ציונים לתורה כו

שרוי' ביניהם כו' מניין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו ובתוי"ט ד"ה ועוסק בתורה כ' שהיחיד אינו רגיל להוציא דברי תורה מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה עכ"ל וה"ז ג"כ כמהרש"א הנ"ל דיש חילוק בזה בין עוסק בתורה לעוסק בדברי תורה

ואולם לעניין גוף הדבר נ' גם מן התוי"ט דיוצאין גם בהרהור מצות ת"ת מדכ' דיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו וכמובן ואולם בפי' הרע"ב כ' שם וז"ל וידום ל' קול דממה דקה כדרך השונה יחיד שהוא שונה בלחש עכ"ל והנה מ"ש דתיבת וידום משמעותו קול דממה דקה בלחש דבריו צע"ג מגמ' זבחים (דף קט"ו ע"ב) כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם שתק וקיבל שכר שנא' וידום אהרן וכן בדוד הוא אומר דום לה' והתחולל לו אעפ"י שמפיל לך חללים חללים את שתוק כו' ושם הרי הכוונה על שתיקה לגמרי וע"ע מ"ק (דף ט"ו ע"א) אבל אסור בד"ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל דום ע"ש ופשיטא דאבל אסור בד"ת אף בלחש וראיתי לאחד מן האחרונים שנסתפק אי אבל שרי להרהר בד"ת והנה מדברי התוי"ט הנ"ל מוכח דשרי אולם מגמ' זבחים הנ"ל נראה דאסור דבגמ' זבחים הנ"ל וודאי הכוונה שאפי' בהרהור לא יהרהר נגד מדותיו ית' ודו"ק כי קצרתי

והנה לעניין הספק הקדום אי בקריאת התורה השמיעה היא המצוה או המצוה עכאו"א לקרות רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו הנה מצאתי עוד הדבר מבואר בשו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ג וז"ל אמר אלי בנדיט ששאל את מהר"י ווייל ז"ל השומע מן הקורא קריאת התורה בביהכ"נ אם יוציא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אלא מקרא פעם אחד (ואחד תרגום] והשיב דלא יצא משום דלא קיימא בביהכ"נ רק לשמיעה ולא לקריאה ונ"ל דמסתמא ראיה דידיה מדאמרינן בפ' חזקת הבתים דלשמיעה קיימא לא מצי מסלק נפשיה עכ"ל ז"ל והנה מבוארת דעת המהר"י ווייל ז"ל דהשמיעה היא המצוה לא שמחויבים כאו"א לקרות וחשיבי קוראים מפאת שהקורא מוציא אותם בזה דאילו היו נחשבים קוראים היה ראוי שיצאו בזה ידי פעם אחד מקרא לעניין שנים מקרא ואחד תרגום ורק נחשבים שומעים לבד לא קוראים וכמפירש בדבריו ז"ל וא"כ ע"כ דכך היא המצוה השמיעה לבד אולם מה שהביא המהר"י ברונא ז"ל ראיה לזה מגמ' פ' חזקת הבתים והוא שם (דף מ"ג ע"א) הוא מקושי ההבנה דהגמ' נקטה המציאות כמו שהוא ששומעים קריאת התורה ואין לדון מזה כלל אם הקריאה היא המצוה או השמיעה דבין כך ובין כך סוף סוף הרי הם נצרכים אל הס"ת ולא מצי מסלקי נפשיהו וחשובי נוגעים וכמובן בפשיטות וצ"ע

וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא סי' קצ"ו דכ' וז"ל ובאשר"י בפרק ג' שאכלו האריך בדינים אלו והקשה ג"כ מ"ש קטן דעולה למניין שבעה וקורא בתורה ואינו יורד לפני התיבה ותי' דהתורה לשמועה קיימא ואינו ברכה לבטלה כו' ומ"מ קשה לי מ"ש ממקרא מגילה דקטן פסול לקריאת המגילה] כו' ואולי במגילה חייבים בקריאה יאה גמורה שנא' נקראים ונעשים ולהכי מברכים על מקרא מגילה ולא על שמיעת מגילה ותנן הכל חייבין לקרות המגילה עכ"ל ז"ל ומבואר גם בזה דעתו ז"ל דבמגילה הקריאה היא המצוה משא"כ בתורה השמיעה היא המצוה ודלא כמו שדנתי למעלה בזה קריאת התורה מקריאת המגילה והרב המנוח מהו' חנוך הענדיל הלוי לאנדוא ז"ל מפה העירני בעניין זה על לשון הגמרא מגילה (דף ל"ב ע"א) עשרה שקראו בתורה הגדול שבהן גולל ס"ת וברש"י שנאספו וקראו ג' או ז' כחוק היום ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה שקראו עכ"ל ומשמע דהקריאה היא המצוה אלא שהקורא מוציא את כולם בקריאתו וחשיבי כולם קוראים מפאת זה ומש"ה קרי להו עשרה שקראו] ובאתי בכ"ז רק להעיר דלית כלל י) הנה נודעת דעת הרמב"ם ז"ל דכל מילי דרבנן לאו דלא תסור ועשה דועשית ע"פ התורה כו' אית בהו ולכאורה ק' ע"ז מש"ס בכורות (דף מ"ג ע"ב) דאמר מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין איכא בינייהו עשה עש"ה וא"כ להרמב"ם ז"ל אדרבה הא מראית העין אית בי' עשה דועשית וגם לאו דלא תסור ואע"ג דגם להרמב"ם איכא מילי טובא בין דאורייתא לדרבנן מ"מ ל' איכא בינייהו עשה משמע דמראית העין אין בו עשה כלל וי"ל דמראית העין גם להרמב"ם ז"ל הוי אך דרבנן לבד ודעת הרמב"ם הנזכרת הוא רק על גזירות ותקנות חכז"ל אבל מראית העין איננה נזירה אך חומרא בעלמא דנראה כבע"מ והוי כמזלזל באיסור שאינו חש אם יאמרו עליו שהוא עובר בע"מ או שהוא בזיון לקרבן אם העובד מאוס למראית העין כנראה מפירש"י שם ע"ש ועכ"פ אין כאן גזירה אטו דאורייתא וע' ר"ש כלאים פ"ב מ"א בשם הירושלמי דאיסור מראית העין דקיל מותר לבטל לכתחלה ע"ש וכ"כ בס' שושנת העמקים להסתפק כזה דבקנסות חכז"ל ליכא לאו ועשה הנ"ל גם להרמב"ם ז"ל דקילי מגזירות ותקנות יעויש"ה [וע' רש"י כריתות (דף כ"א ע"ב) דאהא דאמר התם דדם דגים שכינסו אסור פירש"י דם דגים שכינסו בכלי אסור דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם עש"ה וצע"ק מדוע לא פירש כפשוטו שהרואה יחשיד אותו שאוכל דם ואסור להביא עצמו לידי חשד וככל מראית העין שבש"ס שביאורו משום חשד וכמבואר ברש"י ע"ז (דף י"ב ע"א) ד"ה כל מקום שאסרו וז"ל כ"מ שאסרו חכמים דבר המותר ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה עכ"ל וא"כ מדוע שינה כאן לפרש משום גזירה אטו האיסור גופי' דשמא יאמר הרואה שמותר לאכול דם והנה שם בע"ז (דף י"ב ע"א) ההכרח לפרש מטעם חשד דא"ל דהאיסור הוא כדי שלא יטעה הרואה לעבוד עכו"ם דאז שוב האיסור רק מפני הכשלת הרואה וה"ל רק לתא דלפני עור כו' וא"כ איננו ביהרג ואל יעבור וכמבואר ביו"ד סי' קנ"ז סעיף א' דלפני עור כו' בהכשלה לעבוד עכו"ם לא חשיב אביזרייהו דעכו"ם וא"צ למסור נפשו והוא מר"ן פ' בן סורר ע"ש ואילו בע"ז שם אמר דמראית העין דעכו"ם אסור אפילו במעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיניה מיית ע"ש וא"כ על כרחך דאין טעם האיסור שם מפני הכשלת הרואה רק משום חשד ודע כי מצאתי איסור מראית העין מה"ת והוא ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ג ה"י שכ' אסור לעשות צורות לנוי כו' כדי שלא יטעו בהם הרואים וידמו שהם עכו"ם כו' ואיסורא דאורייתא קאמר יעוש"ה

ואולם עניין מראית העין זה נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שהכוונה הוא כדי שלא יטעו הרואים שהוא עכו"ם ויטעו גם הם מתוך כך לעבוד עכו"ם ואיננו כשאר מראית העין אשר הוא אך משום חשד וכדכתיבנא ואולם באמת גם איסור הבאת עצמו לידי חשד יש מ"ד דהוא מה"ת שהרי ר' שמעון אומר כן להדיא בשבת (דף כ"ג ע"א) ע"ש דאמר מפני ארבע דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים כו' ומפני חשד כו' ע"ש ור' שמעון לטעמי' דס"ל בעלמא דדרשינן טעמא דקרא [ומצאתי מימרא דר"ש דשבת הנ"ל ג"כ בסיפרא קדושים פרק א' ברייתא י' ובתוספתא פאה פרק א' ונאמר שם מפני מראית העין תחת מפני החשד וזו ראיה מפורשת ג"כ דאיסור מ"ע הוא משום חשד והכי מוכח בדוכתי טובי ויבואר עוד במ"א אי"ה] וע"ע שקלים פ"ב מ"ב דמייתי קרא דוהייתם נקיים וגו' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ויליף מינייהו איסור הבאת עצמו לידי חשד ע"ש]

והנני חוזר לענין דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכל מילי דרבנן לאו דלא תסור כו' אית בהו ואומר דיש להביא ראי' לסברא זאת מסנהדרין (דף ע' ע"ב) דאדתנן במתני' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה אמר בגמ' וז"ל דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית ציבור וטעמא מאי איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום