ציונים לתורה מד

דברים רק באה למנות הפוסלים את התרומה ובוודאי פוסל טבול יום את התרומה ובתוס' פירשו הסר מכאן טבול יום ממניין י"ח דבר אבל המשנה כדקאי קאי ויראה דאין סברא למנות טבול יום דאו' תוך הפוסלים מדרבנן רק או ה"ל למנות בתחלה או בסיף ולא באמצע כך יראה עכ"ל ז"ל וזהו דוגמת תוס' זבחים (דף נ"ז ע"ב) הנ"ל דאין דרך למיתני דרבנן באמצע מילי דאו' וה"נ כ' ז"ל דאין דרך למיתני לדאו' באמצע מילי דרבנן והטעם בשניהם אחד דדאו' ודרבנן הם ב' דברים שונים ואין זה סדר הראוי למיתני לחד באמצע אידך רק יש לשנות כל מילי דאו' יחד ואת הדרבנן בראש או בסוף וכן כל מילי דרבנן יחד ואת הדאו' בראש או בסוף

כלל כג) הנה סברת הגמ' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש יש לעיין אי גם בשאר דברים אמרי' הכי או רק בקידושין לחוד וע' גיטין (דף ט' ע"א) בהך דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ובתוד"ה ואינו וז"ל דהכל תקנת חכמים הוא גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים עכ"ל וע"ע ש"ס סוטה (דף כ"ה ע"א) איבעי' להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אינו מחול כו' ת"ש ואילו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהי' חבוש בבית האסורין ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול עבדינן מידי דאי אתי בעל מחל ליה. סתמא דמילתא אדם מסכים על דעת ב"ד וע"ע בשלטי הגיבורים גיטין סביבות המרדכי פ' המגרש וז"ל כי היכי דתקינו בקידושין כדת משה וישראל כדאיתא בפ"ק דכתובות כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גבי מי שמגרש ויש תנאי דאם לא באתי כו' ואמרי גט כזה לבטל קידושין ג"כ נוכל לומר כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כו' עש"ה. וע"ע בש"ס ב"מ (דף צ"ו ע"ב) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל (כגון שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאה ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליח בנכסי הקדש לקנותם וקא ס"ד, שזו היא יציאתם לחולין ואפי' בעודן צרורין ומונחין מי מעל בהוצאה זו) אמר רבא מאן לימעול נמעול בעל היתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני תימעול איהי דהתירא נמי לא ניחא לה דליקני כו' ופירש"י אלא על כרחה תיקנו לו חכמים עכ"ל ואולם התוס' שם ד"ה אמר כתבו וז"ל תימעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דנקני בנישואין אלא היפר שתיקנו לו חכמים עכ"ל כ' המהרש"ל שם דלפי' התוס' לא גרסי' בגמ' תיבת דהיתרא אלא ה"ג תימעול איהי נמי לא ניחא לה דליקני והכוונה דרק ההקדש האסור לא ניחה לה דליקני אבל ההיתר שתיקנו לו חכמים גם לה ניחא בתקנת חכמים והרי דרש"י ותוס' פליגי פה בסברא הנ"ל אי אמרי' אדם מסכים ע"ד ב"ד וניחא לה בתקנת חכמים שתיקנו שיהיו נכסי' של בעל:

וע"ע כתובות (דף ק"ו ע"ב) תוד"ה וכי שכתבו דעניין לב ב"ד מתנה עליהן הוא משום דמסתמא מקדישין על דעת ב"ד וע"כ יש כח בלב ב"ד להתנות ע"ש ועיין בס' כלי יקר עה"ת סדר מטות שכ' דהא דיש כח לחכם להתיר נדרים ושבועות היינו מטעמא דכל מה' שהאדם עושה ע"ד חכמים הוא עושה וגם נדרים שנודר ע"ד חכמים הוא נודר וע"כ כשהחכם מתיר לו נדרו נעקר הנדר למפרע ועיקר כח החכם הוא רק לפי שנדר ע"ד חכמים יעוי"ש וכ"כ ג"כ בס' דברי חיים עה"ת שם להגאון הקדוש מצאנז ז"ל יעו"ש (ועי' שו"ת רד"ך בית י"ד שכ' דהסכמה ותקנה הנעשית בעיר אפי' רוב אנשי העיר בלא הסכמת גדוליהם אין יכולים לבטלה דמסתמא ההסכמה והשבועה על דעת גדולי הקהל נעשה וכדאמר ר' אשי בפ"ק דב"ב אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא וכן נמי אמרי' באשה הנודרת דמסתמא על דעת בעלה נודרת ומה"ט הבעל מיפר וכן נמי בנידון דידן מסתמא על דעת גדולי הקהל נעשה כו' עכ"ל]

ובדרך פלפול יש לפרש בזה דברי הירושלמי נזיר הובאו בכ"מ פ"ו מערכין וחרמין הל"ד. וז"ל כל עמא מודין שאין נשאל על תמורתו עכ"ל וקצת קשה דלשון זה מורה דאין בזה מחלוקת כלל ע' כתובות (דף ע"ד ע"א) תוד"ה הכל מודים וא"כ ק' דהא הא דאין שאלה בתמורה היינו משום דתמורה מהני אפי' בטעות וזה נלמד מדכתיב יהי' ודרשי' לרבות שוגג כמזיד וכמבואר בתמורה (דף י"ז ע"א) יעוי"ש ואילו בתמורה (דף י"ג ע"א) איתא ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה אמרו לו הקדש עושה תמורה ואין הולד עושה תמורה ובגמ' מפרש טעמא דר"י דאמר קרא יהי' לרבות את הולד ורבנן לרבות שוגג כמזיד עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר"י לא דריש לרבות שוגג כמזיד דמיבעי' לי' למידרש לרבות את הולד דאל"כ ה"ל לגמ' למימר ור' יהודה תרתי ש"מ] וא"כ תמורה בטעות לא מהני לדידי' וראוי שיועיל שאלה בתמורה אליבי' וא"כ הרי יש מחלוקת מפורשת אי מועיל שאלה בתמורה ואיך אמר בירושלמי דכל עמא מודין דאין נשאל על תמורתו ואולם לפי הנ"ל ניחא לפמ"ש המרדכי בקידושין דהא דלא הפקיעו חכמים הקידושין בחייבי לאוין ושניות היינו משום דאפקעינהו אמרי' רק משום דאדעתא דרבנן מקדש וזה שקידש באיסור הרי לא קידש אדעתא דרבנן יעוי"ש [וע' בשו"ת מהר"ם מינץ שפי' הך דקדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וא"כ הא לא קידש אדעתא דרבנן ולא שייך אפקעינהו ע"ש]

ולפי"ז בתמורה נמי דעבר אלאו דלא ימיר ולא המיר אדעת חכמים שוב לא מהני שאלה כלל לפי הנ"ל דטעמא דשאלה הוא רק מפני שנודר ע"ד חכמים וא"כ שפיר לכ"ע לא מהני שאלה בתמורה ואפי' למ"ד דתמורה בטעות לא הוי תמורה ועד"ז יש ליישב ג"כ מאי דקיל בנזיר (דף י"ז ע"א) דבעי בנזר בביה"ק אי בעי שהי' למכות יעויש"ה וק' דהא הוי ה"ס שמא ישאל דהתוס' הקשו כן בגיטין (דף ל"ג ע"א) אהא דנזיר לקי אשתי' ותירצו דמחזקי' שלא ישאל כמו שלא שאל עד עתה והקשה המהרש"א שם דהא וודאי ישאל כדי שלא ילקה ותירצו האחרונים ז"ל דלא ישאל לפי שלא ירצה להפסיד הנזירות שסיפר כבר ולפי"ז כאן דלא סיפר עדיין כלל א"כ תו הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו וכעין זה ק' ג"כ בפ"ק דתמורה במקדים תרומה לביכורים ומקדיש בע"מ דלקי דהא הוי נמי ה"ס שמא ישאל שהרי לא יפסיד כלל דבתרומה יתרום שנית אחרי הפרשת הביכורים ובהקדש בע"מ אינו מצוה כלל ומאי יפסיד ולפמ"ש ניחא דבכולהו עבר אלאו ולא מהני שאלה

ולפי"ז מיושב ג"כ מה ששמעתי להקשות בהא דמופלא הסמוך לאיש בהקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין דהא הוי ה"ס דשמא כשיגדיל ישאל על הקדישו דשם ליכא חזקה דכמו שלא נשאל עד עתה לא ישאל עוד דשאלה נ' דלא מהני כשהוא קטן דרק לענין חלות הנדר גילה קרא אבל לאו דלא יחל דברו הא לא קאי על הקטן וא"כ ממילא גם הדיוק דאבל אחרין מוחלין לו נמי לא שייך בי' ולפמ"ש ניחא דקטן כיון שאינו מצווה לשמוע לדברי חכמים א"כ לא הקדיש אדעתא דרבנן ולא יועיל שאלה אפי' כשיגדיל

והנה עם כתיבתי זה עלה ברעיוני שעל הדרך הזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' בהשולח (דף ל"ג ע"א) דאיך משכחת מיתה בא"א שזינתה הא הוי ה"ס שמא יגרש ע"י שליח ויבטל שלא בפניו ונימא אפקעינהו ולפמ"ש משכחת שפיר על פי המבואר ברש"י ס"פ ד' אחין דקטן שקידש שיחולו הקידושין לכשיגדיל מהני ע"ש ובקטן ל"ש לומר דאדעתא דרבנן מקדש כיון שאינו מציווה לשמוע לדברי חכמים וא"כ לא שייך אפקעינהו ומשכחת נמי עפ"י המבואר בירושלמי תרומות פ"א דקטן שקידש וגדול עומד על גביו קידושיו קידושין ואולם בזה י"ל דכיון דעיקר מה שמועיל הוא מפאת דעת הגדול העומד על גביו ע"כ כיון שהגדול תולה בדעת חכמים וכשאין חכמים רוצין בקידושין גם הוא אין רצונו בהם ונשארו הקידושין קידושי