ציונים לתורה פג

הערבים והכוונה דמקריב תמיד של שחר בזמן תמיד של בין הערבים ודו"ק וכך משמע גם כן התחלת דברי הסיפרי דאמר הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריב בין הערבים דלפי סיגנון הלשון הול"ל בשל בין הערבים כי היכא דאמר של שחר או הו"ל להזכיר בשניהם רק הזמן לבד והול"ל הרי שלא הקריב בשחר שומע אני שלא יקריב בין הערבים וע"כ משמע דה"ק הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריבנו עוד בין הערבים ת"ל כו' ואולם קרא דמייתי ע"ז ואת הכבש השני תעשה בין הערבים לכאורה הא אין ממקרא זה שום משמעות לרבויי הקרבת תמיד של שחר בזמן בין הערבים דהא קרא רק בתמיד של בין הערבים מישתעי ובאתי רק להעיר

וע' רמב"ם פ"א מתמידין ה"ב והי"ב דמתבאר משם דאם לא הקריבו של שחר מקריבין בבין הערבים של בין הערבים לבד ואולם לעניין דין אחר ד' שעות דיעבד לא נתפרש הדבר ברמב"ם עש"ה וע"ע ירושלמי פסחים (פ"ה ה"ג) שחטו (לפסח) קידם לחצות פסול (ע"ש גי' הק"ע) לאחר חצות מיד כשר קודם לתמיד כשר ותני כן יכול אם קדם פסח לתמיד לא יואחר התמיד ח"ל תעשה ריבה כו' והכוונה דה"א דאם הקריב הפסח קודם לתמיד של בין הערבים לא יהי' התמיד קרב עוד כיון דכתי' שני בתמיד ומשמע שיהי' שני לתמיד של שחר ומשא"כ עתה שקדמו הפסח א"כ הא יהי' הוא קרבן השלישי לתמיד של שחר וע"כ ה"א דלא יהא קרב וע"ש כזה בהלכה א' דאמר ויקרבו שניהן כאחת (פי' הפסח והתמיד) א"ר ייסה כבש שני אין פסח שני פי' דשני דכתי' בתמיד דבין הערבים ממעט דרק הוא יה' השני לתמיד של שחר ואחריו הוא שיוקרב הפסח שיהי' הפסח שלישי לתמיד של שחר ומשא"כ אם יוקרבו כאחת הרי יהי' גם הפסח שני וקרא אמר ואת הכבש השני כבש שני ואין פסח שני וע"כ כזה ה"א גם כאן דאם קדם הפסח לא יוקרב התמיד עוד כיון דכתי' בי' שני ואילו עתה הא יהי' השלישי] ת"ל תעשה ריבה והרי דדרשי' תיבת תעשה לריבויא דאף אם אינו שני רק שלישי ג"כ הוא קרב וא"כ מזה לכאורה ראי' לפי' הזית רענן בכוונת הס"ז דדרשא דתעשה תקריב אאחר חצות הכוונה אתמיד של בין הערבים דאף אם לא קרב תמיד של שחר ויהי' עתה התמיד של בין הערבים ראשון מ"מ הוא קרב דכי היכא דדריש הירושלמי תיבת תעשה לרבויי הקרבתו אף אם אינו שני רק ש ישי ה"נ דריש לי' הס"ז לרבויי הקרבתו אף אם אינו שני רק ראשון ודו"ק היטב כי זו לכאורה ראי' קרובה לפי' הז"ר הנ"ל ויש לדון עוד טובא בעניין זה אלא שכבר ארכו הדברים ועוד חזון למועד בל"נ אי"ה

ודע דסברת הרוקח ה' לולב סי' ר"כ שהבאנו למעלה דמילה שלא בזמנה היא רק השלמה למילה בזמנה וז"ל אבל מילה שזמנה קבוע ביום השמיני ימול לא הוי מ"ע שהז"ג שהרי אם לא נימול בזמנו כל הימים שיבואו תשלומין דיום שמיני נינהו ודמי בפ"א דחגיגה חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דכולם תשלומי דראשון הם עכ"ל וצ"ע לכאורה לפי"ז דא"כ קטן חולה בזמנו איך נימול לאחר זמן הא בחיגר ביום ראשין ונתפשט ביום שני הרי פטור באמת למ"ד תשלומין דראשון הואיל ובראשון לא הי' ראוי וה"נ אחרי שבזמנו לא הי' ראוי לא יהי' לו תשלומין עוד ואולם יש לחלק ולומר דגם בקטן חולה כיון דאביו או הב"ד שעליהם המצוה למולו הרי ראויין למולו והקטן הוא דאין ראוי להיות נימול ע"כ לא חשיב זה אין ראוי דה"ל רק שאין כאן החפץ של מצוה אבל הרי אין החסרון במי שעליו המצוה ולא דמי לחיגר ביום ראשון כו' דהאדם עצמו החפץ והוא עצמו המצווה לכן כשהוא חיגר ה"ל שפיר אינו ראוי ואין לו תשלומין

ואולם עדיין יל"ע מקטן הנולד ביה"ש דנימול לתשעה ואמאי הא יש לנו לחוש שמא ביה"ש יום ונמצא שהי' אתמול זמנו והי' הקטן ראוי להיות נימול אתמול באמת ורק שאנחנו הוא שלא יכלנו למולו מפאת חסרון ידיעתנו שאין אנו יודעין שביה"ש יום וחששנו שמא ביה"ש לילה והוא שביעי עדיין וא"כ נמצא שהקטן בעצמותו הי' ראוי למילה בזמנו רק שהאב או הב"ד שעליהם המצוה הוא שלא הי' ראויין למולו מפאת חסרון ידיעתם [וגם אינו ראוי כה"ג מחמת ספק הא חשיב אינו ראוי כמבואר בב"ב (ד' פ"א ע"ב)] וא"כ שוב ה"ל כמו חיגר בראשון כו' וראוי שלח יהי' לו תשלומין עוד וא"כ כיון דאם האמת שביה"ש יום אין לו תשלומין עוד ממילא הא יש לנו לחוש לספק זה שמא ביה"ש יום וה"ל מילתו תמיד ספק מילה ומספק הרי א"א למול דה"ל עבירת חובל בחבירו מספק וכמובן ואולם י"ל דכיון דכ"ז שלא הגיע יום הח' הא אין הקטן חפץ של מצוה כלל דהוא נעשה החפץ של מצוה רק בח' וע"כ כיון דבעי' ודאי ח' ואין המצוה לפי הדין כ"ז שלא ידענו וודאי שכבר הגיע ח' לכן חשוב גם בכה"ג שאין עדיין החפץ של מצוה לפני האב כו'. דכ"ז שאין יודע ודאי שהוא ח' ונעשה הקטן בר מילה אין עדיין החפץ של מצוה לפניו ואין חשוב החסרון בו רק שאין החפץ של מצוה עדיין לפניו כלל ודו"ק היטב

ואולם עדיין יל"ע לכאורה בנולד ביה"ש של ע"ש דנימול לעשרה היינו באחד בשבת ואמאי הא בכה"ג שוב יש לחוש שמא ביה"ש לילה והי' זמנו בשבת והקטן הרי הי' בשבת כבר ודאי החפץ של מצוה דממ"נ הרי כבר הגיע זמנו דאם ביה"ש יום הרי הי' זמנו כבר בע"ש ואם ביה"ש לילה הרי זמנו עכ"פ בשבת וא"כ עכ"פ בשבת הרי ודאי הי' הקטן כבר בר מילה דכל שהגיע ח' הרי הקטן בר מילה וה"ל חפץ של מצוה דאף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת מ"מ הקטן גופי' הא בר מילה הוא מח' ואיליך ורק שאסור להגדול למוהלו מפני האיסור שבת וא"כ בכה"ג הא שפיר יש לחוש שמא ביה"ש לילה והי' בשבת שמיני שלו והי' הקטן בר מילה שפיר בזמנו ורק שהאב כו' הוא שלא יכול למוהלו מפאת חסרון ידיעתו שהי' מסופק שמא ביה"ש יום וה"ל בשבת תשיעי שלו והוא מילה של"ב ואינה דוחה שבת וא"כ הרי הי' החפץ של מצוה לפניו והקטן גופי' שפיר הי' ראוי להיות נימול ורק הוא שלא הי' ראוי למוהלו מפאת חסרון ידיעתו וא"כ תו ראוי שלא יהא לו תשלומין עוד וכנ"ל ואולם זה ג"כ בפשיטות לק"מ דכיון דמה שלא יכול האב למולו הרי הי' רק מפני ספק איסור שבת א"כ הא חשיב שפיר ראוי ואיסורא דיומא הוא דקגרים וכמ"ש התוס' חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה איזהו לעניין חגיגה גופה דאף דאין דוחה שבת מ"מ חשיב ראוי ויש לו תשלומין הואיל ואיסורא דיומא הוא קגרים ע"ש וז"פ

ואולם זה עכ"פ יומצא לרוקח הנ"ל דאילו לא הי' מילה בזמנה דוחה שבת אזי קטן שהי' חל ח' שלו בשבת שפיר לא הי' אפשר למוהלו עוד לעולם כיון דלא הי' ראוי למולו בזמנו מפאת האיסור שבת ד אף דכתבו התוס' חגיגה הנ"ל לעניין חגיגה דאיסור שבת לא מיחשיב אינו ראוי כיון דאיסורא דיומא הוא דקגרים מ"מ נ' דזהו רק משום דיש הקרבה בשבת מיהת בקרבנות ציבור וע"כ בקרבן יחיד נמי נהי דאין דוחה שבת מ"מ חשיב רק מניעה מבחוץ ויומא הוא דקגרים אבל בעצם חשוב שפיר זמן הקרבה ומשא"כ אילו לא הי' שום קרבן קרב בשבת נ' דהי' נחשב השבת שפיר בעצם אינו זמן הקרבה כמו לילה דבעצם אינו זמן הקרבה וכמבואר כן בכריתות (ד' ז' ע"ב) במשנה המפלת לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין אמרו ב"ה לב"ש מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שכן יצאה שעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן כו' אמרו להם ב"ה והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח כו' אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם יום פ"א שחל להיות בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור ומבואר דאילו לא הי' שום קרבן קרב בשבת הי' נחשב השבת בעצם אין ראוי להקרבה כמו לילה ואף דהוא רק מפאת האיסור שבת

וע"כ נ' דה"נ במילה רק לפי האמת דמילה בזמנה ודאי בא דוחה שבת ויש מציאות מילה בשבת לכן גם בנולד ביה"ש נהי דאז אינו דוחה שבת משום דהוי ספק מילה של"ב מ"מ חשיב שפיר איסורא דיומא הוא דגרים אבל בעצם חשיב שפיר ראוי הואיל ויש מציאות מילה בשבת ולכן שפיר יש לו תשלומין ומשא"כ אילו לא היתה שום מילה דוחה שבת אפי' בזמנה ודאי א"כ הרי לא הי' מציאות מילה כלל בשבת וע"כ שוב שפיר הי' נחשב השבת