתי שגם הפר"ח בי"ד סי' ק"ב הרגיש בזה ודוחק לומר שכוונתו שתבואה זו עצמה אם יזרענה ותהי' נשרשת אחר העומר תהי' אסורה שהרי אם יזרענה ותצמח פנים חדשות באו דרך כלל הקושיא והתירץ אצלי נפלאו ואמנם מה דקשיא לי הוא דשם במנחות איתא רבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא וריב"ז מדרבנן קאמר וכי תיקן ליום הנף לספיקא לא תיקן ופירש"י דקסברי חדש בח"ל דאורייתא הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלי מאורתא וכו' ובזה קשה קושייתי דלמה ליה למימר דקסברי דהוא דאורייתא הרי אפי' אי הוה שהוא מדרבנן כיון שהם רבנן דבי ר"א מסתמא כרב אשי ס"ל ולכך ספיקו אסור דהוה דשיל"מ. בשלמא מה דאמר שם דאכלו לצפרא דריב"ז לספיקא לא תיקן בזה אין להקשות דאיך אכלו בצפרא והלא אף אם ריב"ז מדרבנן קאמר אכתי הוה להו לחוש לספיקו משום דשיל"מ דדוקא בלשון הגמרא דלספיקא לא תיקן ולא קאמר דלספיקא לא חיישינן כמו שאמר בר"פ ור"ה דלספיקא לא חיישינן אלא הוא הדבר דלרבנן דבי ר"א גם לספיקא ראוי להם לחוש דהוה דשיל"מ ולכן אמר שלספיקא לא תיקן היינו ריב"ז עצמו מתחלה כשתקן תקנה זו לספיקא:

ואמנם הקושיא ראשונה קשה למה להגמ' לומר דסובר חדש דאורייתא. ואפי' יותר אלימא הקושיא דמנ"ל להגמ' דסברי דחדש אסור מדאורייתא ובגליון המרדכי בחידושי אנשי השם תירץ עוד על קושייתי הנזכרת מר"פ ור"ה ברי' דר"י שהואיל ואנן בקיאים בקביעי דירחא לכן מקילין ואמנם אני אומר סברא חדשה בדין דשיל"מ לענין איסור חדש דתבואה שיש לנו ספק אם הוא מאשתקד או משל עתה וכמו כן אם הספק אם נשרשה קודם לעומר או אחר העומר הספק הזה הוא על התבואה והרי התבואה יש לה מתירין ולכן אף אם הי' איסור חדש רק איסור דרבנן הי' ספיקו להחמיר כדברי רב אשי דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא אבל אם אין לנו ספק על התבואה רק הספק על היום כגון אורחא דשתסר נגהי שבסר שהספק שלנו אם יום הנף כבר הי' היום או אם היום הי' חמיסר ויום הנף הוא למחר נמצא שאין לנו שום ספק בהתבואה רק הספק היא על הלילה ההיא אם היא נגהי דשבתר או נגהי דשתסר ועל ספיקי של הזמן לא שייך לומר יל"מ שהזמן כיון שעבר יומו חלף ועבר ואין לו היתר ולכן אם הי' איסור חדש רק מדרבנן הי' ספק של הזמן מותר והוצרכו שם לומר שסברי חדש הוא אסור מדאורייתא ואלא שלפי זה הי' לנו להתיר ביצה שנולדה בי"ט שני שהספק הוא על הזמן אם היום י"ט או חול אבל כיון שדבר הנוגע לי"ט מוכרחים להחמיר דלא לזלזלו בי"ט שני ועיין מג"א סי' תצ"ז סק"ד:

שם וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לכאורה דברי רב אשי תמוהין דהרי קושיית המקשן הי' למה ספיקא אסורה ומה השיב לו ר"א על הביטול והכי הו"ל למימ' דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור ורש"י נדחק בזה ופירש דכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא והיא גופה קשיא מנ"ל לר"א לתלות זה בזה וכמה דברים חשובים יש שאפי' בדרבנן לא בטלי ואפ"ה אמרינן בהו ספיקא דרבנן לקולא כיון שהספק הוא אם יש כאן איסור כלל ואמנם בזה יש לחלק דבדשיל"מ עקר הטעם עד שיאכלו באיסור יאכלנו בהיתר הה"ד דשייך סברא זו לענין הספק:

אלא דקשיא א"כ לא הי' לרב אשי לומר רק לשיל"מ ספיקו אסור ומה לו להזכיר דלא בטיל והי' מקום לומר דלפי סברת הר"ן שמה הדשיל"מ לא בטיל היינו מטעמי' דר' יהודה דמין במינו לא בטיל א"כ זה שייך באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מודה ר"י גופי' שבטיל כמבואר בחולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שאני ציר ואם אמרינן דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל על כרחך אינו מטעמא של הר"ן וצריך לומר הטעם עד שיאכלנו באיסור יאכלנו למחר בהיתר וטעם זה שייך ג"כ בספיקו עד שיאכלנו היום בספק איסור יאכלנו למחר בהיתר וזהו כוונת רב אשי בדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל וממילא דה"הד ספיקו אסור ואמנם הא קשיא לי דבשלמא אם המקשה אכתי לא אסיק אדעתא דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ומה שאמר לעיל בשלמא ספק י"ט ספק חול הוה דשיל"מ וכו' היינו אי אמרינן הטעם משום הכנה שהוא דאורייתא שפיר היה מקום לומר כשחידש לו ר"א דגם בדרבנן לא בטיל א"כ ה"הד בספיקו אבל לפי שביארנו לעיל שגם המקשה ידע דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל מדהקשה רק מבבא דספיקא אסורה ולא הקשה ג"כ מבבא דנתערבה באלף ונראה אפילו לחזק הוכחה זו דהרי קשה כיון שהי' קשה לו מבבא דספיקא אסורה א"כ למה הביא כלל סיפא דאם נתערבה. א"ו שהמקשה הביט מראשית אחרית שידע שיש לדחות קושייתו ולומר דספיקא היינו ספק טריפה ולכן הקדים להביא בבא דנתערבה כדי להשיב על הדיחוי הזה כמה דמסיק דאי ספק טריפה א"כ הוה לי' דבר שאל"מ תיבטל וכיון שעיקר סמיכות קושייתו הוא מכח הביטול הי' לו תיכף להקשות על גוף הביטול לרב יוסף ור"י שאין כאן אלא גזירה דרבנן למה לא תיבטל א"ו שעל הביטול הוה ניחא לי' שאפי' אם הוא גזירה דרבנן אפ"ה כיון שהוא דשיל"מ לא בטל ואעפ"כ הי' סבור שספיקא לקולא ואם רב אשי רצה לדחות סברתו ולומר דזה בזה תלוי שאם לא בטל גם ספיקו אסור א"כ עקר התירוץ לא נזכר בדברי ר"א כלל ולכן נלע"ד דר"א חידש לו דגם הספק כשנתערב לא בטל בדשיל"מ ושלא מהני ס"ס בדשיל"מ ומה דאמר אפי' בדרבנן לא בטל על תחלת דבריו קאי שאמר לעולם ספק י"ט ספק חול ועל הספק אמר שאפי' בדרשנן לא בטל וחידש לו דהך נתערבה לא על ודאי קאי כי אם על הספק וכ"ת מי הכריח לר"א לזה וממ"נ אם לשיטת ר"י בלא"ה ג"כ הך נתערבה על הספק קאי גם באוקימתא הראשונ' דעל ספק טריפה קאי והי' לו לרב אשי כאן לומר דדשיל"מ אפי' בדרבנן הספק אסו' וממילא הוה אמרי' שעל זה קאי סיום הברייתא ואם נתערבה וכו' כמו באוקימתא הראשונה ולשטת ר"ת דהך אם נתערבה על הודאי קאי אם כן למה עתה דמוקי