ציונים לתורה נו

כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא א"ד כיון דמחוסר גט שיחרור קנין כספו קרינא בי' ובתוס' שם ד"ה מעוכב וז"ל הך בעיא לא אתי' אליבא דר"ל דריש פרק בתרא דכריתות דמסיק אליבא דרשב"ג דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה א"נ יש לחלק דהתם במעוכב ג"ש ע"י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כו' והכא איירי בחציו עבד וחציו ב"ח עכ"ל וכבר הרבו האחרונים לתמוה דמה האיבעי' בח"ע וחב"ח שיאכל תרומה הלא עכ"פ הצד חירות הרי הוא זר גמור ואסור בתרומה וא"א לו לאכול איפוא מפני הצד חירות וכמבואר ביבמות (דף ס"ז ע"א) במשנה בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר כו' והוא לכאורה פליאה עצומה ושמעתי לתרץ בהצעה דגדלות של עבד הוא בי"ב שנים ויום אחד כאשה כיון דעבד איתקש לאשה וא"כ משכחת בח"ע וחב"ח בן י"ב נים ויום אחד דחצי החירות הוא קטן דחצי החירות הרי הוא ישראל גמור ולא איתקש לאשה ושוב גדלות שלו כשאר ישראל רק בי"ג וא"כ קטן הא לאו בר אזהרה היא וחצי העבדות דהוא גדול הרי הוא מותר בתרומה וא"כ שפיר רשאי לאכול תרומה כך שמעתי לתרץ ואינו נוח לי כלל דוודאי גדלות של עבד הוא כשאר איש ואין ענין לכאן מה שהוקש עבד לאשה לענין מצוות ועוד איזה פרטי דינים דמ"מ בטבעו הוא איש ומה שגדלות האשה קודם לאיש הוא רק ענין טבעיי באשה ע' נדה (דף מ"ה ע"ב) ויבן ד' אלקים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתיר' באשה יותר מבאיש ע"ש וע"כ עבד דהוא איש וטבעו ככל איש וודאי דגם גדלות שלו כאיש ולא כאשה

וע' ערכין (דף ב' ע"א) במשנה הכל מעריכין ונערכין כו' כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים כו' ובתוד"ה נשים ועבדים וז"ל ועבד אע"ג דגבי מצוות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך כו' עכ"ל ונ' פשוט דה"נ לעניין גדלות דכוותי' ועוד יש טעות בדבר שהרי כשהעבד אוכל תרומה הרי כולו מאכיל את כולו ונמצא דצד עבדות מאכיל ג"כ לצד חירות שבו וא"כ נהי דצד החירות הוא קטן ולאו בר אזהרה הוא מ"מ הרי אסור לגדול להאכילו איסור בידים מה"ת כמבואר ביבמות (דף קי"ד ע"א) וא"כ אכתי א"א לו לאכול תרומה דהא צד עבדות קעבר מה"ת במה שמאכיל את צד החירות האסורה לו מה"ת וז"פ

ולענד"נ ביישוב דברי התוס' עפ"י המבואר ביבמות (דף ס"ו ע"א) במשנה אלמנה לכ"ג כו' הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה (לפי שהן שלה והיא חללה) כו' ובגמ' ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה אמאי ליהוי כקניינו שקנה קניין דתניא מניין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ומניין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים (למ"ד יש קניין לעבד בלא רבו בנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו ע"ש בתוס') שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו קנינו שקנה קנין אוכל. כל האוכל מאכיל כל שאין אוכל אינו מאכיל (וזו האשה שאינה אוכלת הואיל והיא חללה לכן ג"כ אינה מאכלת לעבדי') ולא והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין (כהן ערל וטמא אינו אוכל ועכ"ז מאכיל את עבדיו תרומה כמבואר ריש הערל) התם פומייהו כאיב להו והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל (ישראלית שניסת לכהן וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לממזר וילדה בן ומתה הבת ובנה הממזר קיים אזי אם אמו הישראלית אשת הכהן אוכלת תרומה מחמתו לאחר מיתת הכהן לפי שיש לה זרע מן הכהן ונמצא דאין הממזר אוכל ועכ"ז מאכיל את אם אמו) אמר רבינא קנין אוכל קאמר קנין אוכל מאכיל קנין שאין אוכל אינו מאכיל עכ"ל הגמ'

ולפי"ז הרי יש נפקותא פשוטה בהך איבעי' דח"ע וחב"ח אי אכיל חצי העבדות בתרומה והיינו לעניין שאם הקנו עבד לחצי העבדות שבו לבד ולא לחצי החירות שבו דאי אכיל, חצי העבדות בתרומה הרי יאכיל ג"כ את העבד הנקנה לו ואף דא"א לחצי העבדות לאכול תרו מה בפועל כיון דבהכרת יאכל חצי החירות עמו וחצי החירות הרי אסור בתרומה מ"מ בחצי העבדות הרי זה רק מניעה מבחוץ ופומא הוא דכאיב לי' והוא עדיף עוד מערל וטמא דערל וטמא אינהו גופייהו אסירי בתרומה מפני הערלות והטומאה שבם ועכ"ז חשבינן להו רק פומייה הוא דכאיב מפאת היותם כהנים הראוים לאכילת תרומה בעצם והערלות והטומאה המעכבת נחשבת רק פומא הוא דכאיב וע"כ שפיר מאכילין לעבדיהם תרומה וא"כ כ"ש כאן דחצי העבדות עצמו הרי מותר באכילת תרומה לגמרי אלא דא"א לו לאכול בפועל כיון שיאכל גם חצי החירות עמו וה"ז כאיסור שנתערב בהיתר לח בלח דההיתר עדיין בהיתירו עומד וא"א לאכלו מפני שיאכל בהכרח האיסור עמו וכמובן וא"כ עכ"פ העבד הזה הקנוי לחצי העבדות הרי שפיר יש לו לאכול תרומה דהא קנין אוכל מאכיל והאי נמי הרי קנין אוכל הוא אלא דפומא הוא דכאיב לי' לאדונו שא"א לו לאכול בפועל מפני שיאכל חצי החירות עמו וכנ"ל משא"כ אם חצי העבדות מפאת עצמותו לאו בר מיכל תרומה הוא א"כ הרי אין לו להאכיל גם לעבדו דקניין שאין אוכל מפאת עצמותו הרי אין מאכיל והאי עוד גרע טפי דלאו קניין הוא כלל דהא בצד הסברא דאין אוכל אמרי' דלא חשוב קניין כספו כלל וכנ"ל וא"כ שפיר הא איכא נפקותא פשוטה לכה"ג אם יאכל עבד של חצי העבדות תרומה או לא וזהו כוונת האיבעי' מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או אינו אוכל ואין הכוונה לאכילה בפועל דזה וודאי דא"א לו לאכול בפועל מפני חצי החירות שיאכל עמו ורק הכוונה בו בעצמו אם הוא אוכל בעצמותו או לא ונ"מ לקניין שלו דאם הוא אוכל בעצמותו הרי מאכיל את קניינו ואם אינו אוכל אינו מאכיל את קניינו וז"פ ונכון מאוד בס"ד

ואולם מה שכתבתי דנ"מ לאם הקנו עבד לחצי העבדות לבד לכאורה יש לדון בזה אי שייך הקנאה כזו לחצי גוף היכא דכל הגוף בר זכי' הוא די"ל דא"א לחלק הגוף ולא שייך שיקנה חצי הגוף וחציו האחר ולא יקנה כיון דכולו בר קניין הוא ורק או דכולו קונה והוא של כולו או דאינו קונה כלל וגם חצי העבדות אין קונה וראיתי בריטב"א קידושין (דף כ"ג ע"ב) אהך דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דלא קני לר"מ וכ' ז"ל עלה וז"ל והנכון דהכא האי ע"מ לא חשוב תנאה כו' שאין ל' תנאי אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה כו' אבל בדבר שאינו בלשון עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אין זה תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה האדון כו' וכיון שקנה העבד קנה רבו דכגוף אחד חשיבי ומאי דשייר שלא יזכה האדון אינו כלום כו' ועוד שם וז"ל וה"ז כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלו דפשטה מתנה בכלו ולא סגי שלא יזכה כלו ה"נ א"א שיזכה הוא בלא רבו עכ"ל ומבואר דכיון דהעבד ואדונו כגוף אחד חשיבי דיד עבד כיד רבו לכן א"א להקנות לעבד ולא לאדון דהוי כמקנה לחצי גוף דקנה כולו ואע"ג דהעבד והאדון נהי דכגוף אחד חשיבי מ"מ הא הויין להו כגוף שהוא חציו עבד וחציו ב"ח שהרי האדון הוא ב"ח ועכ"ז אמרי' דאם הקנו לעבד לבד קנה גם האדון ממילא כיון דהם גוף אחד וא"א לחלק וא"כ ה"נ בח"ע וחב"ח אם הקנו לחצי העבדות ראוי ג"כ שיקנה גם חצי החירות ממילא וג"כ א"א לחלק

ואולם י"ל דמ"ש הריטב"א שבנתינת דבר לחצי גוף עשפה מתנה בכלו הוא רק כגוונא דהתם שהאדון רוצה לזכות משא"כ כאן דאין חצי החירות רוצה לזכות בעבד הנקנה כדי שיהי' של חצי העבדות לבד ויוכל לאכול תרומה לכן שפיר לא אמרי' פשטה כו' דא"א שיקנה חצי החירות על כרחו ואולם מל' הריטב"א משמע לכאורה דהוא מידי דלא שייך חלוקת שלו בחצי גוף היכא דכלו בר זכי' הוא וא"כ אם חצי החירות לא יקנה ראוי שגם חצי העבדות לא יקנה דלא שייך זכיית חצי גוף לבד וכנ"ל

ואולם בקידושין (דף ז' ע"א) אי' אמר רבא התקדשי