ציונים לתורה צד

דדבריהם לצורך הקדשים כדי שיתאכלו על השובע אלא דק' דלמה הוצרכו להתיר איסור באמת הרי אפשר לכהנים לצאת לחוץ ולאכול החולין בחוץ לזה הא י"ל שפיר דס"ל לר' משרשיא דיציאה פוסלת בקידוש כו' וע"כ שפיר עדיף להו לחכמים להתיר איסור הכנסת חב"ע דדבריהם משהוכרחו הכהנים לצאת ע"י האיסור דדבריהם זה ויוגרם חיוב הקידוש בחנם מה שבלעדי האיסור לא הי' נצרך כלל דיש בזה לתא דמעילה וכנ"ל ודו"ק היטב כי גם זה נכון בס"ד. ובהיותי בזה נזכרתי כי גם בהך איבעי' דלא איפשיטא דיציאה מהו שתפסול בקידוש כו' פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מביאת מקדש ה"ג וה"ד שאם יצא הכהן צריך לחזור ולקדש לכתחלה ובדיעבד אם עבד בלא קידוש שנית עבודתו כשיר' ובכ"מ שם כ' הטעם דמספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד וכזה עוד שם בהלכה ה' ו' והלכה י' עש"ה וכבר הארכתי בזה לעיל כלל כ' בקיבוץ שיטת הרמב"ם ז"ל בזה בכמה דוכתי למיפסק בספק פסילי איבעיי דלא איפשיטי בקרבנות דבדיעבד הקרבן כשר ע"ש ואחזור לענייננו ואומר דעכ"פ גוף פירושינו הנ"ל בהך דכריתות לולי פירש"י הנ"ל הוא לכאורה נראה וקרוב מאוד דר' משרשיא מרישא דברייתא הוא דדייק דעשו תקנה בקדשים מדהתירו איסור הכנסת חב"ע עבור תקנת קדשים שיתאכלו על השובע ואיידי דהוצרך להביא רישא דברייתא הביא אותה כולה כדמצינו כזה בדוכתי טובי)

והנה לפי האופן הב' שכתבנו למעלה בביאור פלוגתא דרבי ורבנן אי עשו תקנה בקדשים אשר על פיהו יומצא דרבי דס"ל דלא עשו תקנה כו' סובר דלא אמרי' עמוד וחטא כו' בב' חפצים ורבנו דס"ל דעשי כו' סוברים דאמרי' עמוד רי' הנה יומתק ביותר פירושינו זה בקושית ר' משרשיא הנ"ל דמותיב מהך ברייתא דמאי לאו רבי היא דכיון דמבוחר בברייתא הנ"ל דהתירו איסור הכנסת חב"ע עבור תקנת הקדשים שיתאכלו על השובע א"כ הרי התם נמי החטא והזכות בב' חפצים דהחטא הוא בחולין והזכות בקדשים וא"כ הא קשיא אהך דלעיל דס"ל לרבי דלא אמרי' עמוד כו' בכ' חפצים ומדוקדקת ביותר קושית ר' משרשיא

והנה מלישנא דעשו תקנה בקדשים שהוזכר בש"ס תמורה הנ"ל נראה עוד לפי דרכנו זה דבעלמא לכ"ע לא חמרי' עמוד כו' בב' חפצים ורק כאן משום תקנת קדשים הוא דפליגי דמ"ד דעשו תקנה בקדשים ס"ל דאלים חומר ומעלת קדשים לומר עבור תקנתם גם עמוד וחטא כו' בב' חפצים ויש להסביר זה ביותר עפ"י גמ' יבמות (דף י"ד ע"א) ע"ש דפריך אהא דתניא במקומו של ר"א הי' כורתים ענים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת (לסכין של מילה) כו' במקומו של ר"א אין במקומו של ר"ע לא דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אין דוחה את השבת (וא"כ הא אית בי' משום לא תתגודדו ע"ש בסוגיא) והשיב הש"ס שם ע"ז והאי מאי תיובתא מקומות שאני (דבב' מקומות הא ליכא משום לא תתגודדו ע"ש) ודקארי לה מאי קארי לה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר דאע"ג דהם ב' מקומות שונים עכ"ז משום חומרא דשבת יש סברא דחשיבי כמקום אחד וא"כ ה"נ י"ל דנהי דהוו חפצים שינים עכ"ז משום חומר ומעלת קדשים חשיבי כחפץ אחד ואין כאן כלל אמירת עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר ודו"ק וע"ע תוס' עירובין (דף ל' ע"ב) ד"ה לא דכתבו דלא התירו לתרום שלא מן המוקף רק לצורך שבת ולא לצורך שום מצוה אחרת ע"ש וי"ל הטעם ג"כ דעניין מוקף הרי עניינו רק חיבור שצריכה התרומה להיות מחוברת אל הטבל שהיא באה להתירו ולכן צריכים להיות סמוכים ומוקפים זה לזה שזה יעשה החיבור וע"כ כאשר ההרמה הוא לצורך שבת אז מעלת השבת ג"כ פיעל החיבור והאחדות כי השבת מאחד החפצים כמו שהוא מאחד המקומות וכי היכא דאמרי' דמשום חומרא דשבת כמקום אחד דמי ה"נ משום חומרא דשבת כחפץ אחר דמי והם מחוברים ומאוחדים בלא"ה עבור שנעשית הפעולה לצורך השבת כי עניין השבת פועל בם האחדות והחיבור כמו שפועל האחדות והחיבור במקומות נפרדים וכנ"ל וע"כ נתרמת התרומה שפיר גם שלא מן המוקף כיון דמה דבעי' מוקף הוא רק מפני החיבור וכאן הרי יש החיבור בלא"ה מפאת היותו ההרמה לצורך שבת ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז אם באנו לדמות בזה מעלת קדשים למעלת השבת א"כ בקדשים נמי לא שייך כלל עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר כי בהיות הפעולה עבור זכות אשר בקודש הנה הקדושה מחברת ומאחדת החפצים ולא חשיבי כלל חפצים שונים וכנ"ל

ויש בזה עוד הבנה יתירה לומר דבקדשים חשיבי גם ב' חפצים כחפץ אחד וזה דכיון דהעבירה והמצוה בקדשים איננם בחומריות הדברים כ"א בקדושה שבם דהיינו או שחוטא בקדושת הדבר או שמקיים מצוה בקדושת הדבר ע"כ הקדושה הרוחנית מאוחדת ואחת היא בכל מקומותי' דרק בגופים שייך חלוקה ופירוד לומר שהם חפצים שונים וכן הקדושה הרוחנית שייך בה חלוקה רק מפאת היותה נשואה בגופים אבל עצם הקדושה מציאות אחת היא וכשחוטא בקדושת חפץ אחד כדי לזכות בקדושת חפץ אחר הוי שפיר החטא והזכות בחפץ אחד דקדושת שני הדברים הלא מאוחדת היא ואחת הנה ודו"ק היטב מאוד [וכן כתבו חכמי המחקר כי הרוחניים לא יתכן בם חלוקה וריבוי רק מפאת היותם נשואים בחומרים או בהיות האחד מהם עלה והשני עלול אבל עצם הרוחניות לא יתכן בו חלוקה וריבוי כלל וכנודע ומפורסם בספריהם] וע' שבת (דף ל"א ע"ב) דאמר דסותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר ופריך מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר ע"מ לבנות שלא במקומו הוא ומשני כיון דכתי' על פי ד' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי עכ"ל הגמ' וי"ל ג"כ הכוונה עד"ז דכיון דנסעו וחנו על פי ד' ע"כ היו המקומות מקודשים והקדושה מחברתם ומאחדתם כי מציאות הקדושה מציאות אחת היא בכל מקומותי' ואין בה עניין חלוקה וריבוי כלל וכנ"ל וע"כ מפאת היות המקומות מאוחדים ע"י הקדושה שבם לכן כמקום אחד חשיבי וחשיב שפיר כסותר ע"מ לבנות במקומו לא כסותר כאן ע"מ לבנות במקום אחר ודו"ק ולפי"ז הך דעשו תקנה בקדשים דש"ס תמורה הנ"ל הכוונה דמפאת שהם קדשים לכן חשיבי כחפץ אחד ואולם זה לא יותאם לכאורה בקושית ר' משרשיא הנ"ל לפי פירושינו הנ"ל דהא בהך דאוכלין עמה חולין כו' הרי החטא הוא בחולין שאין בם קדושה וא"כ שוב שפיר הא הוי ב' חפצים וא"כ מדוע פריך ארבי דווקא הא גם לרבנן תיקשי כיון דגם רבנן לא ס"ל לומר עמוד וחטא כו' בב' חפנים כ"א בקדשים מפתת היות קדושת ב' הדברים נחשבים חפץ אחד ואולם י"ל דהכנסת חב"ע ג"כ החטא רק בקדושת המקדש שבזיון הוא לקדושת המקדש אם מכניסין לתוכו דברים שאין מקודשים ואם כן גם בחולין בעזרה הא אין החולין חפץ החטא רק קדושת המקדש הוא החפץ אשר חוטא בו ע"י ההכנסה וא"כ שוב שפיר גם שם חפצי החטא והזכות גם שניהם קדשים ושפיר פריך [וע' אתוון דאורייתא כלל א' דשם כתבנו דהכנסת חב"ע החטא הוא בקדשים דהוא בזיון הקדשים אם מכניסין חולין למקום המיוחד לקדשים ע"ש וג"כ ניחא לפי"ז דנהי דהוי ההכנסה לפי"ז בזיון לאותם שירי המנחה עצמם שבם הזכות והוי החטא והזכות בחפץ אחד מ"מ הרי החטא גם בשאר קדשים דההכנסה הרי הוא בזיון לכל הקדשים בכלל במה שחולין נכנסים למקום המיוחד לקדשים ואילו הזכות הרי הוא רק באותם השירי מנחה הנאכלים על השובע לבד וע"כ מפאת שאר הקדשים הא הוי שפיר החטא והזכות בב' חפצי קדשים שהרי חוטא בשאר הקדשים עבור הזכות אשר באלו השירי מנחה וז"פ]

ועיין עוד פסחים (דף נ"ג ע"ב) ר' שמעון בן אלעזר אומר יוה"כ שחל להיות בשבת אף במקום שנהגו שלא להדליק (אפי' במקום שנהגו שלא להדליק את הנר ביוה"כ כדי להפריש מתשמיש דכשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה) מדליקין מפני כבוד השבת וחכמים אוסרין וק' דמ"ט דרשב"א דמחלק בין יוה"כ לשבת ואי משום כבוד שבת הא גם ביוה"כ יש חיוב כבוד היום כמבואר בשבת (ד' קי"ט ע"א) ולקדוש ד' מכובד זה יוה"כ [וי"ל דהדלקת הנר חשוב רק עונג ולא כבוד ולכן אינו חיוב ביוה"כ דכתי' בי' כבוד לחוד ול' הרמב"ם פ"ח מה' שבת ה"א מוכח כן ע"ש שכ' שהדלקת הנר מכלל עונג שבת הוא וכן מוכח מל' התוס' שבת (דף כ"ה ע"ב) ד"ה חובה ואולם מל' רש"י בשבת שם מוכח דהוא כבוד שבת ואולם רש"י ז"ל כ' שם דהוא כבוד עבור הסעודה דאין סעודה חשובה אלא לאור הנר וזה הא ליתא ביוה"כ ואמנם הרא"ש שלהי יומא כ' דמדליקין נר ביוה"כ ומברכין עלי' דהוא