ציונים לתורה מה

קטן לבד ולא מהני וע"כ שפיר יכולים להפקיע וזולת זה ג"כ כבר ביררו הגרא"ו ז"ל והתורת גיטין דכוונת הירושלמי אקידוש מי חטאת ולא אקידושי אשה כלל] ומשכחת נמי בקידש בעבירה כגון ח"ל ושניות דג"כ אינו מקדש אדעתא דרבנן ולא אמרי' אפקעינהו וכנ"ל ואמנם לדברי המהר"ם מינץ הנ"ל דאפי' בקידש בביאה נמי לא קידש אדעתא דרבנן דרב מנגיד כו' ועכ"ז עשו רבנן על כרחו בעילתו ב"ז מטעם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת נסתלקו התירוצים הנ"ל ובלאה"נ מוכח בכל הש"ס דבכל א"א שזינתה יש בה מיתה]

ולפי"ז נסתלק ג"כ מה שיש להקשות וכמדומה שראיתי זה באיזה ספר ואיני זוכר אנה ראיתי דבקדשי עכו"ם דס"ל לר' יוסי בזבחים (דף מ"ה ע"א) דבקדשי בד"ה דידי' מועלין ע"ש ולכאורה נראה דיש בו דין מעילה כמו בקדשי ישראל ממש דהזיד במעילה באזהרה ולקי עלי' ואמאי הא הוי ה"ס שמא יתגייר וישאל על הקדישו דשם ג"כ ליכא חזקה הנ"ל דבעודו עכו"ם לא מהני שאלה וכמ"ש התוס' שלהי נזיר דבל יחל ליתי' בעכו"ם וא"כ הא ליתא נמי להך דאבל אחרים מוחלין לו וכנ"ל ואולם לדרכנו ניחא ג"כ דהעכו"ם הא אינו תולה בדעתא דרבנן ושפיר לא מהני שאלה גם כשיתנייר וי"ל עוד לפי המבואר ביבמות (דף כ"ג ע"א) לכי מתגיירא גופא אחרינא הוא ובקידושין (דף ס"ב ע"ב) השתא בהמה התם דעת אחרת ע"ש ובכמה דוכתי בש"ס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ כיון שהוא אחרי הגירות גוף אחר י"ל דלא מהני חרטתו לישאל כיון שאין זה אותו הגוף שהקדיש והוי כחרטת איש אחר לגמרי שלא הי' הוא המקדיש דלא מהני שאלה דידי' ודו"ק ודע דמש"ס סוטה (דף ל"ו ע"ב) דא"ל פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתך כו' מוכח קצת דמהני שאלה גם לב"נ אם לא נאמר דהאבות יצאו מכלל ב"נ אפי' להקל ועש"ה בתוס' ד"ה איתשיל ונזכרתי דבירושלמי נזיר פרק בתרא מבואר דעכו"ם אין להם היתר חכם והובא כבר במל"מ ה' מלכים פ"י ע"ש ומהתימא על המל"מ שלא העיר מש"ס סוטה הנ"ל

והנה אחזור לענייננו ואומר דגוף ההצעה הנ"ל דבנדר או הקדיש או הרים באיסור לא מהני שאלה יש לדון בה דהא כל נדר נמי הוי איסור מוכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הא אם תדור יהי' כו' וכל הנודר כאילו בנה במה כו' וכדאמרי' בכ"ד וע' מנחות (דף פ"א ע"א) וא"כ כל נודר הא אין תולה בדעתא דרבנן כיון דעבר אאיסור הנ"ל ותו דסברא הנ"ל דכח השאלה הוא רק משום דנודר אדעתא דרבנן וע"כ כשנסתלק וה כגון בנודר באיסור או בקטן ל"מ שאלה תתכן רק להנך תנאי דסברי בחגיגה (דף י' ע"א) דהיתר נדרים ילפי' מקראי אבל למתני' דהתם דהיתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו א"כ הוא רק הלל"מ לא יתכן זה דרק בקראי שייך לומר דדרשי' טעמא דקרא ואפי' למ"ד דלא דרשי' טעמא דקרא מבואר באחרונים והארכתי בו במק"א דלחומרא לכ"ע דרשי' וע"כ בכה"ג נמי מחמרי' לומר דל"מ שאלה אבל בהלל"מ לא אזלי' כלל בתר טעמא מדאין דנין ק"ו מהלכה וא"כ לא שייך לדרוש טעם ההלכה דהיתר נדרים משום דנדר אדעתא דרבנן ולומר עבור זה דכשנסתלק הטעם אין לו שאלה וכמובן

ועי' רמב"ם פ"ו משבועות ה"ב שכ' כסתם מתני' הנ"ל דהיתר נדרים הוא רק מהלל"מ ואין לו עיקר בתורה שבכתב עש"ה ועוד נראה דמ"ש המרדכי קידושין דבמקדש ח"ל כו' לא אמרי' אפקעינהו כיון דלא קידש אדעתא דרבנן היינו רק שאין לחכמים להפקיע עבור איסור הח"ל עצמו דעל זה היא קושיית המרדכי שם ע"ש שהרי באיסור זה עצמו אנו רואים דפקר וע"כ אין כח לחכמים להפקיע הקידושין עבור איסור זה כיון דכל עיקר כח אפקעינהו הוא רק משום דמקדש אדעתא דרבנן ולענין זה הרי לא קידש על דעתם שיוכלו לבטל הקידושין מכח איסור זה עצמו שהרי חפן הוא לעבור על איסור זה משא"כ אם יקדש אדם ח"ל ואח"כ יארע שישלח גט ויבטל שלא בפני השליח נראה פשוט וודאי דגם למרדכי הנ"ל דין אפקיענהו נוהג בו כמו בכל מקום והטעם דכל שההפקעה הוא מכח טעם אחר לא אבד חזקת כשרות שלו ואמרי' עדיין דלעניין שאר דברים היתה כוונתו לעשות ע"ד חכמים ככל ישראל וע' תמורה (דף כ"ז ע"א) והדברים עתיקים ודברי המהר"ם מינץ הנ"ל דבעובר לקדש בביאה אין לומר אפקעינהו אף מפאת ביטול שלא בפני השליח אין להם ראי' כלל מדברי המרדכי ולפי"ז נסתלקו ג"כ דברינו הנ"ל בתמורה כ"ו דכל שהחכם יתיר מפאת חרטה אחרת ולא מפאת איסור התמורה אזי לענין זה שפיר תלה על דעתו ושפיר בכחו להתיר

והנה מצאתי עוד בשו"ת רד"ך בית י"ז חדר ג' דהקשה לדעות הסוברים דהמודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דאפי' בדיעבד אם עברו והתירו שלא בפניו לא מהני והקשה דהא טעמא דאין מתירין כו' הוא רק משום בישה או חשד ואין סברא דמשום חששא דבושה או חשד לא תעקור ההתרה את הנדר ואפי' בדיעבד לא יהי' מופר וכ' שם בזה וז"ל ושמא יש לדחות ולומר דאפי' היכא דהודיע לחכם שנשבע לחבירו והחכם התיר לו את נדרו אין הנדר מופר דאפי' בתקנתא דרבנן אית לן למימר דכל המתיר אדעתא דרבנן מתיר ואפקעו רבנן לההיא היתר שלא יהא לו כח לעקור הנדר כדאמרי' גבי קידושין דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כו' עכ"ל ז"ל. והנה למדנו גם מדבריו ז"ל דסברא דכל דמקדש כו' לאו בקידושין בלבד הוא דאמרי' לה כ"א בכל מילי נמי אמרי' הכי וכנ"ל [ואולם דבריו ז"ל לכאורה סותרים למרדכי הנ"ל דהא בנידון דידי' נמי מפאת דהתיר שלא בפניו הוא דבעי' לאפקועי וא"כ כיון שידע החכם דלחבירו הוא שנשבע ועבר והתירו שלא בפניו א"כ הרי בהדיא לא עבד בזה אדעתא דרבנן וה"ל כמקדש ח"ל דא"א לחכמים להפקיע מכח איסור הלאו עצמו]

ועוד מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"א סי' תק"ג שכ' וז"ל הילכך כל הנושא ונותן או קונה או מוכר או נושא אשה אדעתייהו דרבנן הוא עושה כו' אבל גבי גזל וגניבה וריבית שעשו רבנן חיזוק לשל תורה לא שייך האי טעמא דמי שגוזל או גונב או מלוה בריבית לאו אדעתייהו דרבנן קא עביד אלא אדרבה עובר הוא על דבריהם כו' עכ"ל ז"ל והנה שגם מדבריו ז"ל מתבארת סברא הנ"ל דכל מאי דעביד איניש אדעתא דרבנן קא עביד ולאו דווקא בקידושין רק היכא דעובר על דבריהם לא שייך זה ועש"ה בגוף התשובה ואולם בשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קכ"ה ראיתי שכ' וז"ל ולענין גט נ"ל הדבר יותר פשוט דאפי' את"ל בקידושין אין חוששין לקידושין היינו משום דבכל מי שמקדש אמרו אדעתא דרבנן מקדש כו' אבל בגט מאי איכא למימר ומי אמור רבנן בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש אדרבה כו' ע"ש שהביא ראי' דלא אמרי' כל דמגרש כו' ועש"ה בכל התשובה דמוכח דליתא לסברא דכל דמקדש כו' רק בקידושין לבד דהיכא דאמור אמור והיכא דלא אמור לא אמור

ותלמידי האברך החו"ב מה"ו יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני על דברי התוי"ט פסחים פרק ח' משנה ב' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ובתוי"ט יאכל מן הראשון כ' הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות כו' ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרי' דאין ברירה בדאורייתא כו' זה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא מדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קודש העומד לשריפה משום שלום ביתם אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאוריתא ואפ"ה מתירין לאכול ראשון משום שלום מלכות כדאמרי' בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וה"נ דכוותי' אמרינן כל שיהי' ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קידושין דהם בכל עת וזמן והרבה עיקרי דינים מיתקנים בכך אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו ולא רצו לומר כל הנמנה על