ציונים לתורה מח

מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה אלא שאם אין כוונת הכ"מ לומר דהא בהא תליא אזי הי' לו להקדים ולהביא הך דרע"א חובה בתחלה כיון שגם ברמב"ם ז"ל הך דמצות חכמים כו' קודם להך דנכנסה בו רוח טהרה ובלאה"נ גוף דברי הכ"מ לא מוכחי הכי רק דהא בהא תליא וכנ"ל

והנה עכ"פ הרי נתבאר דמהך דרוח טהרה אין שום ראי' דס"ל להרמב"ם ז"ל דוקנא את אשתו חובה אלא שי"ל דממ"ש הרמב"ם ז"ל דמצות חכמים כו' מזה יצא לו להכ"מ לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דקינוי חובה לא רשות וכן בעל עין משפט בסוטה שם ציין אהא דרע"א חובה הציין למיימוני הנ"ל ע"ש

ולפענ"ד קשה לפי מה שהביאו התוס' בסוטה שם ד"ה ר"י בשם הירושלמי דהאי פלוגתא אי קינוי חובה אי רשות תלוי בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אין אדם רשאי לגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר או אפי' הקדיחה תבשילו דמ"ד חובה אתי' כב"ש ומ"ד רשות כב"ה ע"ש ולפי"ז כיון דקיי"ל כב"ה א"כ ראוי נמי לפסוק דקינוי רשות לא חובה ולולי דברי הכ"מ ובעל עין משפט הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דאף המ"ד רשות אין הכוונה לרשות גמור רק ס"ל ג"כ דקינוי מצוה הוא וחובה הוא שאיננו ואם תשאל מהו ההבדל שבין מצוה לחובה הנה דבר זה מצינו בש"ס בכמה דוכתי ע' בש"ס סוטה (דף מ"ד ע"ב) דמבואר שיש ג' מדריגות רשות מצוה וחובה וע"ע חולין (דף ק"ה ע"א וק"ו ע"א) דמבואר ג"כ כזה שיש ג' מדריגות הנ"ל

וע"ע ביצה (דף ל"ו ע"ב) במשנה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט כו' ואלו הן משום רשות לא דנין ולא חולצין ולא מייבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין כו' וברש"י ואלו הן משים רשות כלומר שהי' לנו להתירן משום שהם קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרי לי' רשות משום הנך דקבעי למיתני בסיפא דהוי מצוה גמורה ולגביהם קרי להנך מציעי רשות עכ"ל. ועוד שם ד"ה כל שחייב עליו מד"ס שלא לעשותו בשבת משום שבות או משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה כו' או משום מצוה שיש בו מצוה ממש כו' עכ"ל ומבואר דתיבת רשות מוסבת לפעמים גם על דבר שיש בו עניין מצוה. וע"ע בברכות (דף כ"ו ע"א) תוד"ה טעה שכתבו וז"ל וי"ל דהא דאמרי' דתפלת ערבית רשות לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאו אמרי' תדחה תפלת ערבית מפני' אבל בחנם אין לו לבטלה עכ"ל וכ"כ הרי"ף שם וז"ל ואפי' למ"ד רשות חובה היא דליתא אבל מצוה איתא עכ"ל

וע"ע בסוגי' דסוטה (דף ג') הנ"ל דכתבו התוס' וז"ל לה יטמא מצוה ונ"מ לעוסק במצוה וכדאמרי' בסוף משוח מלחמה ולטמאותו בע"כ אם לא ירצה לטמא כו' עכ"ל ומדלא כתבו ה"ג לה יטמא מצוה נ' שגם הם גורסים לה יטמא רשות אלא שהם ז"ל פירשו דהך רשות היינו מצוה אלא שחובה איננו וע"ו כתבו שהנפקותא לענין עוסק כו' ולענין כפיי' דקיי"ל דכופין על מ"ע דרק על חובה הוא דכופין אבל לא על מצוה וא"כ מדשנה בברייתא הך דוקנא את אשתו והך דלה יטמא בהדדי משמע בפשיטות דכמו דבהך דלה יטמא לר"י היא מצוה ולר"ע חובה וכדברי התוס' הנ"ל ה"נ בהך דוקנא כו' המחלוקת הוא ג"כ רק אי הוי מצוה או חובה ולא כמו שהבינו הם ז"ל דלר"י הוי רשות גמור וא"כ כיון דגם לר"י הוי מצוה שפיר ניחא לומר שהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ועכ"ז שפיר כ' מצות חכמים כו' ואדרבה לשון הרמב"ם ז"ל מוכח הכי דאל"כ הי' לו לומר חובה על בנ"י לקנא את נשותיהן וכלשון הש"ס רע"א חובה

והנה נזכרתי עוד כמה דוכתי דמצינו בהם חיבת רשות ואין הכוונה לרשות גמור רק למצוה ע' פסחים (דף ס"ה ע"ב) במשנה אמר לו ר"א מה זה יהושע מה זה ראי' רשות למצוה ע"ש ושם ע"כ אין הכוונה רשות גמור דגם ר"א מודה דאם משמח יו"ט באכילה ושתי' מצוה קעביד וכמפורש שם בגמ' ואין חולק בזה רק דחובה לא הוי לר"א כיון דאי בעי יושב ושונה ולר' יהושע הוי חובה גמורה עש"ה וע"ע שבת (דף כ"ה ע"ב) דאמר הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ובתוס' שם ד"ה חובה וז"ל לגבי רחיצת ידים בחמין קרי לי' חובה דלא הוי כל כך מצוה עכ"ל ומוכח דאע"ג דנקרא בגמ' רשות עכ"ז הוי מצוה אלא שאיננה כ"כ מצוה כמו הדלקת נר וע"ע פסחים (דף נ"ד ע"ב) תוד"ה והאמר שכתבו וז"ל ומשני התם חובה הכא רשות פי' לא לגמרי רשות אלא לאו חובה הוי אלא מצוה מיהא איכא עכ"ל וע"ע עירובין (דף מ' ע"ב) מהו לומר זמן בראש השנה ויוהכ"פ כו' רשות לא קמיבעי' לי כי קמיבעי' לי חובה מהו כו' עש"ה והך רשות ג"כ על כרחך פירושו שאם מברך מקיים מצוה אלא שאיננה חובה דאילו לא הי' בהברכה עניין מצוה כלל א"א ג"כ שתהי' רשות שהרי הוא ברכה לבטלה ועובר על לא תשא וע' ברכות (דף ל"ג ע"א) דאהא דאם הבדיל בזו ובזו (בתפלה ובכוס) ינוחו לו ברכות על ראשו פריך דכיון דמדינא בתפלה לחודא סגי א"כ הרי עובר על לא תשא בברכה דכוס עש"ה ומאי קושיא דלמא נהי דמדינא יוצא בתפלה לבד עכ"ז מצוה מן המובחר שיבדיל בשניהם בתפלה ובכוס וע"כ דבברכה לא שייך עניין מצוה מן המובחר וכל שאיננו מצוה ממש חשיב הוצאת ש"ש לבטלה ועובר אלא תשא וא"כ הך רשות דעירובין ג"כ הכוונה בהכרח שהוא מצוה ממש ורק שחובה איננו [וע' ב"ח או"ח סי' כ"ט ד"ה וראיתי כתוב כו' ולענד"נ כמ"ש]

וע"ע בפי' הראב"ד על הסיפרא ויקרא פרשתא ב' ברייתא ב' ד"ה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות וז"ל איכא למ"ד לדעת ר' יוסי ור"ש אפי' סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים שכך ניתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מ"ע שהז"ג אעפ"י שיש בה איסור תורה כגון ציצית של של תכלת לנשים כו' עש"ה ומבואר דהך דנשים סומכות רשות לסברא הנ"ל ג"כ הכוונה כנ"ל דרק אינו חובה לסמוך אבל אם סומכות מקיימות מצוה וכך ניתנה המצוה לאנשים מצוה של חובה ולנשים מצוה של רשות ולכן מותרות לסמוך אפי' סמיכה גדולה ולית בי' משום עבודה בקדשים כיון דהיא מצוה גם אצלם ויש להאריך הרבה בדברי הראב"ד הנ"ל ובפרט במ"ש דאפי' ציצית של תכלת כו' וס"ל ז"ל דאפי' מצוה של רשות ג"כ דוחה ל"ת ויש בזה לשאת ולתת טובה ויבואר במ"א אי"ה והנה הבאתי איזהו מקומן שמבואר בם חילוק בין מצוה לחובה ויש עוד ביבמות (דף ס"ה ע"ב) כשם שמצוה כו' לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ר' אבא אמר חובה שנא' אל תוכח לץ כו' ע"ש וע"ע חילוק בין מצוה לחובה בזבחים (דף נ"ב ע"א) דדבר שחיובו מוכר כמו פר יוה"כ קרוי חובה ודבר שאין חיובו מוכרח רק מתחדש ע"י מקרה כמו פר כהן משיח (שהחיוב מתחדש ע"י מקרה החטא) קרוי מצוה עש"ה. ובזה יש לפרש לשון סיום הוידוי דיוה"כ על מצות עשה ועל מצות ל"ת בין שיש בה קום עשה ובין שאין בה קום עשה וי"ל הכוונה בין מ"ע שקיומה מוכרח ואמרה התורה קום עשה אותה כלולב שופר ותפילין וכדומה ובין מ"ע שאין בה קום עשה הכרחיי רק שבא החיוב ע"י מקרה שנתחדש כפר כהן משוח הנ"ל וכדומה ולפי ששני מיני עשין הנ"ל הם חלוקים זה מזה שזה קרוי מצוה וזה חובה וכנ"ל לכן ההכרח להזכירם שתיהם בביאור ושמעתי לפרש סיום הוידוי הנ"ל דמ"ע שאין בה קום עשה הוא מצות ציצית וכדומה דאין חיוב לקנות טלית ללבוש כדי להתעטף בציצית ורק אם לובש ברצונו חייב בציצית ע"כ שמעתי ודע כי זה המין דציצית וכדומה איננו כמין פר כהן משיח דש"ס דזבחים הנ"ל ורק הוא מין שלישי פחות ממין פר הנ"ל דשם בפר אחרי שנתחדש מקרה החטא עכ"פ שוב חיוב הבאת הפר הוא חיוב מוכרח מעתה וא"א להפטר ממנו משא"כ ציצית דגם אחרי הלבישה אפשר להסיר הבגד מעליו ויופטר מן החיוב [ואולם דברי הוידוי הנ"ל נלענ"ד עוד שהפירוש הוא בפשיטות טפי דעשה דקום עשה הוא כלולב ושופר ושאין בה קום עשה הוא עשה דביום השביעי תשבות וכדומה דהוא עשה דשוא"ת ואין בה קום עשה]: