ציונים לתורה צח

הזמן וכמו שהארכתי כבר בזה בלקח טוב וגם י"ל דלילה אין מחוסר זמן וע' רש"י סוכה (דף ל"ג ע"א) ד"ה ולולב מסוכה לא יליף דכ' דכשקידש היום בסכות חשיב חל זמן מצות הד' מינים וחלה עלייהו שם מצוה למיקריינהו דיחוי ע"ש ואע"ג דהנטילה הוא רק ביום ויל"ע עוד מהך דפסחים (דף פ"ה ע"א) דבעי למימר דעשה דאכילת מוח ידחה לאו דשבירת עצם מטעמא דעדל"ת ואף דשניהם מתחייבים רק מעניין הפסח ואולם גם משם לא קשיא דרק אילו היתה מצות אכילת הפסח מצוה גרידא כמו בשאר קדשים דהקודש אין בא עבור זה ורק כאשר ישנו יש בו מצות אכילה אז שפיר הי' שייך לומר דשניהם מתחייבים מעניין הפסח מצות האכילה ואיסור השביר' ומשא"כ אחרי שהפסח עיקרו בא רק לאכילה כמבואר פסחים (דף ע"ו ע"ב) במשנה ובכ"ד לכן האכילה איפוא ממצות הבאת הפסח ומצות ההבאה הא אין לה עניין לאיסור השבירת עצם אשר הוא בגוף הפסח דמצות ההבאה היא מצוה דעלמא להביא קרבן זה, ומשא"כ איסור השביר' הוא מתחייב רק מקדושת הקרבן עצמו כאשר כבר הוא דאז קדושתו כך עניינה שמחייבת אלו ואלו הדינים שאמרה בו תורה שבכללם גם איסור השבירת עצם ורק אילו הית' מצות האכילה ג"כ רק מתחדש מעניין קדושתו דכאשר ישנו מחייבת קדושתו מצות האכילה כמו בשאר קדשים אז הי' שייך לומר דקדושת הפסח היא עצמה מחייבת האכילה והיא עצמה אוסרת השביר' ולא שייך דחי' משא"כ אחרי היות האכילה ממצות ההבאה כיון שמתחלתו לא בא רק לזה ודו"ק. וא"כ מנות ההבאת הרי מילתא אחריתי הוא דיש מצוה על האדם להביא פסח והוא ככל שאר מצוות שבתורה והפסח עצמו יש בו קדושה המתחייבת משפטיו כפי מה שנאמרו בתורה אשר מהם הוא איסור השבירת עצם ג"כ ואלה ב' דברים שונים לגמרי חיוב האדם להביא פסח ואיסור השביר' המתחייב ממהות הפסח בעצמו ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים ועוד הדבר צריך חיפוש ובדיקה לזמן אחר בל"נ אי"ה כי אינו מענייננו]

והנה במ"א כתבתי ביישוב הקושי' הנ"ל דיהי' חיוב לאכול כזית פת ביוה"כ שחל בשבת מטעמא דעדל"ת וכתבתי שם דביוה"כ שחל בשבת אין כלל חיוב עונג באכילה אף מפאת השבת שהרי סברת הכלבו דהמתענה לתשובה וחסידות מותר להתענות גם בשבת דה"ל העינוי עונג לגבי' וכ"ה גם סברת רבינו יהודה חסיד ז"ל ע' ב"י או"ח סי' רפ"ח [וע' בס' דברי חיים להגאון הקדוש מסאנדז זצוק"ל בכתביו ליוה"כ ד"ה הטעם על מצות אכילת עיוה"כ] וע"כ נ' דגם להחולקים ואוסרים להתענות בשבת בכל עניין ע' ב"י שם מ"מ היינו דווקא בשבת דעלמא שאין העינוי מצוה מדינא משא"כ ביוה"כ דהעינוי מצוה מדינא מפאת היוה"כ עכ"פ לכן תו גם לעניין השבת ה"ל שפיר עונג לגבי' לכ"ע ומותר להתענות גם מפאת השבת ואין שם חיוב האכילה תו כלל אף מפאת השבת ודו"ק ועוד יש טעם בזה כי העינוי הוא עונג הצורה באמת כאשר האכילה עונג החומר ואך לפי עניין האדם שהוא בעל חומר צריך לענג גם החומר ואין נחשב עונג מה שהוא עונג אל הצורה לבד וע"כ החיוב להתענג בשבת באכילה ושתי' דייקא למען יהי' העונג אל החומר והצורה גם יחד אל הצורה מפאת עניין המצוה שבה ואל החומר כפי טבעו שהוא מתענג באכילה ושתי'. וע"כ נ' דזהו רק בשבת דעלמא משא"כ ביוה"כ שישראל הם במדריגת מלאכים כמבואר בפר"א פרק מ"ו ראה ס"ם שלא נמצא בהם חטא ביוה"כ אמר לפניו רבש"ע יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמים כו' ע"ש והכוונה כי החומר ביוה"כ מתבטל אל הצורה ונחשב כולו צורה כמו המלאך שהוא צורה נבדלת בלי חומר (ולכן יוה"כ הוא במדריגת עוה"ב ע' ברכות (דף י"ז ע"א) לא כעוה"ז העוה"ב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פרי' ורבי' כו' וכך גם עניין היוה"כ ווה ג"כ מפאת היות החומר בטל בו אל הצורה והאדם כולו צורה ולכן עניינו עניין העוה"ב שהצורות בו ג"כ פשוטות בלי חומר] וא"כ ביוה"כ איפוא שפיר העינוי הוא עונג של כל האדם אחרי שכולו צורה והעינוי הרי הוא שפיר עונג הצורה וע"כ ביוה"כ שחל בשבת הנה הוא יוצא שפיר ידי עונג שבת לכ"ע בהעינוי ואין שם מצות האכילה כלל אף מפאת השבת ועוד תבין כי עניין האכילה הרי הוא שויך רק בעניין הגופניי אשר אל האדם אלא דבשבת מפאת היותה מצוה נחשבת עונג גם אל הצורה מפאת עניין המצוה שבה אבל עצם החבילה הרי הוא שייך רק בעניין הגופניי משא"כ הצורה היא הרי אין לה שייכות כלל אל אכילה ושתי' וא"כ ביוה"כ שאין אז עניין הגופניי כלל כי הוא מתבטל אל הצורה ונעשה האדם כולו צורה וכנ"ל א"כ הא לא שייך אז מצות אכילה כלל וא"א שיהי' אז מצות אכילה גם מפאת השבת שהרי אין שייכות כלל לאכילה ביום ההוא אחרי שאין אז עניין הגופניי כלל אשר בו הוא עניין האכילה רק האדם כולו צורה אשר היא אין לה שייכות כלל לאכילה ודו"ק היטב מאוד ע"כ תוכן דברינו בזה במ"א ועוד הרבינו שם טעמים בזה דרך אגדה דאין כלל מצות אכילה ביוה"כ אף מפאת השבת ואין העניין שיש מצות האכילה מפאת עניין השבת אלא שענין היוה"כ אוסר רק דביוה"כ שחל בשבת אין כלל מצות האכילה אף מפאת השבת

ואולם כעת ראיתי בירושלמי שבת פרק ט"ז ה"ג על המשנה מצילין מזון ג' סעודות (אם נפלה דליקה בשבת) כו' כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות בשחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות (הואיל ויומא בר הכי הוא כו'. רש"י) ואמר עלה בירושלמי וז"ל ביוה"כ מאי איכא למימר על דעתהון דרבנן לא יציל כלום כל עמא מודוי שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה (גם חכמים מודים שמצילין מזון סעודה אחת למוצאי יוה"כ שאם לא יהי' לו לאכול גם במוצאי יוה"כ יוכל לבא לידי סכנה) עכ"ל הירושלמי ונ' כוונת הירושלמי על יוה"כ שחל בשבת וס"ל לירושלמי דיוה"כ שחל בשבת תלוי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דרבנן דס"ל דחיוב האכילה בפועל הוא שמתיר ההצלה ולכן בליל שבת שיש חיוב אכילה בפועל על ג' סעודות מצילין מזון ג' סעודות ומשא"כ בשחרית שאין עוד חיוב אכילה בפועל רק על ב' סעודות שכבר אכל סעודה אחת בלילה לכן אין מצילין רק ב' סעודות וכן במנחה רק סעודה אחת וע"כ ביוה"כ שאין שם אכילה בפועל כלל אין לו להציל כלל משא"כ ר' יוסי דס"ל דלא חיוב האכילה של האדם אשר יש לו לאכול בפועל הוא שמתיר ההצלה רק עצם עניין חיוב אכילת ג' סעודות אשר יש אל היום הוא שעושה ההיתיר וע"כ אין חילוק בין ערבית כו' דסוף סוף עצם עניין השבת הוא שיש לו חיוב אכילת ג' סעודות וע"כ כ"ז שהוא שבת שפיר יש לו להציל מזון ג' סעודות מפאת עניין החיוב אשר יש אל עצם היום שיש בו חיוב אכילת ג' סעודות ואף שאין עוד על האדם החיוב ההוא מפאת שכבר אכל דמ"מ יומא הא בר הכי הוא ועצם עניין היום הרי יש לו חיוב אכילת ג' סעודות וזה עצמו מתיר ההצלה וע"כ גם ביוה"כ שחל בשבת נהי דאין שם אל האדם אכילה בפועל מפאת איסור יוה"כ המונע מ"מ עניין השבת אשר יש אל היום הרי יש לו בעצמותו חיוב אכילת ג' סעודות כמו בשאר שבת וע"כ אף שאין שם קיום זה בפועל מפאת איסור יוה"כ המונע מ"מ הא לא גרע מאילו אכל כבר בשבת דעלמא דג"כ אין עוד קיום בפועל ועכ"ז מצילין עדיין מזון ג' סעודות לר' יוסי מפאת החיוב אשר אל עצם עניין היום שיש לו חיוב ג' סעודות דזה עצמו נותן היתיר הצלה וא"כ בשבת ויוה"כ נמי דעניין השבת מצד עצמו הא יש בו חיוב אכילת ג' סעודות אלא שאין בו הקיום בפועל אל האדם מפאת עניין אחר המונע היא עניין היוה"כ האוסר ואין כח אל עניין השבת לדחות האיסור וע"כ עכ"פ החיוב אשר יש אל עניין השבת בעצם הרי הוא נותן שפיר ג"כ היתיר ההצלה ושפיר יש להציל גם אז מזון ג' סעודות ודו"ק היטב מאוד וזהו דשאל הירושלמי ביוה"כ מאי איכא למימר היינו ביוה"כ שחל להיות בשבת על דעתהון דרבנן לא יציל כלום והיינו רק על דעתהון דרבנן דלר' יוסי פשיטא דיש לו להציל שפיר מזון ג' סעודות כמו בשבת דעלמא דמציל גם אילו אכל כבר וכנ"ל [ע"ו השיב כל עמא מודוי כו' והיינו דלרבנן נמי יש חיוב הצלה מיהת של מזון סעודה אחת מפני הסכנה וזה אין לו עוד עניין לכאן]. ולפי"ז הרי מבואר בירושלמי דלא כדברינו הנ"ל דביוה"כ שחל בשבת אין כלל מצות האכילה אף מפאת השבת רק דיש באמת חיוב האכילה מפאת עניין השבת אלא דעניין היוה"כ אוסר ומונע ובאתי רק להעיר: