ציונים לתורה פו

החיוב חל רק בגוף הזמן מ"מ וודאי דמי שאין לו רק לולב אחד לפני סוכות אסור לו לשורפו גם לפני סוכות כדי שלא יהי' מבוטל מן המצוה בזמן אשר תהי' עליו המצוה היינו בסוכות ע"ש וה"נ אין לו לתת הה' סלעים לבנו כדי שלא יהי' מבוטל מחיוב פדיון עצמו בזמן אשר יהי' עליו דאין לומר מה בכך שיהי' מבוטל הרי בדין יהי' מבוטל דהא חיוב בנו קדים ז"א דכאשר יהי' חיוב פדיון עצמו שוב הא פדיון עצמו קדים באמת מפאת היותו מצוה דגופי' וע"כ ממילא שפיר יש לו לראות גם עתה שלא יהי' מבוטל מחיוב זה בזמן שיהי' עליו וכנ"ל וע"ש היטב בלקח טוב ותבין הדברים ביותר] ומה שאין כן כאשר יש ה' בני חרי וה' משעבדי דעתה הרי אין עוד מצוה דגופי' דקדימת חיוב הבן הרי מסלקת חיוב שלו ואי דאח"כ יהי' חיוב של עצמו אז כאשר יהי' הרי הוא יתקיים שפיר בהחמש משועבדים ולכן שפיר יש לו לתת עתה מעיקר הדין הה' בני חרי לבנו דהא אין עליו עתה רק חיוב בנו ואין הלקוחות יכולים לומר לו תן עבור חיובך דמצוה דגופי' עדיף דהא אין עוד חיובו כלל ואי דיהי' אח"כ הא אח"כ כשיהי' הם יתחייבו באמת מן הדין לשלם כיון שאין עוד הבני חרי וא"כ ממילא הרי לא יהי' אז מבוטל ממצותו ואין טעם עתה לומר שיתן לשל עצמו אף שאינו מחייב עדיין מפאת שלא יהי' מבוטל ממצותו בזמן שיהי' החיוב דז"א דהא לא יהי' מבוטל ממצותו בזמן שיהי' החויב דבזמן שיהי' הרי יתקיים שפיר בהחמש משועבדים ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים מאוד בס"ד. וע"כ שפיר אין כאן שום סתיר' עוד דשפיר א"ר יהודה בברייתא דבנו קודמו שזה מצותו על אביו כו' ועכ"ז שפיר א"ר ירמי' סברא דמצוה דגופי' עדיפא גם לר' יהודה דב' הדברים אמת וכנ"ל ושפיר ג"כ מחלקינן בזה בין היכא דליכא רק ה' בני חרי להיכא דאיכא ה' בני חרי וה' משעבדי דבאין רק ה' בני חרי לא אהני סברא דבנו קודמו רק אמרי' דמצוה דגופי' עדיפא לשלא יהא מבוטל ממנה אחר הזמן וכנ"ל ואילו ביש ה' בני חרי וה' משעבדי אז אמרי' שפיר דמצות בנו עליו יותר ממצותו כרש"י הנ"ל ומסלקת מצות בנו לגמרי למצוה דידי' ואי שלא יהא מבוטל ממצותו אחר הזמן ז"א דאח"ז כשיהי' איוב עצמו הרי יקיימנו שפיר בהמשעבדי וכנ"ל

וי"ל עוד בפשיטות עד"ז דבאמת גוף חיוב פדיון הבן קודם לחיוב פדיון עצמו מפאת דחיוב הבן עצמיי וחיוב עצמו רק חיוב השלמה ורק דעכ"ז אף דחיוב של עצמו קלוש טפי מ"מ הואיל והוא בעצמו שיהי' הוא פדוי הוא קודם לשיהי' בנו פדוי דכיון דאמרה תורה לפדות בכור הרי כך ראוי לבכור שיהי' פדוי וא"כ חייך קודמין ושלך קודם לשל כל אדם ויש לו יותר לראות שיהי' הוא פדוי ויהי' הוא נשלם כראוי משיהי' בנו פדוי ונשלם כראוי ואף דחיוב הפדיון של עצמו קלוש טפי דהוא רק חיוב השלמה ורק דעכ"ז ביש ה' בני חרי וה' משעבדי דאם יפדה את עצמו בהבני חרי לא יוכל לפדות עוד בנו כלל דהמשעבדי אינן משועבדין לשל בנו דנולד אחר כך ואילו כשיפדה את בנו בהבני חרי יוכל לפדות אחר כך את עצמו בהמשעבדי אם כן לא שייך תו שלך קודם כיון דהוא יפסיד רק קדימת זמן שיהי' פדוי באיחור ואילו בנו יפסיד הפדיון לגמרי שלא יהי' פדוי כלל והרי אפי' בגר תושב כתבו תוס' ע"ז (דף כ' ע"א) ד"ה ור"מ דיש להישראל להפסיד דבר מועט שלו שלא יופסד הגר הרבה ע"ש וכ"ש נגד ישראל ובנו וכ"ש כאן דאין הפסד עצמיי לו כלל רק הפסד זמן ואילו לבן יש הפסד עצמיי וודאי דשל בן קודם וז"פ וע"כ כיון דלא שייך שלך קודם שוב יש לנו ללכת אחרי גוף החיובים ובגוף החיובים הרי חיוב הבן קידם דהוא חיוב עצמיי ואילו שלו רק חיוב השלמה ולכן שפיר פודה את בנו ואין כאן אונאה ללקוחות כלל שהרי בעצם חיוב בנו קודם ולא רק לאנות הלקוחות בא רק בעצם הרי מחויב לעשות כן ואך אילו הי' הוא נפסד הפסד כזה אשר הי' שייך בו לומר שלך קודם אז הי' לו לומר לבנו שלי קודם לשלך אבל אחרי שבאמת אינו נפסד הפסד שיהי' שייך בו שלך קודם שוב הרי יש לו ללכת מעיקר הדין באמת רק בתר גוף החיובים בעצם ובעצם הרי חיוב הבן קודם ודו"ק היטב מאוד

וא"ל דביש רק ה' בני חרי לחוד נמי ראוי שיפסיד ג"כ חיובא עצמו מחיוב בנו כיון דחיוב בנו גדול יותר דהוא חיוב עצמיי ויש לו להפסיד מיעוט של עצמו בשביל המרובה של בנו דז"א דאז כיון דהוא יהי' נפסד הפדיון לגמרי לכן אף דחיוב בני הוא הפסד יותר מ"מ גם דבר מועט שלו אין צריך להפסיד עבור מרובה דשל חבירו דשלו קודם וכמבואר בשו"ת חות יאיר סי' קס"ה דאין חייב להפסיד ממון עצמו אפי' מעט כדי להציל ממון חבירו אפי' הוא מרובה ע"ש [ובמ"א כתבתי דהיינו נמי טעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב והיינו משום דאין מחויב להפסיד זכותו אשר בדבר לפי המיעוט עבור זכות חבירו אשר בדבר לפי הרוב ואף דזכות חבירו גדול יותר באיכות כי הוא לפי הרוב ולא דמי לדיני נפשות דהולכין אחר הרוב דשם הרי מפסיד זכות נפשו אשר בדבר לפי המיעוט עבור זכות נפשו בעצמו אשר בדבר לפי הרוב כיון דלפי הרוב חייב המיתה לכפרתו וא"כ הרי הרוב ג"כ הוא זכותו ומשא"כ בדיני ממונות דההפסד הוא זכותו לפי המיעוט עבור זכות חבירו אשר לפי הרוב וזה אין מחויב ודו"ק היטב

וכעין זה כתוב בשו"ת הרי"ם חאו"ח סי' ה' בהא דספק ממון להקל ולא חשיב ספק איסור מפאת איסור גזל דהוא משום דאיסור גזל כיון דהאיסור הוא רק עבור ממון חבירו לא דמי לאיסור עצמותי דספיקו להחמיר דבאיסור גזל לא שייך זה כיון דכל האיסור רק עבור ממון חבירו והיינו דכשגוזל את חבירו לבד ונוטל לעצמו ממון חבירו אז הוא איסור ג"כ אבל את שלי הרי אין חייב להפסיד עבור של חבירו וע"כ כמו שאין חייב להפסיד וודאי שלו עבור וודאי של חבירו כך אם יש ספק בדבר הרי ג"כ שלו קודם ואין חייב להפסיד ספק זכות עצמו עבור ספק זכות של חבירו דשלו קודם לשל חבירו ואין כאן תורת גזל כלל וכלל אפי' מספק עש"ה בארוכה וא"כ לדברי החות יאיר הנ"ל דאין חייב להפסיד אפי' ממון מועט שלו עבור ממון מרובה של חבירו וכמו שביאר שם בראיות ע"ש א"כ כי היכא דאמרי' הכי בכמות דאין חייב להפסיד כמות מעט שלו עבור כחות מרובה של חבירו לדמיון זוז שלו עבור ב' זוזים של חבירו כך יש לנו לומר כן גם באיכות דאין חייב להפסיד המעט שלו באיכות עבור המרובה של חבירו באיכות וע"כ גם כאשר יש רוב בדבר מ"מ כיון דרוב לאו וודאי הוא רק ספק עדיין אלא דאפשריות הדבר הוא יותר כפי הרוב א"כ עכ"פ כיון דיכול להיות כמו המיעוט ג"כ הרי יש לו זכות בדבר איפוא ג"כ לפי המיעוט והרי זה מעט שלו באיכות ולכן שפיר אין חייב להפסידו ג"כ עבור המרובה של חבירו באיכות היינו ספק זכות אשר לחבירו לפי הרוב דהוא זכות מרובה באיכות ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד והארכתי בזה במ"א ואכ"מ] ורק בהך דתוס' ע"ו (דף כ' ע"א) הנ"ל דהפסד דידי' היא זוטר טובא דהנבילה אינה שוה עבור עצמו למוכרה לעכו"ם רק דבר מיעוט ביותר ואילו אל הגר תושב היא שוה כשאר בשר לכן א"א דיש לו להפסיד שלו עבור הגר וכן כאן אם יוכל לפדות גם את עצמו אח"כ ואין לו רק הפסד זמן דהוא זוטר טובא ואילו בנו יהי' נפסד הפדיון לגמרי אז שפיר ג"כ יש לו להפסיד של עצמו עבור של בנו ומשא"כ אם גם הוא יהי' נפסד הפדיון לגמרי אף דהוא קליש מחיוב בנו עבור היותו רק השלמה מ"מ אין חייב להפסידו עבור בנו דגם מעט של עצמו אין לו להפסיד עבור המרובה ממנו של חבירו וכנ"ל ועוד הרי בפשיטות לק"מ דלא שייך לומר דיפסיד חיוב דידי' המיעוט עבור היותו רק השלמה עבור חיוב בנו המרובה דהוא חיוב עצמיי דז"א דהחיובים הרי הם שניהם עליו ואין על בנו חיוב כלל רק עליו הוא דיש החיובים לפדות את עצמו ואת בנו ואין הפסד הבן כלל בעניין החיוב רק בעניין הפדיון והיינו במה שלא יהי' פדוי ונשלם כחוק התורה שראוי לבכור להיות פדוי וזה הרי יהי' גם הוא נפסד בשוה כמו הבן שהרי גם הוא לא יהי' פדוי אם יפדה את בנו ולא יפדה א"ע וא"כ הפסד שלו הרי הוא שוה לגמרי להפסד של בנו וז"פ. ועוד דהא כשיפדה א"ע אפי' לא יהי' לבנו במה לפדות א"ע גם לכשיגדיל מ"מ החיוב אשר יהי' על הבן אז הרי ג"כ יהי' רק חיוב השלמה דעצם החיוב הרי הוא על האב וא"כ הרי גם הבן יהי' נפסד רק חיוב השלמה וא"כ אם יפדה עתה את בנו ולא א"ע יהי' הוא נפסד קיים חיוב השלמה אשר עליו ואם יפדה א"ע יהי' הבן ג"כ רק נפסד קיום חיוב השלמה אשר יהי' עליו וא"כ שוב הרי