ציונים לתורה פד

בעצם אינו ראוי למילה והי' נחשב שפיר כמו חיגר ולא הי' לו תשלומין עוד [ואף דכתבנו באתוון דאורייתא כלל כ"ב דהך סברא דכריתות הוא רק לב"ש ולא לב"ה מ"מ אין זה מוכרח וי"ל שפיר דאחרי הך דאמרו להם ב"ש דסיפא קיבלו ב"ה גוף הסברא וטעמא דב"ה בהך דמפלת לאור פ"א דמחייבין הוא רק מילפותא מתיבת לבת דאתי לרבויי מפלת לאור פ"א כמבואר בכריתות (ד' ח' ע"א) שם בגמ' אבל בגוף הסברא הנ"ל גם ב"ה מודים

ונלענ"ד דסברא דב"ש דכריתות הנ"ל היא מכוונת ג"כ בש"ס קידושין (דף כ"ג ע"ב) בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר (דאמר דעבד כנעני אינו מקבל גטו דלית לי' סברא דגטו וידו באין כאחד) עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כו' בתר דבעיא הדר פשטה לה לה מאשה כאשה (ומצי משוי שליח) ואלא הא דא"ר הונא ברי' דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהי דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטי' ושליח מצי משוי ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו עכ"ל הגמ' ואינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דיכול לקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו מ"מ כאן הרי עושה שליח לקבל גטו מרבו וזה הרי אינו יכול ומה בכך שהוא יכול פעם לקבל גט מ"מ על מה שהוא עושה שליח הרי אין יכול לעשותו ושפיר הא שייכא הסברא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי ונ' כוונת הגמ' דבאמת הא לא שייך כלל בעבד לכאורה הך דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד כו' דעבד הא מצי עביד הוא שפיר ורק פומי' הוא דכאיב לי' שהרי יש לו כח לקבל גטו שפיר רק שאין לו במה לקבלו דכולו של אדונו ואין לו יד ולא שום רשות של עצמו לקבל בו הגט וזה הרי הוא רק פומי' הוא דכאיב שהרי יכול לקבל שפיר ורק שאין לו הכלי לקבל בו וה"ל כמו ידיו קטועות דעושה שפיר שליח לכתיבת הגט (וכבר תמהו בזה על התוס' ישינים עירובין [דף י"ג ע"א] ואולם לסברת המשנה כריתות הנ"ל דאם לא הי' שום קרבן קרב בשבת מפני איסור שבה הי' נחשב שבת כלילה דבעצם אינו זמן הקרבה ואף דבשבת הוא רק מפני מניעה וארי' דרביע עלי' איסור שבת המונע כאילו הי' מי עומד ואין מניח לו לעשות העבודה והרי אין זה שאין זמן העבודה ועכ"ז אמרי' דא לו הית' המניעה הזאת כוללת אזי סוף סוף כיון שאין מציאות הקרבה כלל בשבת נעשה ממילא דבר זה עצמיות ונעשה ממילא שאינו זמן הקרבה בעצם כיון שאין בו הדבר ההוא כלל ונעשה כמו לילה שבעצם אינו זמן הקרבה כלל ורק כיון דקרבנות ציבור קריבין גם בשבת לכן בקרבנות יחיד נמי נחשב זמן הקרבה ואך ארי' הוא דרביע כו' והוא רק מניעה שיש מניעה שא"א להקריבם אבל לא שאינו הזמן בעצם ודוק היטיב מאוד ולכן כך גם כאן אילו לא הי' מציאות לקבלת גט בעבד כלל אף שהוא רק מפאת מניעה שאין לו במה לקבל מ"מ סוף סוף כיון שאין הדבר ההוא נמצא אצלו כלל לכן נעשה בעצם לאו בר קבלה מכח זה ושפיר לא הוי מצי משוי שליח ואך כיון דשייך בקבלת גט לחבירו כו' לכן לעצמו נמי שאין יכול לקבל שוב אין זה דאינו בר קבלה בעצם רק דאין לו במה לקבל ובזה הא לא שייך תו מי איכא מידי כו' ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים ועוד בכמה דוכתי בגמ' נ' דמותאמת סברא דמשנה כריתות הנ"ל ואכ"מ

והנה אם כנים דברינו הנה יש לי להבין עפי"ז גמ' יבמות (דף ה' ע"ב) דבעי למילף דעדל"ת שיש בה כרת ממילה ופסח דדוחין שבת ודחי מה למילה ופסח שכן כרת וק' דהא מילה רק בזמנה הוא דדוחה שבת ומילה בזמנה הא אין בה כרת בביטולה והוא רק עשה גרידא כשאר עשין למול בח' והוא דקדוק מפורסם [ומה שמבינים הכוונה בפשיטות דהואיל ויש בעיקר מילה כרת מבטלה לגמרי לכן גם מילה בזמנה חמירא טפי הואיל ויש בה כרת בעיקרה זה ג"כ צע"ק דזה הי' ראוי לקרותו רק צד כרת וע' זבחים (דף י' ע"ב וי"ב ע"ב) אבל ל' הגמ' מה למילה ופסח שכן כרת משמע שיש בעיקר המדחה כרת וזה הרי אינו מובן דהמדחה הרי הוא רה מילה בזמנה ומילה בזמנה הרי אין בה כרת והוא רק עשה גרידא] ואולם לדברינו הנ"ל ניחא שפיר בעזה"י דמה שמילה דוחה שבת באמת גוף מצות מילה שפיר היא שדוחה אותה לא מצות המילה בזמנה לבד שהרי אילו לא הי' דוחה הרי לא הי' אפשר למוהלו עוד לעולם כיון דלא חזי בראשון והית' מתבטלת איפוא המילה לגמרי דענשה כרת וא"כ הא שפיר פרכינן דמה למילה שכן כרת ודו"ק כי הוא נכון מאוד בעזה"י

וגוף סברת הרוקח הנ"ל דמילה שלא בזמנה הוא השלמת המילה בזמנה ונ' דהיתה הבנתו ז"ל דכל מצוה שנתנה תורה עיקר המצוה הוא רק כפי מה שניתנה בעצם וראשונה וכל שאמרה תורה שאם לא תקיים המצוה כפי שנאמרה בעצם וראשונה אזי תקיימה עכ"פ באופן זה אז האופן האחר ההוא הוא רק בתורת השלמה אל החיוב העיקריי והראשיי כפי מה שנאמר בעצם וראשונה וע"כ מצות מילה דנאמרה בעצם וראשונה שתהי' בשמיני ואם לא מלו בשמיני ימלוהו אח"כ לכן המילה אח"כ היא רק השלמת המילה בשמיני שניתנה כך המצוה בעצם וראשונה. הנה בחידושינו לקידושין הבאנו ראי' לסברא זאת מש"ס שם (דף כ"ט ע"א) ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו ואינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דזה מצותו על אביו סוף סוף הרי הדין דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו וא"כ הוא נמי סוף סוף כיון דלא פדאו אביו הרי הוא חייב עתה לפדות את עצמו ומה בכך דהי' בקטנותו המצוה רק על אביו מ"מ עתה שהוא גדול ולא פדאו אביו הרי הוא חייב עתה לפדות את עצמו ומדוע יוקדם לזה החיוב שהוא חייב עתה לפדות א"ע מה שהוא מחויב ג"כ לפדות את בנו ואולם לסברת הרוקח הנ"ל מובן לנכון בס"ד דגבי פדיון הבן נמי כיון דנאמרה המצוה בעצם וראשונה שהאב יפדה את בנו כדכתי' כל בכור בניך תפדה ורק שנאמר עוד קרא דפדה תפדה אהיכא דלא פרקי' אבוה דמיחייב איהו למיפרק נפשי' כמבואר שם בגמ' וע"כ חיוב זה הוא רק השלמת חיוב הפדיון שנאמר בעצם וראשונה על האב וע"כ כיון שיש עליו עתה חיוב פדיון בנו שהוא חיוב עצמיי וחיוב פדיון עצמו שהוא רק חיוב השלמה ע"כ חיוב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכמו לעניין תפלה דקיי"ל דאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דצריך להקדים תפלת המנחה ואח"כ להתפלל תפלת שחרית מפאת דחיוב תפלת המנחה דהוא חיוב עצמיי קודם לחיוב תפלת שחרית דהוא רק חיוב השלמה לשל שחרית וכמבואר ברי"ף וראשונים בברכות פ' תפלת השחר שם וע"כ גם כאן חיוב העצמיי קודם לחיוב דהשלמה וזהו שאמר ר' יהודה בנו קודמו שזה מצותו על אביו היינו דעיקר החיוב בעצם וראשונה הרי הוא על אביו וא"כ מה שהוא חייב עתה לפדות א"ע הרי הוא רק השלמת חיוב האב ואילו בנו מצותו עליו בעצם וראשונה ולכן חיוב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכנ"ל

ואין לומר דהא בקידושין שם אמרי' בתר הכי א"ר ירמי' הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מצוה דגופי' עדיפא כו' ולדברינו אמאי נאמר מצוה דגופי' עדיפא הרי המצוה דגופי' הוא רק חיוב השלמה ואילו מצות פדיון הבן היא חיוב עצמיי והרי חייב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכנ"ל דז"א דזה הא בלא"ה קשיא בכל אופן שתפרש סברת ר' יהודה דסוף סוף הרי אמר ר' יהודה בהדיא דבנו קודמו מטעמא דזה מצותו על אביו כו' וא"כ מדוע באין שם אלא חמש סלעים לא שייכא סברא זאת והוא דבר הצריך טעם והבנה באמת ובחידושינו שם כתבנו בזה ומוכרחני להעתיק כל ל' הגמ' שם וז"ל הגמ' א"ר ירמי' הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופי' עדיפא כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני חמש פריק לברי' ואזיל כהן וטריף לי' לחמש משועבדים לדידי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא והילכך מצוה דגופי' עדיף וברש"י דר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו הי' מחויב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לברי' דאין זה אונאה (ללקוחות) שהרי מצות