ציונים לתורה סב

היא שמונעת באמת את ההפרה אחרי' דהא יש נדר נהפר וכח ההקמה הוא שמונע ונמצא שההקמה היא פועלת בפועל בכח מניעת ההפרה שלה ואילו ההפרה אין פועלת בפועל בכח מניעת ההקמה שלה וע"כ מפאת זה חשוב לי' לחומר בהיקם מבהיפר במה שההקמה מונעת ההפרה בכחה ואילו ההפרה אין מונעת ההקמה בכחה דאף דיש לה כח המניעה מ"מ הרי אין פועלת בו ודוק היטב מאוד

ולפי"ז הרי יש לנו לדון להיפוך בזה דמדוע חשוב זה חומר ומעלה להקמה על הפרה במה שאין ההפרה פועלת בכחה זה הרי מה שאין פועלת הרי הוא רק מפאת דלא שייך שהרי תמיד אין נדר אחר הפרה לשיהי' מציאות להקמה ותפעול ההפרה בכחה למנוע ההקמה ואילו הי' שייך הרי הית' גם ההפרה פועלת שפיר בכחה וא"כ על כרחך הרי צריך לנו לומר להיפוך דגם מידי דלא שייך חשוב חומר ומעלה מפאת המציאות וע"כ כיון דסוף סוף במציאות בהקמה פועל הכח שלה ואילו בהפרה אין פועל הכח שלה לכן חשוב זה שפיר חומר ומעלה ודוק היטב מאוד וא"כ הרי אדרבה יש מכאן ראי' להיפוך דגם מידי דלא שייך חשוב חומר ומעלה ודוק היטב כי הדברים עמוקים בס"ד

וראיתי עוד בהלכות הרמב"ן נדרים פרק ב' וז"ל ושמעינן מכל הני דאע"ג דאמר רבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא חיילא שבועה אהתפסה כלל מודה הוא במתפיס בנדר שהוא כמוציא נדר מפיו כו' ואיכא מאן דפליג כו' ואמר שאף המתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ולא קא פטר לי' רבא אלא מקרבן דשבועת ביטוי כו' ומסייעי להך סברא דאי כדאמרינן ליתני זה חומר בנדרים מבשבועות שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו שבועה ואנן לא חזינן לה להך סברא כו' ועוד דטעמא דרבא במתפיס משום דנדר מידי דמיתסר חפצא עלי' הוא וכי מתפיס חפצא בחפצא חאיל נדרא כמאן דמתפיס בדבר הקדוש למזבח אבל שבועות מידי דאסר נפשי' מן חפצא הוא וחפצא ליכא עלי' איסור נדר וקדושה ולא מידי הילכך כי אמר נמי זה כזה לא כלום קאמר כו' והא דמסייע לי' להך סברא משום דלא קתני לה בחומר בנדרים מבשבועות מסתברא לן דטעמא דמילתא משום דלאו חומרא וקולא הוא אלא האי חפצא מיתסר ומיתפיס בי' והא לא מיתסר חפצא כלל ולא תפיס מידי וכדפרשינן וכיון דמשום דשאני עניינא דנדר מבשבועה הוא לא מיתני לי' בכלל קולא וחומרא עכ"ל הרמב"ן ז"ל הצריך לעניינינו

ומבוארת סברת הרמב"ן ז"ל דמידי דלא שייך לא חשוב חומר ומעלה וע"כ לא מני תנא בהדי דחומר בנדרים מבשבועות הך דהמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה היא משום דאין זה חומר בנדר על שבועה והוא רק מפאת דבנדר שייכא התפסה ואילו בשבועה לא שייכא כלל התפסה דרק נדר דאיסור חפצא הוא שייכא התפסה שמתפיס חפץ זה בחפץ זה שגופו אסור ונמצא מתפיס בחיסור משא"כ בשבועה דרק איסור גברא הוא ואילו בחפץ אין שום איסור א"כ הא לא שייכא התפסה שיאמר ככר זה כזה שנשבע עליו דהא גם אותו שנשבע עליו הוא היתר בעצמותו ומה בכך שאומר ככר זה כזה וע"כ כיון דלא שייכא התפסה בשבועה לפי עניינו של איסור השבועה דהוא איסור גברא לכן לא חשיב זה חומר ומעלה כלל לנדר על שבועה ואף דסוף סוף אין מציאות עניין ההתפסה בשבועה ואילו בנדר יש מציאות ההתפסה מ"מ כיון דהוא רק מפאת דבנדר הוא שייך ואילו בשבועה לא שייך לא חשוב חומר

ואולם הריטב"א בנדרים שם חולק על הרמב"ן ז"ל בזה וז"ל ומאי דכ' רבינו ז"ל דלהכי לא תני לה משום דלאו קילא וחומרא הוא אלא דבנדר דאיסור חפצא שייכא התפסה שיהא זה כזה אבל בשבועה דהוי איסור גברא ובחפצא ליכא איסור נדר וקדושה וכי אמר נמי זה כזה לאו כלום קאמר כדמפרש ואזיל בהלכות האי טעמא לא נהירא לן כל צרכא כו' תדע דהא מני (תנא בהך דחומר בנדרים מבשביעות ובשבועות מבנדרים שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש משא"כ בשבועות והתם נמי איכא למימר טעמא רבא נדרים איסור חפצא הוא ובדבר שאין בו ממש ליכא מידי דמיתסר ושבועות איסור גברא וחזי למיסר נפשי' מכל דבר בין שיש בו ממש בין אין בו ממש לעשות ושלא לעשות ולאו קולא וחומרא הוא בגופייהו אלא משום דאתי מינה קולא להאי וחומרא להאי דהאי מיחייב והאי לא מיחייב קרי לי' חומר והכי נמי איכא למימר בהא עכ"ל ז"ל ומבוארת דעת הריטב"א היפוך דעת הרמב"ן דגם מידי דלא שייך מ"מ כיון דסוף סוף יש במציאות איסור בזה שאינו באחר הוי לי' חומר וא"כ הרי הדבר במחלוקת שנוי בין הרמב"ן והריטב"א אי כל כה"ג חשוב חומר ומעלה או לא. ובאתי רק להעיר

וע"ע קידושין (דף ט"ז ע"א) ומה ראית מסתברא שטר ה"ל לרבויי שכן מוציא בבת ישראל אדרבה חזקה ה"ל לרבויי שכן קונה בנכסי הגר כו' ומבואר דחשיב לי' למעלה בחזקה על שטר במה דחזקה קונה בנכסי הגר משא"כ שטר ואע"ג דלא שייך שטר בנכסי הגר ומבואר דגם מידי דלא שייך חשוב מעלה ויש לעשות ממנו פירכא וק"ו וע"ע ב"ק (דף י' ע"א) דחשוב חומר בשור מבבור לעניין דש בנירו וברש"י שאם דש השור בנירו כו' תולדה דקרן הוא שכוונתו להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקלה משא"כ בבור דלא שייך בי' היזק קרקע עכ"ל ומבואר ג"כ דגם מידי דלא שייך חשוב חומר וע"ש תוד"ה ליחכה נירו וע"ש כולה סוגי' וע"ע סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) במשנה זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור ומבואר ג"כ דאע"ג דלא שייך הכאה לאחר מיתה מ"מ חשיב חומר

וע"ע זבחים (דף י' ע"א) ומה במקום שאם ואמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול שחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו אינו דין שיהא פסול וברש"י ד"ה הריני שוחט חוץ לזמנו כ' ולא חישב על מנת לאכול ולא ע"מ לזרוק או להקטיר אלא על השחיטה חושב סתם חוץ לזמנה כשר דלאו מחשבה היא משום שלא עשה כלום דהא בזמנו שחט עכ"ל ע"ש בגליון ומבואר גם בזה דעושין ק"ו גם ממידי דלא שייך דהא מחשבת חוץ לזמנו לא שייכא כלל בשחיטה על השחיטה עצמה אחרי שבזמנו שוחט ומה שייך מחשבה בשחטו בזמנו שיחשוב ששוחט חוץ לזמנו והרי מחשבת הבאי בעלמא היא מחשבה כזו ולאו כלום היא ולא דמי כלל לשוחט שלא לשמו דהתם הא הוי לה מחשבה שפיר מה שחושב בעולה לשם שלמים דאף דהיא עולה מ"מ הרי יכול לשחוט גם עולה לשם שלמים וע"כ הא שפיר יש למחשבה לפסול ואין זה חומר כלל במחשבת שלא לשמה על מחשבת חוץ לזמנו במה שזה פוסל במחשבה בשחיטה עצמה וזה לא דזה הרי הוא משום דמחשבה שלא לשמה שייכא בשחיטה עצמה ואילו מחשבת חוץ לזמנו לא שייכא כלל בשחיטה עצמה שאם שוחט בזמנו וחושב ששוחט חוץ לזמנו לאו מחשבה היא כלל ומחשבת הבאי בעלמא הוא וכמובן ועכ"ז עבדינן גם מזה ק"ו והיינו משום דהמציאות ג"כ נחשב קילא וחומרא ומה שיש מציאות למחשבת שלא לשמה בשחיטה עצמה משא"כ למחשבת חוץ לזמנו חשוב גם זה קולא וחומרא ועבדינן מיני' שפיר ק"ו

וע"ע בזבחים שם דאמר ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול לזרוק דמו שלא לשמו לכ"ש כו' ובתוס' שם ד"ה והדר כתבו דהיינו לרבנן דאליבא דר"ש ליכא ק"ו דאיכא למיפרך מה לשינוי בעלים שכן נוהג במנחות תאמר בשינוי קודש שאינו נוהג במנחות לר"ש (כמבואר במנחות דף ב' ע"ב) עכ"ל ופירכא זו היא ג"כ פירכא ממילתא דלא שייכא דהא הא דאין שינוי קודש במנחות לר"ש הוא משום דמעשי' מוכיחין עלי' להיפוך דקומץ מחבת לשם מרחשת מעשי' מוכיחין גלי' שהוא מחבת ואילו בשינוי בעלים הא אין מעשי' מוכיחין להיפוך עש"ה בתוס' זבחים הנ"ל ובמנחות שם וא"כ הרי אין זה עדיפות כלל בשינוי בעלים על שינוי קודש במה דשינוי בעלים נוהג במנחות משא"כ שינוי קודש דהא שינוי בעלים דנוהג היינו משום דשייך דאין מעשיו מכזיבין מחשבתי