ציונים לתורה לה

בעא מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו (העלם שבת ומלאכות) א"ל הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת אדרבה הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כאו"א אלא א"ר אשי חזינן אי משום שבת קפריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת (אי משום שבת קפריש שאמרו לו שבת היום ופירש הרי העלם שבת כו') ואי משום מלאכה קפריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב עכאו"א א"ל רבינא כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא לא שנא (ובשניהם אינו חייב אלא אחת) עכ"ל הגמ' ומבואר דלר' אשי תלוי רק משום מה הוא פירש ואף דכלום פירש משבת אלא משום מלאכות כו' וא"כ ה"נ בהזיד בכלי ושגג באוכל כיון דאילו הודיעהו עבירת האוכל הי' פורש דעבירת הכלי כבר ידע ואילו הודיעהו גם עבירת האוכל הרי שתים לא הי' רוצה לעבור והי' פורש ונמצא דהי' פורש איפוא בידיעת הוצאת האוכל וע"כ חשוב שפיר שגגה לחייב קרבן אף דכלום הי' פורש מידיעת עבירת הוצאת האוכל רק משום צירוף עבירת הוצאת הכלי מ"מ סוף סוף כמו שהוא עושה בודון הכלי ושגגת האוכל הרי הית' הפרישה מידיעת האוכל דהי' אז שתים בידו ולכן הוי שפיר הוצאת האוכל שוגג להתחייב קרבן כיון דבידיעתה הוא שהי' פורש ודו"ק היטב מאוד [והנה נדפס כעת ס' חדש בית אברהם להגאון הקדוש מטשעכאנאווי ז"ל וראיתי בפסחים (דף ל"א ע"ב) על המשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כו' וז"ל פירש"י ד"ה בשוגג ששגג בתרומה אפי' הזיד בחמץ לכאו' צריך להבין דהא אינו שב מידיעתו דהא חשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל וחמץ חמור שכן ענוש כרת אח"כ ראיתי שהרגיש בזה אביו של הרב מליסא כו' ונ' לפמ"ש התוס' חילין (דף ק"א ע"ב) דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ הוי שב מידיעתו דיוה"כ חמירא לי' ע"ש ואפשר ה"נ יש חומרא בתרומה שכן חייבים עלי' חומש כדאיתא שבת (דף כ"ה) גם אפשר לומר דמ"מ הוי שב מידיעתו דאם ידע שהוא תרומה אפשר דמשני איסורים הי' בודל את עצמו משא"כ מחמץ לבד עכ"ל ז"ל והנה כ' ז"ל ג"כ סברא הנ"ל דחשיב שב מידיעתו מפאת שלא הי' רוצה לעבור ב' עבירות וכנ"ל

ולעניין היכא דהי' שב מידיעתו לא מפאת צדקות לבו רק מסבה אחרת אי חשוב שב כו' וכן להיפוך שהארכנו בזה למעלה ראיתי עוד בשו"ת פרשת מרדכי חאו"ח סי' ט"ו דהביא ג"כ קושית התוס' שבת (דף צ"ג) הנ"ל על רש"י דהא אינו שב מידיעתו כיון דהזיד על הכלי וכ' שם בזה וז"ל ובמגיני שלמה תי' דהאוכלין אין צריכים לו כ"כ ושב מידיעתו וק"ל עכ"פ לא שב מחמת האיסור לחוד אלא ע"י צירופו דא"צ לו כו' ע"ש מש"ש בזה ובאתי בכ"ז רק להעיר: כלל ט"ז) הנה בכמה מקומות בש"ס מצינו פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעוטא ורבנן לא חיישי והנה ראה זה חדש מצאתי להם פלוגתא מהיפוך להיפוך בנימוקי יוסף על הרי"ף בנדרים פ"ג במתני' דהנודר מן הילודים שכ' וז"ל תי' הריטב"א ז"ל דאיכא מיעוטא דמישתעי כלשון תורה וזה נדר סתם ושכח מאי הוה דעתי' ר"מ סבר הלך אחר לשון בני אדם ולא חיישי' בהא למיעוטא ורבנן סברי אדרבה כיון דלשון תורה הוא חיישי' בהא למיעוטא עכ"ל

ונלענ"ד דהא דר"מ לא חייש התם למיעוטא היינו משום דר"מ חייש רק למיעוטא בספק מקרה דאפשר שיקרה כמו המיעוט אבל בדבר התלוי בדעת בני אדם מסתמא אין אדם שונה ממה שהם רוב בני אדם וע"כ וודאי בלשון שרוב בנ"א מדברים מדבר גם הוא אולם זהו נגד דעת הרמב"ן ז"ל בקידושין בסוגי' דסבלונות דס"ל איפכא דבדבר התלוי במנהג אפי' לרבנן אלים מיעוטא טפי דאין לומר שמסתמא בוחר לעשות כמו הרוב דכל אדם יש לו דיעה בפ"ע ואין לומר דהואיל והרוב בחרו בכך מסתמא גם זה בחר בכך ע"ש

ויש לחלק בזה בין לשון למנהג ולומר דרק לדבר מסתמא מדבר בלשון שרוב בנ"א מדברים בו כיון שהדיבור עם חבירו הוא א"כ יטעו הרוב בהבנת דבריו אם ישנה לשונו מלשונם וע"כ יותר בוחר לדבר כלשון הרוב משא"כ בהא דמסבלי והדר מקדשי בקידושין שם דהוא מעשה בעלמא א"כ שפיר י"ל שנאות בעיניו מנהג המיעוט ועושה כמו המיעוט והנה דרבנן אדרבנן וודאי לא קשיא מה דחיישי הכא למיעוטא ולא בעלמא דלדידהו אלים להו לשון תורה דחיישי על ידו למיעוטא דכיון שהמיעוט מדברים בלשון תורה ע"כ י"ל שחביב בעיני האדם לשון תורה ומדבר כלשון תורה שרק אם לא הי' שום אדם מדבר כן לא היה לנו לחוש לזה מחמת חביבות הלשון תורה לחוד שמחמת חביבות למוד לא ישנה לשונו מכל בנ"א משא"כ כשיש מיעוט עכ"פ שמדברים כן ולא יהי' שונה בדיבורו מכל בנ"א ע"כ יש לחוש שמחמת חביבות הלשון מדבר כמו המיעוט בלשון תורה ותו דכיון דבאמת ראוי לו לאדם שיהי' לשונו כלשון תורה כיון שכך ראוי הדבר להקרא באמת כמו שקראתו תורה דלשון התורה איננו הסכמיי ומקריי רק ראוי באמת בכל דבר כפי עצמיות ומהות הדבר וע"כ אעפ"י שנשתבשו העולם לשנות לשונם מלשון תורה עכ"ז על אדם שלא ידענו עדיין לשונו מהו ראוי לומר שמדבר כלשון תורה וקורא הדברים בלשון התורה כיון שהוא לשון הראוי בעצם ותו דהעולם נברא בלה"ק ובוודאי הי' הלשון אז כפי לשון תורה וא"כ הלשון תורה הוא טבעיי לאדם משא"כ שאר הלשונות וע"כ בספק שפיר יש להחזיקו כפי טבעו ולומר שמדבר כלשון תורה וע"כ שפיר יש כאן סברא גדולה וחזקת טבע המסייע להמיעוט לחוש שזה האדם המסופק לשונו כלשון המיעוט ודו"ק

ואולם נזכרתי עוד כמו זה דר"מ חייש בכל מקום למיעוטא ולא רבנן ואילו במקום אחד מצינו להם להיפוך ונזכרתי דיש עוד דומה לו ממש בכתמים ע' תוס' נדה (דף ה' ע"א) ד"ה ר"מ שכתבו וז"ל ונ' לפרש ר"מ היא דמחמיר בכתמים שהוא רגיל להחמיר בכתמים טפי מדרבנן כדתנן בפ' בא סימן הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר"מ וחכ"א אין בכתמים משום זוב כו' ובכמה דוכתי מחמיר ר"מ כדאמרי' לקמן גבי אשה שעושה צרכי' ובפ' כל היד אמרי' בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ולכך קאמר הכא ר"מ דמחמיר בכתמים ואע"ג דבפ' האשה תניא השאילה חלוקה לנכרית אינה תולה בנכרית ר"מ אומר תולה בנכרית אלמא מיקל טפי מדרבנן מ"מ ברוב מקומות מחמיר עכ"ל התוס' הרי דברוב מקומות ר"מ מחמיר בכתמים טפי מרבנן עד שמשום זה אמרי' סתם בנדה (דף ה' ע"א) שם ר"מ היא דמחמיר בכתמים ועכ"ז במקום אחד הוא להיפוך דר"מ מיקל טפי מרבנן וכזה הוא בעניין חיישי' למיעוטא דאף דברוב מקומות ר"מ חייש למיעוטא ולא רבנן וע"כ אמרי' סתם בכמה דוכתי ר"מ היא דחייש למיעוטא מ"מ מקום אחד יוציא מן הכלל להיפוך דרבנן חיישי ולא ר"מ

וע"ע פני יהושע פסחים (דף י"א ע"ב) על המשנה ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ובפנ"י ד"ה ותולין כל חמש וז"ל פירש"י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו וק"ל כיון דטעמא דר' יהודה משום טעות א"כ מה איכא בין איסור אכילה לאיסור הנאה דהא תרווייהו אסורין מדאורייתא ואין לוקין עליהן עד הלילה כו' ויש ליישב דנהי דר"י סובר דאדם טועה ב' שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא דלפי"ז לא רצו חכמי להחמיר בכה"ג אלא לעניין אכילה דהוי כלכתחלה משא"כ לעניין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דאיכא פסידא אלא דלכאורה דלפי"ז הוי כאן סברות הפוכות דהא בעלמא אשכחן דר"מ חייש טפי למיעוטא עכ"ל הפנ"י ז"ל והנה לנימוקי יוסף נדרים הנ"ל בשם הריטב"א אין עוד חידוש כ"כ התהפכות הסברות הנ"ל דהא גם בהך דנדרים הוא כן דהחליפו שיטתם דרבנן הוא דחיישי שם למיעוטא ולא ר"מ ובאתי רק להעיר: