ציונים לתורה נב

בזית רענן] דברי ר' יהודא א"ר שמעון מניין שלא יאמר אדם לד' עולה לד' מנחה לד' שלמים אלא יאמר עולה לד' מנחה לד' שלמים לד' ת"ל קרבן לד' והלא דברים ק"ו זמה אם מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר ש"ש אלא על הקרבן עאכ"ו שלא יזכיר ש"ש לבטלה עכ"ל הסיפרא והנה הך דשיקדים הקדשו להקרבתו צריך ביאור [ומש"ש הזית רענן שלא יביאנה חולין לעזרה אלא יקדישנה ישנה תחלה במחכת"ה הוא דחוק דהא אמר רק שיקדים להקרבתו ולא שיקדים אל ההבאה לעזרה]

ולענ"ד נראה דכוונת ר' יהודא לומר דאין די שיחול הקדש הקרבן רק עם השחיטה יחד רק צריך שיהי' חלות ההקדש רגע לפני השחיטה ואח"כ תהי' השחיטה ומה שאמר להקרבתו הכוונה על השחיטה דהיא התחלת ההקרבה עבודה הראשונה שבעבודות [וע' תמורה (דף ו' ע"ב) דמפרשינן לא תקריבו לא תשחטו וכ"ה בכמי דוכתי דקרינן גם לשחיטה הקרבה וז"פ וודאי דהכוונה שיוקדם לשחיטה דהרי וודאי א"א להקדיש בהמה שחוטה לקרבן ורק דהי' ה"א דדי אם ההקדש חל עם השחיטה יחד קמ"ל דצריך שיחול ההקדש תחלה ואח"כ תהי' השחיטה וזהו שיקדים הקדשו להקרבתו היינו שיקדים ההקדש אל התחלת ההקרבה דהיא השחיטה וע"ע ירושלמי נזיר פ"ד ה"ה דאמר דקרבנות אין נמסרות לגבוה אלא בשחיטה ע"ש

וא"כ מובן הדרש ביותר קרבן לד' שיקדים הקדשו להקרבתו היינו דצריך שיהי' תחלה קרבן והקדש ואח"כ ימסרנו לד' בשחיטה דהיא המסירה לגבוה לא שיעשה קרבן עם המסיר' לד' בשחיטה יחד ודו"ק. והנה ר"ש דלא דריש לקרא הכי רק דריש לי' לענין דיבור ההקדש שיאמר קרבן לד' ולא יאמר לד' קרבן י"ל דפליג בזה על ר' יהודא וס"ל דא"ל שיוקדם ההקדש לשחיטה רק די שיחול עם השחיטה יחד והנה הקדש הוא ג"כ הזמנת הדבר לגבוה כמובן [ע' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דאהא דאמר דעכו"ם בהזמנה לא מיתסרא מייתי רש"י הך דאין הקדש לעכו"ם דש"ס ע"ז (דף מ"ד ע"ב) ע"ש] וא"כ פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון הוא ג"כ פלוגתא הנ"ל אי שייך הזמנה עם הדבר יחד או צריך שתקדום ההזמנה ודו"ק

[וי"ל עוד דבענין הכשר הקרבן לכ"ע די אם ההקדש חל עם השחיטה יחד והא דדריש ר' יהודה שיקדים ההקדש לשחיטה הוא רק לעניין איסור שחיטת חב"ע ור' יהודה לטעמי' דס"ל לספרא אליבי' דשחיטת חב"ע אסורה מדאורייתא ע' תוס' פסחים (דף כ"ב ע"א) ד"ה חשנב"ע וע"כ בזה הוא דחדית רחמנא דאין די בחלות הקדש עם השחיטה יחד רק צריך שיוקדם חלות ההקדש לשחיטה ואל"ה אית בי' נמי איסור שחיטת חב"ע כיון דעם השחיטה הוא שחל ההקדש ור' שמעון דדריש לקרא בענין אחר י"ל דס"ל דשחיטת חב"ע לגמרי לאו דאורייתא [וכחד מ"ד בקידושין (דף נ"ח ע"א) דבעי למימר הכי שם אליבא דר"ש לפי סברתו בברייתא אחת דחשנב"ע לאו דאורייתא ואע"ג דמסיק התם דהוא דאורייתא לר"ש עכ"ז י"ל דהספרא חלוק בזה עם הש"ס דידן אליבא דר"ש כי היכי דחלוק בזה עם הש"ס דידן אליבא דר' יהודה כמבואר בתוס' פסחים שם ע"ש וע"כ לא אפשר לי' לר"ש למידרשי' לקרא כר' יהודא ולכן דריש לי' בענין אחר שלא יאמר לד' קרבן וכנ"ל]

ויובן בזה גמ' נדרים (דף י' ע"א) איתמר כינויין ר' יוחנן אמר לשון עכו"ם הן ר"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו כו' וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לד' ולימא קרבן לד' דילמא אמר לד' ולא אמר קרבן וקא מפיק ש"ש לבטלה ותני' ר' שמעון אומר מניין שלא יאמר אדם לד' עולה כו' ת"ל קרבן לד' כו' (ככל הכתוב בסיפרא הנ"ל) וי"ל דהא דמייתי ר"ל ראי' מדרשא דר"ש הנ"ל היינו ג"כ משום דלטעמי' אזיל דס"ל בנזיר (דף כ"ט ע"א) דשחיטת חב"ע לאו דאורייתא ע"ש וא"כ אייתר קרא דקרבן לד' להך דרשא לאסור לומר לד' קרבן וכנ"ל ומשא"כ ר' יוחנן דפליג על ר"ל ג"כ לטעמי' אזיל דלסברתו בנזיר שם שפיר שחיטת חב"ע דאורייתא עש"ה ואיצטריך קרא לפי"ז לדרשא דר' יהודה שיקדים הקדשו להקרבתו ולכן גם אמירת לד' קרבן אין בו איסור תורה ולכן לא חששו עליו חכמים לחדש כינויין משום זה ולכן ס"ל דכינויין לשון עכו"ם ומובנת פלוגתא דר"י ור"ל לטעמייהו בס"ד לפי פלוגתתם בנזיר (דף כ"ט ע"א) אי חשנב"ע דאורייתא או לא ודו"ק

וע"ע בנימוקי יוסף סנהדרין שלהי נגמר הדין על הרי"ף שם איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא הוא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא הוא והלכתא כוותי' דרבא א"ר חסדא האי סידרא דאזמני' למיצר בי' תפילי וצר בי' תפילי אסור למיצר בי' פשוטי אזמני' ולא צר בי' צר בי' ולא אזמני' שרי למיצר בי' פשיטי ובנימוקי יוסף וז"ל סודרא דאזמני' פי' בו ר' אחא ז"ל דלאו דווקא צר בי' תפילין על דעת קביעות דא"כ פשיטא ועוד היכא לימא דצר בי' ולא אזמני' שרי למיצר בי' פשיטי דמכל מקום הנחת תפילין זו הוי לה הזמנה ומעשה גמור וחיילא קדושה עלי' כו' אלא אפי' צר בי' תפילי לפי שעה קאמר כו' ומילתא דמסתברא הוא אעפ"י שכתב וז"ל אבל מפי מורי הרב נר"ו שמעתי דאפי' בשהניחו על דעת קביעות לא מהני בלא הזמנה דמעיקרא מעשה דהשתא עכ"ל הנימוקי יוסף ז"ל ומבואר ג"כ דב' דיעות הנ"ל בהאי סברא הוא דפליגי אי שייך הזמנת המעשה עם המעשה יחד דדיעה בתרייתא סוברת דהזמנה צריכה להיות לפני המעשה וע"כ מאי דצר בי' לבד אף שהוא על דעת קביעות מ"מ הויא לה הזמנה רק למה שיצור אח"כ משא"כ זה הצר בי' הוא בלי הזמנה ולכן מעשה בלי הזמנה אל המעשה אין בכחה לאסור ונשאר רק הזמנה לבד והיא ג"כ הרי אין בכחה לאסור דהזמנה לאו מילתא הוה ודיעה קמייתא סוברת דשפיר יתכן הזמנת המעשה עם המעשה יחד ונמצא דבצר בי' על דעת קביעות מועלת ההזמנה גם למעשה צרירה זו עצמה ונמצא שהי' כבר הזמנה וגם מעשה דצר בי' בהזמנה אלי' ולכן שפיר אוסר כמו אזמני' תחלה וצר בי' אח"כ ודו"ק היטב מאוד ועניין הפלוגתא בעירובין אי סוף היום קונה עירוב או תחלת היום קונה עירוב י"ל ג"כ דהוא בהנ"ל דהעירוב הוא ג"כ עניין הזמנת והכנת דירה ושביתה לשבת [וע' עירובין (דף ל"ח ע"ב) מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה] וא"כ זהו הפלוגתא ג"כ אי צריך שתוקדם ההזמנה אל הדבר או אפשר היותה עם הדבר יחד

וע"ע מכשירין פ"א מ"א משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ובר"ש דכיון דטמאין הן מטמאין ומכשירין הכל בבת אחת אם נפלו על הפירות ואפי' שלא לרצון דמחמת טומאתן חשוב טפי' עכ"ל וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם שם וז"ל ומבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון לפי שהטומאה עם ההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכין המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא הדבר המטמא והוא אמרו וכי יותן מים על זרע ואח"כ ונפל מנבלתם עליו וגו' עכ"ל והנה שם במשקין טמאין על כרחך דההכשר והטומאה באין כאחת ממש דאילו היו המשקין הנוגעין באוכל מכשירין את האוכל ברגע הראשונה לקבל טומאה וברגע השני' הם מטמאין אותו א"כ אכתי אמאי מכשירין שלא לרצון ומאי עדיפייהו ממשקין טהורין הנוגעין באוכל ברגע ראשונה ואח"כ ברגע שני' נפל עליו שרץ המשקין דאין המשקין מכשירין רק בלרצון וע"כ דבמשקין טמאין בא ההכשר עם הטומאה ברגע הראשונה כאחת ממש והיינו עדיפותייהו דכיון דבאה הטומאה עם ההכשר יחד לכן אלים טפי להכשיר גם בשלא לרצון וא"כ עניין הכשר הרי הוא ג"כ רק הכנה שמכין את הדבר לקבל טומאה וכדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ מדמשקין טמאין מכינין את האוכל לקבל טומאה ועם ההכנה ההיא יחד ממש הן מטמאין אותו על כרחך דשייך הכנה והזמנה עם הדבר יחד ממש שהרי כאן הוא כן ממש שמקבל האוכל הכנה לקבל טומאה ובאותה רגע עצמו הוא מקבל טומאה הרי שבאה ההכנה לקבל טומאה יחד ממש עם קבלת הטומאה וזו לכאורה ראי' ברורה דשייך הכנה והזמנה לדבר עם הדבר יחד ובאתי בכ"ז רק להעיר: