ציונים לתורה כט

וע"כ הוצרכו לצוות רק לאביו שיחנכו וא"כ זה האיש שהגדיל בתוך ימי הספירה והוא גדול באמת לכל הדברים ורק מצות הספירה אינו יכול לקיים מה"ת מפאת חסרון תמימות וא"כ כ"פ החיוב חינוך דרבנן אשר יש עדיין מקטנותו (דזה החיוב לא נגרע עבור שנעשה גדול בנתיים וכנ"ל) הנה זה החיוב הוא עתה עליו בעצמו שהרי החכמים היו מצווים גם לקטן עצמו את החיוב חינוך שלו ורק דקטן איננו בגדר קבלת מצוה וא"כ זה שהוא גדול באמת הנה ממילא שב חיוב החינוך עתה עליו בעצמו אע"ג דהיה תחלה רק על אביו וכמובן ועוד דחכמים הטילו חיוב החינוך על מי שהוא ברשותו וע"כ הקטן אשר הוא ברשות אביו תמיד הטילו חיוב החינוך על אביו וזה שהגדיל והוא עתה ברשות עצמו א"כ ממילא חיוב החינוך הוא ג"כ עליו בעצמו ודו"ק היטב וא"כ כיון שזה הגדול הוא עתה בעצמו מחויב דרבנן שוב שפיר הוא מוציא גם את אחרים המחויבים מה"ת]

ודע דאני חוכך עוד לומר דקטן שנתגדל תוך ימי הספירה מתחייב שפיר מה"ת בספירת שאר הימים וחשיבא הספירה שפיר ספירת תמימות כיון שהוא סופר את כל החיוב שלו ויש לי ראיה לזה מהך דסיכה (דף כ"ז ע"ב) דס"ל לר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ משום דבעי' סוכה הראוי' לשבעה ועכ"ז ס"ל דגר שנתגייר בנתיים וכן קטן שנתגדל בנתיים חייב בסיכה אלמא דאף דבעי' סוכה הראויה לשבעה וזה הגר שנתגייר בנתיים וקטן שנתגדל כו' הרי אין סוכתו לשבעה ועל כרחך דכיון דעד עתה פטור היה ומעתה הוא שנתחייב ע"כ חשיבא סוכה לשבעה כיון שעושה את הסיכה לכל זמן החיוב שלו וחשיב זה הזמן ככל שבעה לאחר שנתחייב קודם סכות וע"כ ה"נ חשובה שפיר ספירתו בכל זמן חיובו כשבע שבתות תמימות לאחר שנתחייב עוד לפני ימי הספירה ואם דבסוכה שם מייתי קרא ע"ז לחייב גר שנתגייר כו' מ"מ השתא דכתיב קרא לא מיסתבר כלל לומר שנתנה התורה ב' מיני מצות סוכה דלישראלי גדול חייבה רק בסוכה הראוי' לשבעה ולגר שנתגייר בנתיים וכן קטן שנתגדל בנתיים נתנה מצוה אחרת לחייבו בסוכה שאינה ראוי' לשבעה ולא מצינו שיהיה גר מחויב במצוה מן המצות חיוב אחר מאיש ישראלי בתולדה והרי אין עניין הגירות רק שנעשה גם הוא ישראלי ומתחייב במצוות שלהם ולא שיתחייב חיוב אשר איננו באיש ישראלי כלל וכ"ש דקשה לומר כן בקטן שנתגדל בנתיים שיהיה בו חיוב אחר שאינו בשאר גדול ועל כרחך דקרא רק גילוי מילתא בעלמא הוא דגם זה חשוב שבעה הואיל והוא כל זמן חיובו ואין כאן איפוא שום חיוב אחר אצלם כלל מבשאר ישראלי גדול מקודם סכות וע"כ כי היכא דחשיב התם שבעה מפאת היותו כל זמן החיוב כן שפיר יש לדון משם לכאן דליחשיב גם הכא ז' שבתות תמימות מפאת כן ודו"ק היטב

והנה ראיתי עוד ברדב"ז ח"ב סי' תת"ח שנשאל עמ"ש הטור גבי מגילה דמי שח"ע וחב"ח אפי' מינו אינו מוציא דמשמע הא את עצמו מוציא דמ"ש מתקיעת שופר דאפי' א"ע אינו מוציא והשיב וז"ל ראיתי כתוב בשם אחד מהגדולים בתירוץ קושי' זו כו' עוד תירצו דמגילה הוא מדרבנן ולפיכך מוציא א"ע אבל תקיעת שופר הוא מה"ת ולפיכך אינו מוציא אפי' א"ע עכ"ל וא"כ לדיעה הנ"ל דגבי דרבנן אתי צד פטור ומוציא לצד חיוב כשהם באדם אחד בעצמו כח"ע וחב"ח דיש צד פטור וצד חיוב בו בעצמו א"כ ה"ה די"ל דמוציא נמי זמן הפטור לזמן החיוב כיון דהם ג"כ באדם אחד בעצמו דאין טעם לחלק בין זמני פטור וחיוב לצדדי פטיר וחיוב ואדרבה חצאי חירות ועבדות דמי יותר לב' בני אדם מזמני פטור וחייב באדם אחד וכמובן וא"כ ק"ו הדברים מח"ע וחב"ח לכאן וכמובן והא דאמר בר"ה (דף כ"ח ע"א) דכפאו שד ואכל מצה אינו נפטר לכשישתפה לפי"ז הוא רק במצוה דאורייתא משא"כ ספירה בזה"ז דקיי"ל דהוא דרבנן שפיר מוציא זמן הפטור לזמן החיוב וא"כ אפי' אי אין הלכה כדיעה הנ"ל המובאה שברדב"ז הנ"ל מכל מקום לספק וסניף מיהת יש לצרפה לכל הנך טעמי דכתיבנא ובאתי בכ"ז רק להעיר)

כלל י"ג) ראיתי לבאר דין כחוש בקדשים אם הוא פסול או אך לכתחלה מצוה בשמן אבל בדיעבד אם הביא כחוש הורצה והנה לכאורה מדאמרי' במנחות (ס"ד ע"א) בהך דהיו לפניו ב' חטאות (של ציבור בשבת) שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט משמע לכאורה דכחיש הוא פסול גם בדיעבד דאל"כ הרי כתבו התו' במנחות שם (ד' ע"ב ע"א) ד"ה אמאי דכל שהוא כשר בדיעבד ורק לכתחלה צריך שיהי' כן אינו דוחה שבת אפי' בקרבנות הדוחים שבת ע"ש [ויל"ע בזה בירושלמי יומא פ"ד ה"ו דבר שאינו מעכב דוחה כו' עש"ה] וכבר העירו האחרונים בזה בהך דמנחות ויש עוד ראי' לזה מדברי רש"י במנחות שם (ס"ד ע"א) דכ' בטעם איסור כחישה משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש וקרא דהקריבהו הא הוי פסול גמור גם בדיעבד דהא יין מגולה שעברו במסננת פסולו מהקריבהו נא לפחתך ופסיל אפי' בדיעבד כמבואר בב"ב (צ"ז ע"ב) ע"ש וכ"ה עוד ברש"י זבחים (ל"ה ע"ב) ד"ה וכשרים בעופות דמחוסר אבר דפוסל בעוף הוא מהקריבהו נא לפחתך ע"ש ואע"ג דהוא פסול גמיר גם בדיעבד וכ"ה ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"י דפסול טריפה בקדשים הוא מהקריבהו נא לפחתך ע"ש שלא הביא שם טעם ומקור אחר לפסול טריפה ואע"ג דטריפה ג"כ הוא פסול גמור ונהי דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע מגמ' פ"ק דמנחות דיליף פסול טריפה משאר קראי כמו שעמד ע"ז כבר הכ"מ שם עכ"ז זה הרי נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל דפסיל דהקריבהו וגו' הוא פסול גמור דאל"כ הרי נתן טעם שאינו מספיק וכמובן ועוד נ' להביא ראי' דכחוש הוא פסול גמור מגמ' מנחות (ס"ט ע"א) דבעי בזרע חטין ושעורין שבגללי בהמה מהו לאתויי מנחות מינייהו משום דמאיסותא הוא וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותיהו או דילמא משום כחישותא הוא והשתא נמי כחושה והרמב"ם ז"ל בהלכותיו כ' וז"ל הרי הדבר ספק לפיכך לא יביא ואם הביא כשר עכ"ל ונ' מזה דאם הי' וודאי משום כחישותא היו פסולים אפי' בדיעבד [ואף דהרמב"ם הזכיר שם בעניין הספק דהוא אם הם עדיין מאוסין ע"כ צ"ל דלאו דווקא כוונתו מאוסין רק דלכחושים קרי מאוסין דהא בגמ' מפורש הספק דילמא משום כחישותא כו' וגם אין לומר דבדיעבד בלא"ה כשרים אפי' אם הם כחושים ומ"ש הרמב"ם ואם הביא כשר הוא דין בפ"ע ולא שייך אל האיבעי' ומ"ש לפיכך קאי רק אלא יביא דכיון דהדבר ספק ע"כ לא יביא לכתחלה משא"כ הך דאם הביא כשר הוא דין מוחלט בין אם הם מאוסים בין אם הם כחושים דז"א דא"כ הרי בא הרמב"ם בהך דואם הביא כשר להוסיף דין בזה שאינו נוגע אל האיבעי' וא"כ הי' לו לכתבו בל' יראה לי וכמובן ועוד דהרמב"ם ז"ל כ' כן במקומות רבות בהלכותיו בספיקות בקרבנות שמפני שהדבר ספק ע"כ לא יביא ואם הביא כשר ובכולם הדין דאם הביא כשר הוא רק שמפני שהדבר ספק ע"כ אינו פוסל בדיעבד ויובאו כל המקומות ההם אי"ה בארוכה [לקמן כלל כ'] ועוד נראה כדמות ראי' דכחוש הוא פסול גמור מגמ' בכורות (מ"א ע"א) מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכא כו' ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא קמ"ל ומשמע דחולה וזקן פסוליהם מטעם כחוש ואע"ג דפסולים גמורים נינהו אפי' בר בדיעבד

ואולם לעומת זה יש כמה מקומות שמבואר בם דאין כחוש פסול והם ראשונה בגמ' מנחות (פ"ד ע"א) תנן התם אין מביאין ביכורים כו' מתמרים שבהרים כו' בפלוגתא ר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש ור"ל אמו' אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים וברש"י נעשה הני תמרים שבהרים ככחוש בקדשים שהמקדיש בהמה כחושה קדשה ואע"ג דלא הוי מצוה מן המובחר עכ"ל וע"ע תמורה (כ"ב ע"ב) במשנה המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתי' ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה כו' אחת מהן תיקרב חטאת והשני' תמות דברי רבי וחכ"א אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים כו' ובגמ' שם (כ"ג ע"א) א"ר הונא אמר רב הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה שהשני' מתה (הואיל ודחאה בידים דגלי דעתי' דלא איכפת לי' בה) לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתו