ציונים לתורה כח

המצוה בדבר כזה ע"כ לא הוי בו זכר למקדש כלל משא"כ מצה שאינה משומרת לשם מצה שאין החסרון בגוף המצה שאוכל ע"כ כיון שבזמן המקדש נ"כ אכלו רק מצה דומה לזאת המצה שאוכל עתה שהרי המצה בעצמותה איננה בשינוי כלל ממצה דמינטרא שההבדל ביניהם הוא אך במחשבת האדם שבזו חישב בשמירתה לשם מצה ובזו לא חישב אבל גוף המצות שיות הן ואין שום חילוק ביניהן ע"כ שפיר הוי זכר בזה כיון שגוף המצה דומה שפיר למצה שאכלו בזמן הבית ורק אילי הי' אוכל מצה שבעצמותה אינה דומה למצה שבזמן הבית אז לא היה בה זכר למקדש כיון שאיננו אותו החפץ שקיימו בו המצוה בזמן המקדש ודו"ק [וע' מה שחידשתי עפ"י דברי הר"ן הנ"ל בהסברתי זאת בספרי לקח טוב כלל י"ב אות א']

ויש ליישב עפי"ז מנהג העילה שאותם שנעשים בני מצוה בתוך ימי הספירה אינם פוסקים מלספור גם אח"כ בברכה ושמעתי שהרב הגאון הקדוש הרי"מ מבור זצוקללה"ה פקפק דהא לדעות האומרים דבעינן מ"ט תמימות ואם לא ספר יום אחד א"א לו לקיים המצוה עוד א"כ בהיה קטן מקצת ימי הספירה הא אין ספירתו אז פוטרתו מחיובו לספור נו"ט תמימות שחל עליו כשנעשה גדול כמו באכל מצה כשהוא שוטה שאין האכילה פוטרתו לכשישתפה דעשיית המצוה בזמן הפטור אינו פוטרו לזמן החיוב וכמבואר בר"ה (דף מ"ח ע"א) יעו"ש וא"כ כשנעשה גדול אח"כ ונתחייב בספירות תמימות א"א לו לקיים מצוה זאת עוד וראוי שיספור בלי ברכה מכח ספק הדיעה הנ"ל וכמי מי ששכח לספור יום א' שסופר השאר בלי ברכה מה"ט

ושמעתי שבס' ברכי יוסף דיבר ג"כ מזה וכ' הטעם דיכול לספור לפי שגם מתחלה מחויב הי' מדרבנן מטעם חינוך והנה אין ספרו בידי נעיין בו ואשפוט בסנורים שכוונתו למה דקי"ל דספירה בזה"ז דרבנן וע"כ הוי בתחלה זמן החיוב כמו אח"כ דודאי מדרבנן לדאורייתא חשיב מומן הפטור לחיוב כפי הסברא הפשוטה וחולם גם מי' זה ק' בעיני דהא הא דזמן הפטור אינו מועיל לפטור זמן החיוב הוא כעין מי שאינו מחויב בדבר דאינו מוציא את המחויב דדי חובתו וה"נ אף דהוא באותו האדם עצמו מ"מ זמן הפטור דידי' אין מוציא זמן חיוב דידיה וא"כ כיון דחינוך הוי אך מדרבנן א"כ הא הו"ל בזה"ז תרי דרבנן וכשנעשה גדול אח"כ הו"ל רק חדא דרבנן וא"כ לפמ"ש התוס' בברכות ובמגילה דתרי דרבנן אינו מוציא את המחויב חדא דרבנן א"כ ה"ה הכא אין ספירה דמעיקרא פוטרתו אאחר כך כשנעשה גדול בימי הספירה ועיין במרדכי פ' הקורא עומד שכ' וז"ל ונשאל להר"ט מווינא איך סגי נהור פוטר בניו מקידוש והא לר' יהודה לא מיחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא והשיב דאשכחן דכוותי' גבי קידוש גופיה דאמרי' פ' תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והתם מוכח דהיינו שעה ורביע קודם הלילה שעדיין לא קידש היום כו' ולר"ע לא הוי תוס' שב מלפני' מד"ת ואפ"ה נפיק בההיא קידוש דמבע"י דאינו אלא מדרבנן ידי קידוש דאורייתא שיתחייב לאחר שתחשך כו' עכ"ל בקצרה הרי שגם המרדכי פה מדמה זמן הפטור לזמן החיוב כמו אד הפטור להוציא אדם המחויב

והנה לכאורה לדברי המרדכי הנ"ל דזמן החיוב מדרבנן מוציא לזמן המחויב מה"ת א"כ שפיר הספירה בימי קטנות פוטרת אאח"כ וא"כ כשיוחשב המרדכי הנ"ל לספק א"כ יש ס"ס להתיר לעניין ספירה חדא שמא הלכה כהאומרים דלא בעי תמימות ואת"ל דבעי תמימות שמא הלכה כמרדכי הנ"ל ושפיר הוי תמימות ושפיר מברך אח"כ וכעין זה צידד הפמ"ג במשבצות סי' תפ"ט להתיר לש"ץ ששכח לספור פעם אחת שיספור אח"כ בברכה מס"ס חדא דשמא לא בעי תמימות ואת"ל דבעי דלמא הלכה כמ"ד דבן עיר מוציא בן כרך ויכול לברך להוציא אחרים אלא שדחה זה מטעם אחר עש"ה

ואולם באמת זה לא ניתן להאמר כלל דבהדיא מבואר בברכות (דף כ' ע"ב) דקטן שהוא בר חיוב דרבנן אינו מוציא את הגדול המחייב מה"ת ע"ש וא"כ ה"ה באדם עצמו שאין זמן הקטנות דרבנן מוציא זמן גדלותו אשר היא מה"ת וכנ"ל שהוצאת זמן לזמן דומה להוצאת אדם לאדם ודעת המרדכי הנ"ל דמחויב מדרבנן מוציא את המחויב מה"ת וכן זמן דרבנן לדאורייתא ההכרח לומר דס"ל כרש"י ברכות (דף מ"ה ע"א) בשם הבה"ג דשאני קטן דברכות הנ"ל דאפילו חיוב דרבנן ליכא דמצות חינוך הוי רק על אביו לא על הקטן יעי"ש וא"כ עכ"פ בנידון דספירה דידן דבקטן קיימינן א"כ א"א לומר כלל דזמן קטנותו יפטור זמן גדלותו מפאת שמחויב מדרבנן פיטר להמחויב מה"ת כיון דבקטן מפורש היפוך זה בש"ס ברכות (דף כ' ע"ב) הנ"ל. ואולם לדברי הר"ן הנ"ל הקודמים י"ל דכיון דספירה בז"הז מדרבנן משום זכר למקדש ופסול שאינו בגוף הדבר לא הוי פסול בזה ע"כ רק כשלא ספר יום אחד מעכב כיון שחסרה הספירה וה"ל פסול בגוף ספירת המ"ט שהרי חסרה אחת מהם ואין הספירה כמו שספרי בזמן הבית שספרו מ"ט משא"כ כשספר באמת מ"ט אלא שנעשה גדול בינתיים ואין החסרון בגוף הספירה לכן הוי שפיר זכר למקדש ודו"ק וא"כ אפי' אי אין הלכה כר"ן הנ"ל עכ"ז יש לצרפו לספק להתיר מטעם ס"ס וכנ"ל

והנה כדברי עם חכם אחד בנידון דספירה הנ"ל העירני דנהי דכשנעשה גדול בתוך ימי הספירה א"א לקיים עוד את החיוב דאורייתא עכ"ז אילו היה קטן בכל ימי הספירה הרי ג"כ היה מחויב בספירה עם ברכה מדרבנן מטעם חינוך וא"כ אטו כשנעשה גדול בינתיים מיגרע גרע ויופטר גם מחיוב הדרבנן ואכתי הרי החיוב דרבנן עליו ושפיר סיפר ומברך עדיין מפאת החיוב דרבנן כאילו היה קטן עדיין עכ"ד. ויש לדון ב"ה מסברא אי שייך לומר שיהיה חיוב גם בגדלות כה"ג מטעם חינוך עדיין די"ל דכיון דעיקר חיוב חינוך רק בקטן אמרוהו ליתי' בגדול כלל ואף בכה"ג ועוד יש לדון בזה מטעמים אחרים אך גם אם יתכנו דברים אלה הנה ג"כ ומצא עכ"פ חידוש דין דמי שנעשה גדול תוך ימי הספירה א"י א"א לו להוציא אחרים בברכתו כמו שאר גדול שמוציא את אחרים וזה שהרי זה הגדול סופר עדיין רק מכח החיוב חינוך דרבנן וה"ל כמו שאר קטן שאינו מוציא את הגדול ודו"ק היטב ואמנם נתישבתי דזה אינו דגם להוציא את אחרים שפיר יכול לפי"ז וזה עפ"י המבואר בברכות (דף מ"ח ע"א) דגדול האוכל כזית מוציא את האוכל כדי שביעה בביהמ"ז והקשו רש"י ותוס' שם מהך דברכות (דף כ' ע"ב) דקטן אינו מוציא את הגדול ותי' רש"י בשם בה"ג דשאני קטן דאין החיוב חינוך עליו כ"א על אביו אבל גדול מחויב דרבנן שהחיוב דרבנן הוא על עצמו שפיר מוציא את המחויב דאורייתא והתוס' תירצו שם דגדול אפי' לא אכל כלל מקרי מחויב בדבר מפאת שמחויב בגוף ברהמ"ז אילו יאכל (והא דצריך לאכול כזית הוא רק כדי שיוכל לומר ברוך שאכלני משלו) ורק בקטן דליתיה מה"ה בגוף החיוב הוא דאינו יכול להוציא את הגדול עש"ה

וא"כ בנידון דספירה הנ"ל שפיר יכול להוציא את אחרים בין לרש"י ובין לתוס' הנ"ל דלתוס' הרי יכול להוציא בפשיטות כיון שהוא גדול באמת ומחויב בכל המצות וגם במצות הספירה והברכה הוא מחויב ככל הגדולים ורק שעתה בשנה זאת אינו: יכול לקיים חיובו מפאת חסרון תמימות שחסר לו ומשנה הבאה ואילך קיים גם מצוה זו אבל עכ"פ הרי מחייב בדבר הוא ושפיר יכול להוציא שהרי לתוס' הנ"ל א"צ שיהיה החיוב והקיים בשעת המעשה מה"ת ורק צריך שגוף המצוה תהיה עליו מה"ת וא"כ זה ג"כ הרי גוף המצוה עליו ולרש"י הנ"ל ג"כ ניחא דהא לרש"י גם המחויב מדרבנן מוציא את המחויב מה"ת וקטן שאני דחיוב החינוך הוא על אביו כנ"ל והנה מה שהטילו חכמים חיוב החינוך על אבי הקטן ולא על הקטן עצמו אעפ"י שהחינוך הוא דבר נצרך לו שאלולי זה לא היו מחייבים אותו כלל וא"כ על כרחך שמה שהטילוהו רק על אביו היינו רק עבור שהקטן איננו בגדר קבלת מצוה כלל אפי' מדרבנן כיון דלאו בר דעת הוא ואפי' החכמים א"א שיצוו לו דבר ואפי' יצווהו לא יקיים