ציונים לתורה נג

כלל ל) ראיתי בשו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' נ"ט בסופו וז"ל ובאמת שהר"ן כ' דמוקצה למצותו הוא מדרבנן אך מרש"י משמע שהוא דאורייתא אך ביו"ט ב' גופי' מדרבנן פשיטא לכאורה דמוקצה דידי' מדרבנן אך י"ל דהא הא דמוקצה למצותו ילפינן ממ"ש כשם שחל שם שמים על החגיגה כו' ילפי' דמקצה למצוה כמקצה לקרבן וה"ל כנודר ומקדיש כו' ולפי"ז י"ל, דאף במוקצה, למצוה דרבנן יש איסור לאוכלו או הנאה אחרת דרך כילוי אסור אפי' מדאורייתא דכיון דהוי כנודר לדבר של מצוה מה לי דרבנן או דאורייתא ולפי"ז צ"ל דס"ל דאף בדאורייתא יש ברירה ולכך מהני תנאי להיותר מכשיעור שהוקצה למצותו דאל"כ אף שיו"ט שני דרבנן מ"מ המוקצה מחמתו הוא דאורייתא כו' עכ"ל ז"ל ודבריו דברי חידוש דמוקצה למצוה דרבנן אסור מה"ת משום מוקצה מחמת מצוה והנה לא הביא ז"ל שום ראי' לדבריו ונלענ"ד ראי' דמצוה דרבנן יש לה שם מצוה גם מה"ת ואפי' להקל והוא מן המשנה פרה פי"ב מ"ד המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים פטור. מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין חייב כו' מחליקין היו לפני חלון של רבים ודורסין ולא נמנעין מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין ובפי' הרא"ש המזה מחלון של רבים פי' חלונות היו בנוים בכותלי העזרה ובהם היו נותנים האפר למשמרת ויש חלון מיוחד להזות על בני אדם שנטמאו בספק טומאה ברה"ר שאעפ"י שהם טהורים מה"ת היו מקבלין הזאה כדי לצאת מן הספק ואם אחר שהזה נכנס למקדש ונמצאו המים שהזה מהם פסולים פטור מקרבן דבלא"ה הא פטור מה"ת מחלון של יחיד שהי' על ספק טומאה שאירע לו ברה"י חייב דטמא ודאי הי'. מחליקין היו כו' כל כך נפלו מי חטאת על הארץ שהיו רגלי אדם מחליקין בהם ולא נמנעו מלדרוס עליהם ולא חשו לטומאת גופן ובגדיהם לפי שכבר נעשית מצוותן ושוב אינם מטמאים ונקט חלון של רבים לרבותא דאעפ"י שהזה מהם על ספק טומאה ברה"ר חשיב להו נעשה מצותן עכ"ל וכ"ה בפי' הר"ש שם ע"ש ומבואר איפוא בזה דאע"ג דס"ט ברה"ר מה"ת ספיקו טהור וא"צ הזאה כלל ורק מדרבנן הוא דצריך הזאה עכ"ז חשיבו המים נעשה מצותן גם מה"ת להקל שלא יטמאו עוד טומאת מי חטאת מטעמא דמי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין והוא שם עוד קל מדרבנן דעלמא דבטהרות פ"ה מ"א הוא פלוגתא דר"ע ורבנן בס"ט ברה"ר דר"ע מטמא לגברא מדרבנן ורבנן מטהרי לי' אפי' מדרבנן עש"ה בפי' הר"ש דלרבנן דר"ע אפי' מדרבנן טהור והך דע"ז (דף ל"ז ע"ב) הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן עש"ה ועכ"ז חשבינן לי' מצוה גם מה"ת וחשבינן לי' מי חטאת שעשו מצותן משום הכי ואין מטמאין וזה חידוש גדול

וע"ע תוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה לפי שכתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה דקחשיב לי' בתמורה בפרק בתרא בהדי נשרפין כו' ואפשר דאפי' מדאורייתא הוי ערלה בשריפה דילפי' לה מכלאי הכרם דכתי' בה פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כו' עכ"ל הנה דהתוס' נסתפקו בזה אי שריפת ערלה הוא מה"ת או רק מדרבנן וא"כ אי נימא דהוא רק דרבנן הרי תקשי באמת דאיך חשיב לי' בשלהי תמורה שם במשנה בהדי נשרפין להקל דכל הנשרפין אפרן מותר ע"ש והרי כתבו התוס' בתמורה שם דטעמא דנשרפין אפרן מותר היינו משום דמצותן בשריפה וה"ל נעשה מצוותן ע"ש וא"כ אי שריפת ערלה רק מדרבנן אמאי אפרן מותר מה"ת ועל כרחך דגם אי רק מדרבנן הוא בשריפה מ"מ חשיבא השריפה שפיר מצוה גם מה"ת וחשיב שפיר גם מה"ת נעשה מצותו להתיר אפרו וה"ז ממש ג"כ כהך דפרה דגם מפאת הדרבנן קרינן לי' מה"ת נעשה מצותו

וע"ע ש"ס מנחות (דף ע"א ע"א) במשנה קוצרין (חדש לפני העומר) מפני הנטיעות מפני בית האבל (שאין להם מקום פנוי לישב ברחבה לברך ברכת רחבה) מפני ביטול בית המדרש (שאין מקום פנוי לישב לתלמידים] ובגמ' (דף, ע"ב ע"א) מאי טעמא קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה עכ"ל הגמ' הרי דאע"ג דברכת רחבה הוא רק מדרבנן מ"מ חשבינן לה מצוה גם מה"ת ואימעטא לה מדרשא דקצירכם ולא קציר מצוה להתיר הקצירה מה"ת

וע' בס' תיבת גמא להפמ"ג, ז"ל בחקירות שבסוף הספל חקירה ששית מש"ש וז"ל נסתפקתי איזה שכר מרובה אי שכר מצווה של תורה או של דבריהם וצדדי הספק הוא דקיי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה וא"כ שכר מצוה של תורה מרובה דהוא מצווה עליו מה"ת כו' עכ"ל ולדברינו הנה גם מצוה דרבנן נראה דחשיבא מצווה ועושה גם מה"ת דהא חשבינן לה מצוה מה"ת גם להקל וככל הנ"ל וע' שבת (דף כ"ג ע"א) והיכן צוונו כו' [וע' כלל הקדום מה שהבאתי גמ' יבמות (דף נ"ט ע"ב) דקידושין דרבנן מהני גם מה"ת להפקיע שם זונה שלא יחשב גם מה"ת זנות רק אישות עש"ה] ובאתי בכ"ז רק להעיר

כלל לא) בביצה (דף י"ב ע"א) תני תנא קמי דר' יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. א"ל דאמר לך מני ב"ש הוא דאמרי לא אמרינן מתוך כו' והתוס' שם עמדו דמדוע לא אמר דר"ע הוא דג"כ לית לי' מתוך כמבואר בפסחים (דף ה' ע"ב) והא עדיפא לן לאיקומי כר"ע מלמימר ב"ש הוא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכבר הרבו האחרונים בזה ולענד"נ דהנה כבר העירו האחרונים ז"ל בזה דמדוע השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה נימא עדל"ת ואע"ג דיו"ט עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה מ"מ להריב"א חולין (דף קמ"א ע"א) דהלאו שפיר נדחה והעשה הוא דאינה נדחית א"כ על עשה לבד הא ליכא מלקות ומה שאפשר להמתין עד למחר לא חשוב אפשר לקיים שניהם כיון דהאידנא לא אפשר רק בדחי' כמבואר בהך דשריפת קדשים ביו"ט בראשונים שבת (דף כ"ה ע"א) ע"ש]

ואולם הרי כבר העירו ג"כ על הריב"א הנ"ל דאחרי שהעשה עכ"פ אינה נדחית ועובר על העשה א"כ הא הוי לי' מהב"ע ושוב אין כאן עשה המדחה כלל ושוב ראוי שיולקה על הלאו ואולם לדעת התוס' סוכה (דף ט' ע"א) דמהב"ע הוא רק דרבנן ומה"ת גם מהב"ע מצוה הוא א"כ מה"ת שפיר עדיין העשה דוחה הל"ת ואמנם נראה דאע"ג דמה"ת גם מהב"ע מצוה היא מ"מ ה"מ במצוה דעלמא אבל עולה דבאה לכפרה דמכפרא על עשה ע"כ כפרה ודאי ל"ש שיתכפר אדם בעבירה ואין קטיגור נעשה סניגור וע"כ כיון דאין מכפר תו לאו מצוה הוא כלל ושוב שפיר ל"ש כלל עדל"ת ואע"ג דעולה באה גם לאחר מיתה אע"ג דאין כפרה למתים כמבואר בזבחים (דף ט' ע"א) מ"מ קצת כפרה הרי מכפר גם אחר מיתה כמבואר שם דף ו' ע"א) דמקופיא מכפר גם איורשין ע"ש משא"כ כאן דא"א שיעשה פעולת כפרה כלל דא"א לעבירה שתכפר לכן שפיר ל"ה מצוה כלל וכנ"ל ואע"ג דבתמורה (דף כ' ע"ב) אמרינן דתמורת אשם א"א שתוקרב דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ע"ש וא"כ מדתמורת עולה קריבה ע"כ דעולה קריבה שפיר בלי פעולת כפרה מ"מ לא קשיא די"ל דנהי דקריבה בלי פעילת הכפרה מ"מ לא הוי הקרבה זאת מצוה ואין בכחה לדחות ל"ת ורק שאין העולה נפסלת ע"י שאין יכולה לעשות פעילת הכפרה והוא קרבן כשר וקרב שפיר גם בלא זה אבל עניין מצוה באמת אין בהקרבה זאת ואין בכחה לדחות ל"ת ועוד דרק בהקרבת תמורה דאין ההקרבה גופה עבירה רק דבאה בעבירה מכח הקדש התמורה וע"כ רק באשם דמכפר כפרה חשובה הוא דאין כחו לכפר גם בבא בעבירה משא"כ בעולה דלא חשובה כפרה דידי' ככפרת חטאת ואשם כמבואר בכמה דוכתי דקרינן לעולה אינה מכפרת לגבי חטאת ואשם ע' זבחים (דף ה' ע"א) דאמר ומה