ציונים לתורה כה

כ"ח ע"א) בשחרית ובמוסף נכנסין לביהכנ"ס וקורין כדרך שקורין כל השנה (בקריאת המעמדות איירי) ובמנחה יחיד קורא אותה על פה א"ר יוסי וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בציבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כדרך שקורין את שמע ע"כ ודברי הברייתא הנ"ל המה קשי ההבנה מאוד והת"י ביומא (דף ע' ע"א) ד"ה ובעשור פירשו הדברים עש"ה שהקשו הא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ואמאי קרינן פ' שמע ופ' ויושע בע"פ ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן ושזהו ביאור דברי ר' יוסי הנ"ל דה"ק וכי היאך יחיד יכול לקרות ד"ת ע"פ בציבור להוציא את הציבור יד"ח והא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ בכה"ג אלא כולן נכנסין וקורין ע"פ ואין א' מוציא את חבירו ובכה"ג שפיר שרי לקרות ע"פ כקורין את שמע דאין בו איסור משום דברים שבכתב כו' עכת"ד שמה ותלי"ת קיימתי פירושם זה מסברא דנפשאי גם טרם ראיתי ד' הת"י הנ"ל ואך מיד בראותי דין זה בתוס' תמורה (דף י"ד ע"ב) ד"ה דברים שכתבו שם ג"כ כזה דבדבר שאין מוציא אחרים יד"ח לית ביה משום דברים שבכתב כו' ע"ש שלא הביאו ראיה לזה אזי ביארתי מסברתי עפ"י הדין הזה דברי הש"ס תענית הנ"ל ובראותי אח"כ דברי הת"י יומא הנ"ל שמחתי מאוד שכוונתי לדעתם הגדולה והנה עכ"פ מבואר בש"ס תענית הנ"ל לפי ביאור הת"י הנ"ל דבקריאת המעמדות היה חיוב על כל א' לקרות ושהקורא היה מוציא אחרים יד"ח בזה וע"כ יש לדמות מסברא כל קריאת התורה לקריאת המעמדות ולומר דבכל קריאת התורה נמי הקריאה היא המצוה וכמובן

והנה מצאתי עוד גילוי לספק זה מדברי הר"ן פ"ק דפסחים סוגי' דלבער ועל ביעור שהקשה מדוע תקנו במגילה על קריאתה ובשופר לשמוע קול שופר עש"ה ולכאורה מאי קושי' אי נימא דבמגילה עיקר המצוה שיקרא כאו"א ומה שקורא רק אחד הוא מטעם שמוציא את הרבים ידי חובתן א"כ הא לא שייך לתקן לברך על השמיעה שהרי אין עניין המצוה השמיעה כלל כ"א הקריאה משא"כ בשופר דהמצוה הוא רק לשמוע קול תקיעה מפי המחויב בדבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכותיו ואין התקיעה מצוה כלל ושפיר תיקנו על השמיעה וא"כ נראה מזה דס"ל להר"ן ז"ל דגם במגילה ענין המצוה רק שישמעו קריאת המגילה מפי המחויב בדבר הקורא כמו בשופר וע"כ שפיר הקשה ודו"ק וא"כ יש לדון דה"ה בקריאת התורה שתיקנו מרע"ה ונביאים ועזרא נמי עניין המצוה הוא אך השמיעה [וע"ע שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקע"ב דמוכח קצת משטחיות לשונו דאין הציבור נחשבין קוראים בתורה ע"י שיוציא אותם הקורא בקריאתו עש"ה ואולם בתשובה אחר מצאתי לו ז"ל והוא בחלק ג' סי' תתס"ז שכ' דסומא אין חייב לשמוע שנים מקרא ואחד תרגום מפי אחר דכיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ובכתב א"א לו שהרי אינו רואה לא מצינו דבר שיהיה פטור ע"י עצמו משום דלא שייך ויתחייב ע"י אחרים וראיה מהא דר' ששת הוי מהדר אפי' וגריס בשעה שהיו קוראין בתורה ואיכא מ"ד משום דר' ששת סגי נהור הוי ולא היה חייב בשמיעת התורה ומש"ה מהדר אפי' וגריס, עכ"ל ומוכח מזה להדיא דס"ל דהקריאה הוא המצוה בקריאת התורה ורק שהקורא מוציא השומעים בקריאתו וע"כ ר' ששת שהיה פטור מקריאה מצד עצמו מפאת היותו סגי נהור לכן ג"כ אין חייב לצאת ע"י הקורא המוציאו דא"א שיהיה אדם פטור מדבר מצד עצמו ויתחייב לצאת ע"י אחר משא"כ אם נאמר דהשמיעה הוא כל המצוה א"כ הרי אין חילוק בין סגי נהור לאחר כיון שגם סגי נהור יכול לשמוע והרי זה כל המצוה ודו"ק היטב

ודע דמרדב"ז הנ"ל יש לדקדק לכאורה דאונס במ"ע עושה פטור ולא שהוא מחויב אלא שאינו יכול לקיים חיובו רק דמפאת האונס פטור לגמרי וכמ"ש ז"ל דסומא כיון דא"א לו לקרות שהרי אינו רואה לכן פטור משום דלא שייך וע"כ גם ע"י אחרים אינו מתחייב ויש לחלק בזה בין חיוב דאו' לדרבנן וכבר הארכתי בעניין זה אי אונס במ"ע עושה פטור באתוון דאורייתא ובית האוצר

ויש עוד ראיה מהא דחרש שאינו שומע אינו מוציא אחרים בתקיעת שופר משום דהמצוה היא השמיעה וזה שאינו שומע לכן פטור בעצמו ואין הפטור מוציא את המחויב ידי חובתו כמבואר בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קי"ג והובא בש"ע או"ח סי' תקפ"ט ומבואר ג"כ דאונס עושה פטור ודע דגוף דברי הרדב"ז הנ"ל דמה שהוא פטור ע"י עצמו אין לו להתחייב לעשותו ע"י אחרים כלל גדול המה ויל"ע בם לכאורה מהך דר"ה (דף כ"ט ע"א) דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא וצריך לשמוע תקיעת שופר מפי אחר ויל"ע עוד מכמה דוכתי ואכ"מ

והנה מ"ש למעלה בשם הגר"א ז"ל דמצות ת"ת יוצאין במחשבה וא"צ דיבור וגם הסברא מחייבת כן שכל עניינו של לימוד הוא אך ההבנה והידיעה וא"כ מה לי אם מדבר בפיו או לא וכנ"ל לכאורה יש סתירה לוה מש"ס ברכות (דף ט"ו ע"ב) א"ר יוסף כו' מחלוקת (אי צריך להשמיע לאזניו) בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר כו' מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב ע"כ ומשמע מזה לכאורה דבד"ת עכ"פ אם לא השמיע לאזניו לא יצא אולם באמת אינה ראיה לסתור כלל דמלת שמיעה יש לה ב' ביאורים א' שמיעה ממש ב' רבנה וכנודע וע"כ מעיקרא דה"א דקאי קרא דהסכת אשאר מצות שבדיבור ע"כ מפרש ליה דכוונתו אשמיעה ממש ושהצריך הכתוב השמעה לאזניו במצוות שבדיבור אבל כדמסיק דההיא בד"ת כתיב ובד"ת א"א כלל שיהיה ביאורו השמעה לאוזן כיון שגם דיבור א"צ וכמוכרח מסברא וכנ"ל וע"כ מפרשי' ליה דקאי אהבנה וציוה הכתוב לשום לב ולהכניס לתוך לבו היטב את הד"ת ששומעין ולומדים וכמו מלת הסכת שביאורו קבלת הדברים והכנסתם ללב וראי' ברורה לזה דאין כוונת הש"ס כאן לחדש דבד"ת אם לא השמיע לאזניו לא יצא מדברי הרי"ף שכ' וז"ל אר"י מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא דתניא לא יברך ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא עכ"ל ומדלא העתיק הרי"ף גם ההיא מסקנא דפריך מקרא דהסכת וגו' ומשני ההיא בד"ת כתיב מוכח דלא בא הש"ס לחדש דין בזה וע"כ לא העתיקו הרי"ף בהלכותיו כמו שהעתיק ראשית דברי הגמ' הנ"ל ואך כוונת הגמרא בהא דההיא בד"ת כתיב הוא אך עניין מוסריי לשום לב אל דברי תורה וע"כ לא העתיקו הרי"ף והנה נראה עוד ראיה דיוצאין מצות ת"ת בהירהור לבד שהרי המצוה רק לעסוק בד"ת וכמו שסידרו בברכת התורה לומר אקב"ו לעסוק בד"ת [וע' שבת (דף כ"ג ע"א) ותוס' יבמות (דף צ' ע"ב) ד"ה כלהו ראיה דוגמת זה מנוסח הברכה] והנה בברכות (דף ה' ע"א) איתא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנא' אמרו בלבבכם כו' עכ"ל הגמ' ומוכח שהמחשב ד"ת בלבבו מקרי עוסק בתורה מדמייתי איעסוק בתורה קרא דאמרו בלבבכם וא"כ מבואר מזה דיוצאין מצות ת"ת בהרהור לבד וא"צ דיבור דווקא אילם בח"א למהרש"א שבת (דף ס"ז ע"א) ד"ה ולימא וירא מלאך ד' מצאתי שכ' לחלק בין עוסק בתורה לעוסק בדברי תורה דעוסק בתורה היינו הרהור ועוסק בדברי תורה היינו דיבור עש"ה

ואולם בגוף הדבר אם יוצאין מצות ת"ת בהרהור מצאתי שגם המהרש"א ז"ל פשיטא ליה דיוצאין דבסוכה (דף כ"ח ע"א) אדאמרינן התם על ר' יוחנן בן זכאי שלא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה כתב המהרש"א ז"ל בח"א וז"ל הגם שהיה אפשר בלימוד עיוני עיקרא בגירסא כדי שלא תשתכח כדאמרי' בכמה דוכתי עכ"ל ואי איתא עדיפא הול"ל דאין יוצאין המצוה בהרהור עיוני וע"כ דפשיטא ליה דיוצאין ורק שלענין הזכרון יש מעלה לדיבור וכמ"ש למעלה וע"ע אבות פ"ג מ"ב שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה