ציונים לתורה צא

מועטת (שאם הי' להם שירי המנחה מעט) אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע (לפני אכילת השירי מנחה אוכלין חולין ותרומה כדי שיתאכלו השירי מנחה על השובע) יאכלוה מת"ל שאם הית' אכילה מרובה (שהי' להם שירי מנחה הרבה) אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהי' נאכלת על הגסה מאי לאו אפי' רבי (אפי' כרבי אתיא הך ברייתא ושמע מינה דאפי' לרבי נמי עשו תקנה בקדשים מדקתני לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תבא לידי נותר ותיפסל. רש"י) לא רבנן עכ"ל הגמ' והנה קושית הגמ' מברייתא הנ"ל לפירש"י הנ"ל צע"ג דהא מאי דס"ל לרבי בהך דחטאת דלא עשו תקנה בקדשים הרי הוא רק עבור זכות מצות הקרבת שמן וכתוס' הנ"ל או איזה טעם אחר אשר נאמר בזה דוודאי אין סברת רבי שלא נעשה תקנה בקדשים ונאבד קדשים בחנם מבלתי שיהי' איזה זכות וריוח מצוה אחרת בדבר המכרעת את תקנת הקדשים וא"כ בהך דאין אוכלין עמה חולין כו' דאין שם שום זכות מצוה וריוח באכילת החולין פשיטא דלכ"ע אין להניח הקדשים אשר לפניו ולאכול חולין ולהשאיר אכילת הקדשים לאחרונה דאפשר שיבואו לידי איבוד עי"כ ומדוע לא נעשה בכגון זה תקנה בקדשים לכ"ע ועוד יוקשה ביותר בזה דאיך שייך לקרוא לדבר זה עשיית תקנה כלל האם זה צריך לתקנה מה שאומרים לו שלא יניח הקדשים אשר לפניו ומצווה לאכלם ויאכל חולין תחתיהם ויביא הקדשים לידי אפשריות איבוד אתמהא ואם גם אוכל תרומה דהוא ג"כ מצוה מ"מ הרי תרומ' ישנה חול אצל קדשים וגם הרי אינה באה לידי נותר ויכול לאוכלה אח"כ וע"ק דהא בעלמא קרינן לכל כה"ג הבאת קדשים לבית הפסול כהך דזבחים (ד' ע"ה ע"ב) ובכמה דוכתי דקרינן למעשה שאפשר שיבואו קדשים לידי הותרה על ידה הבאת קדשים לבית הפסול וא"כ מדוע כאן שינה שמו למיקריי' עשיית תקנה בקדשים

אשר על כן הי' אפשר לענ"ד לומר (לולי פירש"י הנ"ל) דקושית הגמ' לאו מסיפא דהך ברייתא היא רק מרישא דקתני שאם הית' אכילה מועטת אוכלין עמה חולין כו' והנה ברש"י ותוס' בתמורה שם הקשו הא אסור להכניס חב"ע והתוס' שם ובמנחות (ד' פ' ע"ב) תירצו דהכנסת חב"ע אסורה רק אם עושין בהם בפנים כעין מעשה עבודה והקרבה ע"ש והנה במל"מ פ"ב מה' שחיטה ה"ג הביא דברי התוס' דמנחות שם וכ' בתוך דבריו וז"ל לפי שהתוס' שם בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור הכנסת חב"ע הוא מה"ת ועל זה הוקשה להם מההיא שהכהנים מכניסים חב"ע כדי לאכול עם הקדשים ומשמע שאם לא הי' איסורו כ"א מדרבנן לא הוי קשיא להו מידי משום די"ל דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב"ע עכ"ז באכילת חולין שהיא לצורך אכילת קדשים לא גזרו כו' עכ"ל ז"ל ולפי"ז לדעת הרשב"ם ב"ב (ד' פ"א ע"ב) דס"ל באמת דאיסור הכנסת חב"ע אינו אלא. מדרבנן א"כ י"ל באמת דהא דאוכלין עמה חולין כו' היינו משום דבהכנסה שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו וכמל"מ הנ"ל ומעתה יש לי לומר ג"כ כדברי המל"מ הנ"ל ואך בשינוי קצת והיינו שלא נאמר כלשונו ז"ל דבהכנסת חב"ע שהיא לצורך אכילת קדשים לא גזרו היינו שלא התחילו לגזור כלל רק דאיסור הכנסת חב"ע אמרוהו חכמים באמת סתם והוא כולל בסתמו ועצמותו גם הכנסה שהיא לצורך אכילת קדשים ורק דמשום תקנת קדשים כדי שיתאכלו הקדשים על השובע התירו חכמים איסור הכנסת חב"ע היתיר בפ"ע מבחוץ היינו שכשדנו חכמים בענייני הקדשים ותקנתם התירו אז איסור הכנסת חב"ע עבור תקנת הקדשים דכיון דאיסור ההכנסה רק מדבריהם הם אמרו והם אמרו והתירו איסור זה דדבריהם משום צורך ותקנת הקדשים וזהו ענין עשיית תקנה בקדשים שהוזכר בהך דתמורה והיינו דדייק מרישא דברייתא הנ"ל דתני אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע דעשו תקנה בקדשים מדהתירו איסור הכנסת חב"ע עבור תקנת הקדשים כדי שיתאכלו על השובע

ואין לומר דאין פירושינו זה מתיישב בלשון עשיית תקנה בקדשים דלשון זה שייך רק היכא דעושין להם תקנה שלא יבואו לידי איבוד וכהך דאבודה ואינה אבודה דעשיית התקנה הוא שיתכפר באבודה כדי שלא תמות ותבא לידי איבוד וכן בהך דאין אוכלין עמה חולין כו' שפיר פירש"י דהוא עשיית תקנה בקדשים כיון דהתקנה הוא עבור שלא יבואו לידי נותר ויטענו שריפה דהוא איבוד ומשא"כ לפירושינו הנ"ל דהיתיר הכנסת חב"ע הוא רק עבור מצות אכילת הקדשים שתתקיים באופן הראוי היינו שתהי' האכילה על השובע דיש בזה עשה דלמשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים וכמבואר ברש"י פסחים (ד' פ"ו ע"א) ד"ה אין מפטירין לא שייך לקרוא לזה עשיית תקנה בקדשים כיון דאין התקנה עבור עיקר הקדשים שלא יאבדו ורק שתתקיים מצוה הנאמרת בהם והוא רק היתיר איסור עבור מצות קדשים אבל לא שייך למיקריי' תקנה דלישנא דתקנה שייך רק היכא דמתקנינן להו שלא ילכו לאיבוד דז"א דהרי באמת יש לתמוה בלא"ה על פירש"י הנ"ל דפי' דעשיית התקנה בקדשים דהך ברייתא הוא מה שאין אוכלין עמה חולין כו' כדי שלא יבואו הקדשים לידי נותר וזה תמוה שהרי טעם זה איננו מבואר בברייתא כלל אך אמרה טעם אחר לגמרי דאין אוכלין עמה חולין כו' כדי שלא תהא נאכלת על הגסה וביותר יש לתמוה דהך ברייתא הנה היא מן הת"כ צו ושם לא הוזכר שום טעם בדין זה רק נאמר שם סתם יאכלוה שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה ועל כרחך צריך לומר דר' משרשיא דמותיב מהך ברייתא בסוגיא דתמורה הנ"ל איהו הוא דקמפרש טעמא דברייתא מדנפשי' דהוא משום שלא תהא נאכלת על הגסה והך שלא תהא נאכלת על הגסה המוזכר בגמ' הוא מדברי ר' משרשיא ולא מדברי הברייתא וא"כ כיון דכוונת ר' משרשיא הוא להוכיח מהך ברייתא דעשו תקנה בקדשים שלא יבואו לידי איבוד והיינו מהא דאין אוכלין עמה חולין כדי שלא תבא לידי נותר א"כ הא ה"ל לפרושי האי טעמא ולא לפרש טעם אחר אשר איננו כפי כוונת קושיתו כלל ואם גם נאמר דהאי שלא תהא נאכלת על הגסה מלשון הגמ' הוא והגמ' היא שנותנת טעם אל הברייתא דרך אגב בהביאה אותה בלשון קושית ר' משרשיא מ"מ ק' ג"כ דאחרי דנזכרה הברייתא בקושית ר' משרשיא לא ה"ל לגמ' לפרושי בה טעמא אחרינא מן הטעם שכיוון בה ר' משרשיא בקושייתו דטעם הגמ' הרי אינו מכוון כלל בקושית ר' משרשיא והוא פליאה עצומה ולחומר הנושא ל דרש"י מפרש לי' להך שלא תהא נאכלת על הגסה דה"ק דאין אוכלין עמה חולין מחששא דשמא יאכלו חולין הרבה וישבעו כ"כ עד שאם יבואו לאכול הקדשים אח"כ יוכרחו לאוכלם אכילה גסה היינו שיהי' קצים באכילה וע"כ יש לחוש שמתוך שיהי' קצים באכילה שמא לא ירצו לאכול הקדשים כלל ויניחו אותם ויבואו לידי נותר והאי שלא תהא נאכלת על הגסה היינו שלא תהא עניין האכילה כך שאם יבואו לאכול תוכרח היותה אכילה גסה ומתוך כך שמא לא יאכלו כלל ודו"ק

ואולם עיינתי בפי' הראב"ד על הסיפרא שם וראיתי שכ' וז"ל שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר עכ"ל והנה שהראב"ד ז"ל עשה מזה ב' טעמים טעמא דאכילה גסה לחוד וטעמא דחשש נותר נמי לחוד וא"כ כיון שבדברי הגמ' הוזכר רק טעמא דאכילה גסה א"כ הכוונה כפשוטה שיאכלו הקדשים בפועל אכילה גסה וא"כ שוב גם אם הדיוק דעשו תקנה בקדשים הוא מהך דאין אוכלין עמה חילין הרי ג"כ צ"ל דבשביל תקנת הקדשים שלא יתאכלו אכילה גסה עשו תקנה לאסור אכילת חולין וא"כ שוב הך עשיית תקנה נמי הרי איננה עבור שלא יביאו הקדשים לידי איבוד רק עבור שתתקיים מצות אכילתם באופן הראוי ולא תהי' אכילה גסה א"כ שוב הא מצינן לפרושי שפר ג"כ דעשיית התחנה הוא עבור שיתאכלו על השובע

הן אמת די"ל גם לראב"ד הנ"ל דלישנא דעשיית תקנה שייך רק כשהתקנה הוא עבור שלא יבא לידי איבוד ונהי דהתקנה הוא גם אם הכוונה אסיפא דברייתא אך עבור שלא יתאכלו הקדשים אכילה גסה מ"מ י"ל דהך תקנה נמי שפיר עבור איבוד הוא דכיון דבאכילה הרי סוף האוכל לבא לידי איבוד לא רק אם