ציונים לתורה לג

והנה אשובה עוד לנידון דמעילה הנ"ל ואומר שאחרי העיון דמעילה הנ"ל אינו דומה להא דיומא ודהוריות הנ"ל דהא דבעינן שב מידיעתו נראה לחדש דאין הכוונה דאילו הי' יודע בשעת מעשה מה שלא ידע אזי לא הי' עושה רק דבעי' דאחרי עשותו הדבר בשוגג אם אח"כ יתוודע לו הדבר ששגג בו הוא שב מעשיית הדבר ההוא ומתחרט ומצטער על אשר כבר עשהו ומנא אמינא לה מדאמרי' בשבת (דף ס"ט ע"א) אלא למונבז. שגגה במאי כגון ששגג בקרבן עש"ה ובתוס' שם ד"ה אלא כתבו דגם למונבז בעי' שב מידיעתו עש"ה ומעתה יש לשאול שאלה גדולה לכאורה דכיון דהזיד בלאו ובכרת ושגג אך בקרבן א"כ אילו ידע לפני עשותו שחייב קרבן בוודאי שהי' עושה כיון שאילו ידע מחויב קרבן שיש בדבר שוב הי' מזיד גמור שלא היתה אז עוד שום שגגה כלל שהרי הזיד בלאו ובכרת ובקרבן וא"כ כיון דבמזיד ליכא קרבן שהרי חייבה התורה קרבן רק על השוגג א"כ אילו ידע מחיוב קרבן שוב הי' פטור מקרבן והי' חייב אך בלאו וכרת בזה הרי הזיד באמת גם בשוגג שהרי היתה השגגה רק בקרבן אבל מלאו וכרת ידע וא"כ הא חזינן דרוצה לעבור על לאו וכרת וא"כ כיון שבמזיד הי' ג"כ אך לאו וכרת וא"כ פשיטא שהי' עושה הדבר גם במזיד וא"כ בשגגת קרבן למונבז איך משכחת כלל שיהי' שב מידיעתו וא"כ על כרחך הא דשב מידיעתו הכוונה כמו שכתבנו דאחרי עשותו הדבר ההוא אם יודע לו שגגתו הוא מתחרט על אשר כבר עשהו וע"כ גם שם כיון דאחרי שיתוודע לו שנתחייב קרבן יתחרט על אשר עשהו חשיב שפיר שב מידיעתו וע"כ כיון דלא מצינו למונבז ורבנן דפליגי בפירושא דשב מידיעתו מידי אית לן למימר דגם לרבנן הכי הוא ודו"ק היטב מאוד

ולפ"ז בהא דיומא ודהוריות הנ"ל דגם אחרי עשותו כאשר נודע לו שגגתו ושמה שאכל הי' חלב לא יתחרט כיון שהי' ח"ש בהא דיומא והב"ד התירו את החלב בהא דהוריות ע"כ שפיר חשיב אינו שב מידיעתו אבל בהא דמעילה הנ"ל דאחרי שהוציא הפרוטה בשוגג אם יתוודע לו אח"כ שגגתו בוודאי שיתחרט כיון דבלא נודע לא שייך ביטול ולא נתבטלה כשהוציאה ועבר אאיסור בשוגג וא"כ כיון שיתחרט אח"כ שפיר חשיב שב מידיעתו אעפ"י שאילו ידע לפני עשותו לא הי' שב מידיעתו ועושה ג"כ דמ"מ השתא שעשה בשוגג הרי יתחרט אחרי עשותו לכי מתיידע לי' ולכן ה"ל שפיר שב מידיעתו וכהא דמונבז הנ"ל דג"כ לא הוי שב מידיעתו לפני עשותו רק אחרי עשותו לכי מתיידע לי' וכנ"ל ודו"ק היטב

והנה נזכרתי דבשו"ת הרי"מ בסי' הנ"ל כתב ג"כ כסברא הנ"ל דלדעות האומרים דבלא נודע התערובות לא אמרי' ביטול אז כשאכל השלש חתיכות כ"ז שלא נודע התערובות ראוי לחייב חטאת אלא דיש לפטור מחמת שאינו שב מידיעתו וז"ל שם דהא לרא"ש ופוסקים הנ"ל לא נהפך להיתר רק בנודע התערובות ונראה דהוא מדאורייתא ואם אכל כל הג' חתיכות קודם שנודע חייב חטאת דוודאי חלב אכל שלא נהפך להיתר ולעניין חטאת אפשר דאינו שב מידיעתו מקרי דאילו ידע הי' נהפך ומותר מה"ת וכל האיסור ע"י שלא נודע עכ"ל ואולם לדברינו חשיב שפיר שב מידיעתו וכנ"ל

ואמנם ראיתי ברש"י חולין (דף ה' ע"ב) ד"ה השב מידיעתו וז"ל שאם הי' יודע שהוא חלב הי' יושב ומבטל מעבירה זו ואית דגרס השב מידיעתו והוא נמי הפורש ונבדל מתחילה ואין עובר אם הי' יודע שהוא אסור ובת"כ גריס היושב עכ"ל והנה מתיבת מתחילה הכתוב ברש"י מוכח דלא כדברינו ושאין נחשב שב מידיעתו במה ששב אחרי המעשה לכי מתיידע לי' כ"א בעינן שיהי' שב מתחלה לפני עשותו אילו הי' יודע אז שהוא אסור

וע"ע מנחות (דף ק"ט ע"א) דאמר הזיד בשחיטה (כהן ששחט לעכו"ם במזיד ועשה תשובה) ר' נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ור' ששת ואמר אין קרבנו ריח ניחוח אר"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבר עכו"ם ושב קרבנו ריח ניחוח במאי אילימא בשוגג מאי ושב שב ועומד הוא אלא פשיטא במזיד כו' ור' ששת אמר לך לעולם בשוגג וה"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו', עכ"ל הגמ' ומוכח דבין לר"נ ובין לר"ש ענין שב דשוגג הכוונה הוא אתשובתו מעיקרו דגם ר"נ אמר דבשוגג שב ועומד הוא היינו שנקרא שב גם בשעת מעשה והיינו מפאת שאילו היה יודע אז לא הי' עושה מעשהו והוא שב מעיקרו וא"כ יש גם מזה כדמות ראי' להך דשב מידיעתו דהכוונה הוא אשעת מעשה ואולם קושייתינו הנ"ל מהא דמונבז לכאורה עצומה היא. ואברך אחד העירני די"ל דגם למונבז חשוב שב כו' דאילו הי' יודע שהחטא חמור יותר שחייבין עליו גם קרבן לא היה רוצה לעבור דרק על חטא שחייבה עליו תורה לאו וכרת לחוד הוא דפקר לעבור אבל חטא חמור טפי שחייבין עליו לאו וכרת וגם קרבן י"ל שלא הי' עובר ושפיר חשוב שב כו' עכ"ד ויפה אמר

ודע דבתוס' יבמות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה החולץ ראיתי תימא שכתבו אהך דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן וכתבו דלא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלאו שב מידיעתו הוא עכ"ל וצע"ג דל"ל להאי דלאו שב מידיעתו הוא הא במזיד איירי ואטו פטור מזיד הוא משום דלאו שב מידיעתו הוא הרי פטור מזיד היא משום דלא שגג והתורה חייבה קרבן רק בשוגג וכזה יש לתמוה עוד בדבריהם כריתות (דף י"ז ע"א) ד"ה ספק דאדתנן ספק אכל חלב ספק לא אכל כו' מביא אשם תלוי כתבו וז"ל ומיירי דבשעה שאכל הי' סבור שהוא שומן דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו עכ"ל וצ"ע ג"כ כנ"ל דמאי עניין א שב מידיעתו לכאן הא מזיד הוא ואי דמה דיודע רק הספק ואין יודע שהוא וודאי חלב חשוב שוגג א"כ הרי גם שב מידיעתו ראוי להחשב מפאת שאילו ידע הוודאי היה פורש וצע"ג

ומצאתי עוד עניין פטורא דאינו שב מידיעתו של זדון והוא בירושלמי תרומות פ"ח ה"א והובא בר"ש שם וז"ל מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא היתר שהוא פטור כו' או הודע השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש עכ"ל וכוונת הירושלמי לכאו' להקשות דכי היכי דחייבה תורה קרבן בסבור שהוא שומן ונמצא חלב שהיתה שם מעשה בלי כוונה ה"נ יתחייב בסבור שהוא חלב ונמצא שומן דהוי כוונה לי מעשה דהירושלמי דימה זה לזה מסברא וע"ז השיב דנהי דערך של זה הוא ג"כ כמו ערך שוגג מ"מ לא שייך חיוב קרבן כיון דידע ועבר ולאו שב מידיעתו הוא והנה סברת הירושלמי הנ"ל דמדמה ממש מעשה איסור בלי כוונה לכוונה עם מעשה היתר מצאנו בש"ס דילן בנזיר (דף כ"ג ע"א) דמסופק בזה הי מינייהו חמור דבברייתא שם קתני תרווייהו דין אשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה שהפר לה ושתתה יין דצריכה כפרה וסליחה ודין נתכוון לאכול שומן ואכל חלב דצריך כפרה ומסיק עלה בש"ס דצריכי דאי תנא הא דאשה ה"א דמחשבת איסור חמור וכן אי תנא הא דשומן ה"א דמעשה איסור חמור להכי צריכי תרווייהו עש"ה ואפשר דאליבא דאמת ס"ל גם לש"ס דילן דתרוויוהו שוין וכסברת הירושלמי הנ"ל

וכן נ' עוד מדברי התוס' נדרים (דף כ"ג ע"א) ד"ה ואת שכתבו שם על המנהג לומר פסוק ונסלח לכל עדת בנ"י אחרי אמירת כל נדרי בליל יוה"כ שהטעם הוא שאמירת כל נדרי הוא תנאי על נדריה של עתיד שיהי' בטלין וע"כ כיין שאילו שכח התנאי הזה ונדר אח"כ ועבר על הנדר אז מדינא שרי דאין הנדר נדר כלל כיון דבטל לי' מעיקרא ועכ"ז כיון דבשעת אכלו לא נזכר לתנאו ה"ל כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה וע"כ אומרים אחר כל נדרי פסוק זה לבקש כפרה אולי ינדרו ויעברו אח"כ על נדרים עש"ה בתוס' ולפי"ז נראה דבכה"ג דמי לשוגג דהא בקרא דונסלח הנ"ל כתיב רק כי לכל העם שא וא"כ איך