ציונים לתורה כג

פיו ובכה"ג איכא משום לפ"ע אפי' כשאין הנותן מציווה עש"ה וא"כ ה"נ דאיירי בנותן לתוך פיו של שמש שפיר י"ל דגרע

וידוקדק בזה הא דאיתא התם בחולין ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעה"ב שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו עכ"ל הגמ' וקשה דמדוע לא אמר ברישא לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש כו' רק אמר סתם לא יתן אדם פרוסה לשמש ואילו בסיפא נקט לתוך פיו ואולם לפמ"ש ניחא דברישא אסור באמת אפילו בהושטה בעלמא מטעמא דשמא יארע דבר קלקלה בסעודה משא"כ בסיפא בלא נטל ידיו דהאיסור רק משום לפ"ע אין כאן איסור בהושטה כיון שהמאכל הניתן היתר הוא והמקבל הוא שמטמאהו ורק במאכילו לתוך פיו שפיר אסור גם בכה"ג וכנ"ל ואולם אחרי העיון ז"א דהא בסוגי' דחולין הנ"ל אין מבואר כלל שהאיסור מטעם לפ"ע ואך דינא קתני שלא יתן פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו וא"כ דין זה ודאי דנוהג אפי' בהושטה בעלמא שלא מטעם לפ"ע רק מטעם מסייע ידי עוברי עבירה עכ"פ שהרי סוף סוף הוא מסייע ידי עבריין האוכל בלא נט"י וא"כ על כרחך דהך לתוך פיו דנקט הוא לאו דוקא וז"פ ואולם לענין לפ"ע שפיר י"ל כנ"ל דבהושטה ליכא משום לפ"ע בכה"ג ויש נפקותא בזה דאיסור סיוע ידי ע"ע הוא רק דרבנן ואילו לפ"ע הוא איסור תורה אפילו במכשיל את חבירו באיסור דרבנן דמ"מ ההכשלה דידי' הוא איסור דאורייתא בלאו דלפני עור וגו' דגם איסור דרבנן מכשול מקרי גם מה"ת וכמו שהארכתי בזה במ"א והעירו ממנו גם באחרונים ודו"ק בכ"ז [הנה הבאתי כבר קצת הדברים דכאן בספרי לקח טוב כלל י"א ועכ"ז הנחתים כמות שהן מפני תוספת כמה דברים אשר לא באו בספרי שמה]

ודע דבדין ספק ברכות להקל יש לעיין דבתוס' ברכות (דף י"ב ע"א) ד"ה לא כתבו ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ע"ש (ובדף מ"ט ע"ב) ד"ה ור"מ כ' ולענין שתיי' אור"י דיש להחמיר ולברך וכו' ע"ש ולענין ברכת הטוב והמטיב (בדף נ"ט ע"ב) ד"ה הטוב כ' וז"ל ומספק הי' מברך על כל אחד שמא משובחת היא ע"ש והנה הך (דבדף י"ב ע"א) כבר תי' בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם עפ"י דברי המהרש"א הנ"ל דספק ברכת הנהנין הוא להחמיר משום דהאכילה ספק איסור אבל הך (דבדף מ"ט ע"ב) דאיירי בברכה אחרונה דאיננה מטעם מתיר קשה וכבר העיר גם בזה בגליון הגרע"א ז"ל שם ובהך (דדף נ"ט ע"ב) דק' ג"כ דברכת הטוב והמטיב הוי ברכת הודאה לא ברכת הנהנין וראוי ג"כ להיות ספיקא לקולא לא העיר הגרע"א ז"ל שם כלום וצע"ק וי"ל דעיקר ברכת הטוב והמטיב אשתיית יין משובח יותר הוא אך הודאה ושבח על השמחה ששמח מכח שבח היין ביותר דעיקר טובתו של יין הוא רק במה שמשמח וכדכתיב ויין ישמח לבב אניש וע' ברכות (דף ל"ה ע"א וב') וע"כ כיון שעיקר הברכה הוא על השמחה לכן גם מפאת מה שמסופק עכ"פ שיין זה משובח יותר גם מזה יש לו שמחה ושפיר חייב לברך בוודאי ברכת הטוב והמטיב ואף דאם אין היין משובח באמת אין שמחה זו שמחת יין רק שמחה גרידא מפאת ספיקו מ"מ י"ל שפיר כנ"ל דסוף סוף היין גורם לו שמחה זו ושפיר יש לו לברך ועוי"ל בפשיטות טפי דכל ברכת הודאה חייב שפיר לברך מספק כיון דמפאת הספק בעצמו ג"כ יש לו שמחה כיון שעכ"פ ספק הוא לו שטוב לו ויש לו שמחה מזה וכנ"ל וע"כ שפיר צריך לתת הודאה על שמחתו להשי"ת ולברך על שזיכהו השי"ת. בדבר הגורם לו שמחה ודו"ק

ושוב ראיתי בב"ח או"ח סי' כ"ט שכ' וז"ל אבל לענ"ד דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אעפ"י שאינו וודאי שחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימהו עד הזמן הזה עכ"ל ע"ש ודבריו מטים לדברינו אלה וצ"ע מדוע לא הביא ראי' לדבריו מתוס' ברכות הנ"ל דכתבו דצריך לברך ברכת הטוב והמטיב מספק שמא משובח הוא וכנ"ל

ויש עוד ראי' דספק ברכת שהחיינו להחמיר מהא דאמרי' בברכות (דף ס' ע"א) כח דהיתירא עדיף לי' ע"ש דאיירי בפלוגתא לענין חיוב ברכת שהחיינו ואמר דכח סברת המ"ד דא"ל לברך עדיפא לי' מטעמא דכח דהיתירא עדיף לי' עש"ה כל הסוגי' וקשה דאדרבה הרי המ"ד דצריך לברך זהו יותר כחא דהיתירא דאם מדינא א"צ הרי מברך ברכה לבטלה והוא איסור דאורייתא משום לא תשא להרמב"ם וכנודע משא"כ המ"ד דאינו צריך לברך א"כ אף שאין האמת כן אינו מבטל רק חיוב ברכה דרבנן וא"כ המ"ד דצריך לברך הוא כחא דהיתירא טפי ואולם לדעת הב"ח הנ"ל ניחא וכמובן דמ"ד דצריך לברך אפי' הי' מסופק רק בדעתי הרי ג"כ שפיר חייב לברך משא"כ המ"ד דא"צ לברך הוא בהכרח הי' לו סברות וראיות ברורות לדעתו דאילו הי' מסופק הרי הי' לו לחייב לברך מספק וע"כ שפיר כח המ"ד שהיתה דעתו ברורה בעיניו עדיף מכח המ"ד שהי' אומר דבריו גם מספק שזהו עיקר הטעם בהא דאמרי' בכל דוכתי דכח דהיתירא עדיף לי' לתנא למיתני והיינו משום דהמתיר דעתו ברורה בעיניו ויש לו בהכרח ראיות ברורות לסברתו משא"כ האוסר יכול לאסור גם מספק וע' רש"י ותוס' ביצה (דף ב' ע"ב) אהא דאמרי' התם כח דהיתירא עדיף לי' והם ז"ל כתבו שם דהוא משום דהאוסר יכול לאסור אפי' בדבר המותר בתורת חומרא בעלמא ע"ש

ולפענ"ד י"ל ג"כ כדברינו דהוא משום דהאוסר יכול לאסור גם מספק ואפי' אם דעתו מסיפקת בעיניו נמי אוסר מספק ואפי' באיסור דרבנן דספק חסרון ידיעה אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא משא"כ המתיר בהכרח מתיר מטעם וודאי ועי' כתובות (דף ז' ע"א) ומי איכא הוראה לאיסור וברש"י מי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר איזה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר כו' עכ"ל וה"ז כדברינו הנ"ל [וע' ריטב"א קידושין (דף ה' ע"א) וז"ל ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא כלומר ויש בו כח דהיתירא להתיר האסור אינו דין שמכניס ויאסור המותר דהא וודאי כח דהיתירא עדיפא עכ"ל ומבואר סברתו דגם בדאורייתא ובדברי התורה עצמה חשוב ההיתר כח גדול יותר מן האיסור ונראה שכך הי' ז"ל מפרש הך דכח דהיתירא עדיף לי' דאמרי' בכל מקום והיינו דהיתר הוא רבותא טפי דכח היתר הוא בעצם כח גדול יותר מן האיסור ודו"ק וזהו שכ' דהא וודאי כח דהיתירא עדיפא וכוונתו אהא דאמרי' בכל מקום דכח דהיתירא עדיף לי' ובאתי רק להעיר והנה מה שכתבתי דהמתיר דעתו ברורה בעיניו ויש לו בהכרח ראיות ברורות לסברתו משא"כ האוסר כו' וע' ל' התוס' ביצה (דף ב' ע"ב) שם ד"ה וכ"ת כח דהיתירא עדיף וז"ל פי' הקונטרס לכך כח דהיתירא עדיף כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראי' לדבריו אבל איסורא יכול אדם להחמיר עליו בלא טעם עכ"ל ונזכרתי דיל"ע עוד בזה ממשנה ידים פ"ד מ"ג א"ל ר' ישמעאל אלעזר בן עזרי' עליך ראי' ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראי' ללמד וע"ע תוספתא סנהדרין פרק ז' היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר האוסר והמטמא עליו להביא ראי' וכל המחמיר עליו להביא ראי' ויש אומרים אף המיקל עכ"ל התוספתא ובאתי רק להעיר

והנה אחרי זמן מצאתי עוד בראבי' סי' קנ"א וז"ל ותו קשיא לי דבכולי' תלמודא אמרי' דמאן דאית לי' דאין חוששין למיעוטא היכא דאיכא רובא מחד גיסא ומיעוטא וחזקה מאידך גיסא רובא עדיף ובברכות (דף נ"ג ע"א) משמע דלמאן דאזיל בתר רובא תרי מיעוטי עדיפי מרובא ואפי' לקולא לפטרי מברכות ושמא היינו חומרא משום ברכה לבטלה עכ"ל ז"ל ואיני יודע אם כוונתו להסתפק בכל ספק ברכות הנהנין מהו חומרא יותר אם החיוב או הפטור משום ברכה לבטלה א"ד מיפשט פשיטא לי' דספק ברכות הנהנין להחמיר לחייב לברך משום דמתיר נינהו וליכא חשש ברכה לבטלה וכסברת המהרש"א הנ"ל ורק בהך דברכות (דה נ"ג ע"א) שם דאיירי בברכת