ציונים לתורה מז

שהרי השבת מפני מעלתו הוא שאוסר ואילו לגבייהו הא נחשב כאילו לא הי' לו מעלה כלל וכאילו הי' יום חול והוי איפוא כאילו עשה המלאכה ביום חול דהוא היתר גמור ודו"ק היטב מאוד משא"כ בנבילה דהאיסור מפאת תיעוב הנבילה וכן בטומאה בקרבנות דהאיסור מפאת תיעוב הטומאה הא לא שייכא סברא הנ"ל וא"א לך לומר שמפני גובה מעלת הצלת נפש מישראל אין תיעוב בנבילה ואין הנבילה נבילה רק שאעפ"י שהוא נבילה מ"מ מוכרח לאוכלה להחיות נפשו ושמצות הצלת נפש ישראל תדחה איסור אכילת הנבילה וא"כ ממילא הוא רק דחוי' וככה ג"כ בטומאה בקרבנות וכמובן ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים מאוד בס"ד

[וי"ל כן באמת עוד בפשיטות דכיון דמעלת הצלת נפש מישראל והקרבת קרבן הקבוע לו זמן גדולה ממעלת השבת לכן אין המלאכה לצורכם פגם במעלת השבת דרק כשהמלאכה הוא לצורך דבר שמדריגתו פחותה ממדריגת השבת הוא דהוי פגם למעלת השבת משא"כ כשהוא לצורך דבר שמדריגתו גדולה יותר וכמובן וע"כ כיון שעיקר איסור המלאכה בשבת הוא מפני פגם השבת וכמ"ש מחללי' מות יומת שומר שבת מחללו שחילול עניינו פגם ובזיון וע"כ כאן שאין המלאכה פגם ובזיון כיון שהוא לצורך דבר החבוב ונעלה יותר הרי אין כאן עוד ענין האיסור כלל וכלל משא"כ בתיעוב דנבילה וטומאה דלא שייך האי טעמא לכן שפיר הוא רק דחוי' ודו"ק היטב]

והנה דברי הירושלמי נדרים הנ"ל בענין מילה ושבת שהבאתי מצאתי אח"כ עוד כן גם בילקוט ירמי' שכ"א בשם הילמדנו בארוכה יותר וז"ל אתה מוציא השבת והמילה מדיינים זה עם זה השבת אומר אני גדולה ממך שבי שבת ממלאכת עולמו שנא' וישבות ביום השביעי אמרה המילה אני גדולה ממך שאלמלא אני לא נברא העולם שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' א"ר יהודה בר שלום משל לשתי מטרונות שהיו עומדות ולא הי' אדם יודע ליתן לב להפריש אי זו גדולה מחברתה כיון שהעביר אחת מלפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא הקטנה כך ממה שאנו יודעים שהמילה דוחה שבת אנו יודעים שהמילה גדולה מן השבת עכ"ל

והנה דברי הרמב"ן ז"ל עה"ת הנ"ל דהא דעדל"ת הוא מפאת עדיפות העשה על הל"ת והרבו לתמוה עליו מגמ' יבמות (דף ז' ע"א) אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כו' הרי דהל"ת חמורה באמת ורק גזה"כ הוא דמ"מ עדל"ת. ונלענ"ד ליישב דהנה ברש"י יבמות שם (דף כ) דהך דל"ת חמור מעשה הוא ממה שאנו רואין שיש מלקות על ל"ת ולא על עשה ע"ש ולכאורה ק' דמאי ראי' מזה דבשלמא אם הי' שייך מלקות גם בעשה ועכ"ז לא חייבה תורה מלקות הי' זה ראי' משא"כ אחרי היות כל ביטול עשה הוא רק בשוא"ת וא"כ הרי יוכל להיות שפיר דגם מדריגת העשה הוא כמדריגת לאו ועוד עדיף מיני' ועכ"ז א"א להיות בו מלקות דהא בלאו גופי' נמי כל שהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"ל דמזה גופא יש ראי' ג"כ דל"ת חמירא מעשה ואה"נ דלשאב"מ דאין לוקין עליו יש ראי' ג"כ מפטור המלקות דהוא קל טפי ומדריגתו למטה ממדריגת לאו שיש בו מעשה דלוקין עליו דז"א דדבר זה איננו הוראה כלל על מדריגת וחומר החטא רק דעניין העונש מלקות לא שייך רק על מעשה ויוכל להיות שפיר עביר' בלי מעשה שתהי' חמורה יותר בעצם ועכ"ז אין בה מלקות דאין שייכות לעונש זה רק על עביר' במעשה

וע' ס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב הפרישות פרק ב' וז"ל ובמס' יומא אמר רפרם הרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה כו' ויש לפרש כמשמעו דלעניין חיוב מיתה או מלקות אינו מדבר שעל גוף המעשה חייב מיתה אבל לעניין שדבק בתיעוב ובזנות בזה הרהורי עבירה הם יותר קשים מעביר', עצמה וזה מפני כי כח ההרהור יותר קשה כו' לפי שהוא ע"י המחשבה שהיא שכלית והשכל הוא קשה יותר מגוף המעשה שהוא מעשה חמריי ואינו קשה כמו הרהור שהוא ע"י המחשבה אף כי לעניין פעולה שהוא מעשה שיהי' חייב מיתה או כרת בוודאי המעשה גורם מעשה מ"מ לעניין קושי החטא יותר קשה הרהורי עביר' שהוא ע"י השכל עכ"ל הרי שכ' ז"ל כן דאין ראי' מן העונש המעשיי על חומר גוף החטא כי העונש שהוא במעשה כמו מיתה (או כרת דהוא ג"כ מעשה מיתה אלא שבא בידי שמים קודם נ' ומיתה ביד"ש הוא שמת קודם ס' ועכ"פ הוא עונש במעשה לא שייך עונש במעשה רק על מעשה דומה לו אבל מה שאין בו מעשה לא שייך בי' עונש במעשה ופעולה ויש לו עונש אחר מה שאין עניינו מעשה והוא בלתי נודע לנו דברים עליונים כאלה ויוכל להיות שפיר העונש ההוא שאין עניינו במעשה עוד גדול יותר מן העונש במעשה אלא שהוא בלתי נודע לנו וא"כ הרי אין מן פטור המלקות על חטא שלא במעשה שום ראי' כלל על קלות גוף החטא וביותר י"ל כן במלקות וכל עונשי ב"ד שלמטה וכנודע כי העוה"ז נקרא בפי חכמי האמת עולם העשי' וע"כ אין עניין לעונש בב"ד שלמטה רק על עשי' ומה שאין בו עשי' אין ענשו שייך עוד לב"ד של מטה בעוה"ז ולכן אין בו מלקות בב"ד ויוכל להיות שהעונש אשר עליו ביד"ש אם בחיים או אחרי המות הוא עוד גדול יותר מעונש מלקות ועכ"ז עונש מלקות בב"ד לא שייך בי' דאין לב"ד שבעולם עשי' שייכות רק בענייני עשי' לא במה שאין בו עשי' ודו"ק היטב מאוד]

ואולם הרי הש"ס ביבמות שם קאי לפרש מאמר או אינו דברייתא דשם דבגוף הברייתא שם נאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמוד אחד כו' ע"ש הרי דקאי אדברי ר' ישמעאל ור' ישמעאל הא ס"ל בשבועות (דף ג' ע"ב) דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ שוב שפיר אמר הש"ס דע"כ דל"ת חמורה מעשה מדלוקין על ל"ת ולא על עשה דא"ל דמה דאין לוקין על עשה איננו מפי קלותו רק מפאת שאין בו מעשה דלא שייך מלקות רק על מעשה דז"א דהא לר' ישמעאל גם לשאב"מ לוקין עליו ושייך שפיר מלקות לדידי' גם על עביריה בלי מעשה וא"כ ע"כ דגוף העשה קלה ומש"ה לית בה מלקות וא"כ שפיר קאמר הש"ס משא"כ לדידן דקיי"ל להלכה דלשאב"מ אין לוקין עליו א"כ שפיר י"ל כסברת הרמב"ן דעשה עדיפא מל"ת והיינו טעמא דעדל"ת ואי דאין מלקות על עשה מזה אין ראי' כלל די"ל דהוא מפאת דאין בו מעשה ואין זה הוראה כלל על קלות גוף העשה וכנ"ל

כלל כה) הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' סוטה הי"ח כ' וז"ל מצות חכמים על בנ"י לקנאות לנשיהן שנא' וקנא את אשתו וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה עכ"ל וכ' הכ"מ וז"ל בפ"ק דסוטה אין מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה כר"ע דאמר וקנא את אשתו חובה עכ"ל ותמיהני שבש"ס סוטה (דף ג' ע"א) איתא תנא דבי ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח שנא' ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה ר' אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר חובה אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשי' גופא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל רע"א חובה לה יטמא רשות דר"י רע"א חובה כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו ומבואר בגמ' הנ"ל דבין למ"ד דס"ל וקנא את אשתו רשות ובין למ"ד חובה תרווייהו ס"ל דרוח קנאה היינו רוח טהרה דאי רוק טומאה הו"ל איסור לא רשות וחובה וכמו שתמה הש"ס ואינו מדברי הכ"מ נ' דהך דרוח טהרה אתי רק כר"ע דאמר חובה ואולי כוונת הכ"מ לתת מקור לשני דברים המבוארים ברמב"ם הנ"ל דעל מ"ש הרמב"ם ז"ל מצות חכמים כו' כ' הוא ז"ל שזה כר"ע דאמר חובה ועל מ"ש הרמב"ם ז"ל שאין מקנא אא"כ נכנס בו רוח טהרה כ' הוא ז"ל שכן מבואר בסוטה דאי'