ציונים לתורה כב

בספק ברכה הרי עושה סד"ר לכתחלה כיון שהאכילה בספק ברכה הוי מעשה ספק איסור דרבנן אלא דאם לא הי' עצה לברך שנית הי' נחשב דיעבד אבל כיון שאפשר לחזור ולברך א"כ הא עושה סד"ר לכתחלה וזה אסור לעשות וא"כ מוכרח לברך שנית ושוב לא הוי לבטלה כיון דלולי האיסור דהוצאת ש"ש לבטלה מוכרח לברך שוב אינו לבטלה ושפיר שרי משא"כ בברכת מצוה דאין שום איסור בקיום מצוה בלי ברכה וא"כ אינו עושה ספק איסור דרבנן לכתחלה ורק שהברכה חיוב בפ"ע הוא מדרבנן ומי שאינו מברך אינו עושה איסור בידים רק שמבטל מ"ע דרבנן וע"כ מספק שפיר אינו מחויב לברך דסד"ר לקולא ודו"ק] ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה ברכת מתיר לפמ"ש הרא"ש בברכות פרק ג' שאכלו סי' כ"א וז"ל כדאמר בר"ה כו' בכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבים זה לזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך עכ"ל. נראה דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דברכת הלחם כו' אינו מוציא כרש"י סוף ראוהו ב"ד שכ' דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא ליברך לכן אין כאן ערבות ע"ש רק מלשון הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דכיון דברכת הנהנין הוא מטעם מתיר אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור דחבירו ואם שלפ"ז צ"ע מדוע כשצריך לה המברך מוציא וצ"ל דהוא מטעם מגו דמגו דמתיר הקדש דידי' מתיר גם דחבירו משא"כ שיועיל דיבורו להתיר הקדש חבירו לבד לזה אין לו אח

ויש ראי' לסברא זאת מש"ס גיטין (דף פ"ג ע"ב) דאמר וכי היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ופריך והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני שאני התם דיבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא עכ"ל הגמ' ולכאורה אכתי תקשי ביבמה שנפלה לפני ב' יבמין דאז שניהם אסורים דאפי' מת א' מהם אכתי אסורה לעלמא מכח זיקת השני ואעפ"כ ניתרת לשוק בחליצת א' מהם וא"כ הרי זה החולץ מתיר איסורו של שני ואכתי משכחת זה אוסר וזה מתיר ובשלמא לר' יוחנן דס"ל ביבמות (דף י' ע"ב) דאיהו שליחותא דאחים קעביד ע"ש א"כ נחשב כאילו חלצו כל האחים ניחא משא"כ לר"ל דפליג עלי' התם ולדידי' מתייחסת החליצה אל החולץ לבד א"כ שפיר ק' דאיך זה אוסר וזה מתיר וההכרח לתרץ דהא דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר היינו רק כשהמתיר איננו משתתף בהאיסור כלל משא"כ בשני יבמים וחלץ אחד מהם דהיבם החולץ הוא ג"כ מכלל האוסרין ע"כ מגו דמתיר איסור דידי' הוא מתיר ג"כ איסורו של שני ודו"ק

והנה לפי דברי הרא"ש הנ"ל א"כ בריח דאינו מטעם מתיר וכנ"ל שפיר מוציא את חבירו אפי' כשאין המברך מריח ואולם באמת סברא הנ"ל הנראית מדברי הרא"ש הנ"ל תמוה מהא דאמר בר"ה שם דברכת המוציא דמצה וברכת היין דקידוש יכול להוציא אפי' כשיצא ע"ש ולסברא הנ"ל מאי שנא אבל לרש"י ניחא דכיון דמוכרח ליהנות מצד המצוה שוב גם על ברכה הנהנין יש ערבות ושפיר מוציא (וראיתי בר"ן מגילה פ' הקורא עומד (דף רע"א ע"ב) מדפי הרי"ף דכ' ג"כ כרא"ש הנ"ל בהך דברכת הלחם כו' וז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו דאין פורסין כו' ה"ק אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה כו' שהיחיד אומר וחבירו יחידי שומען ג"כ ויוצא כו' דהא קיי"ל דשומע כעונה חוץ מברכת הנהנין דמי שנהנה ראוי שיברך כל אחד אבל היכא דמברך גופי' מיחייב ואיכא קביעותא דדמו (אולי צ"ל דמו) כלהו כחד גופא עכ"ל הנה בא להסביר ז"ל מדוע כשצריך לה המברך מוציא גם בברכת הנהנין וכ' דהוא משום דכיון דאיהו גופי' מיחייב ואיכא קביעותא דמו כלהו כחד גופא והוי כמברך לעצמו ועדיין צריך פירוש לפירושו]

ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה מטעם מתיר לפמ"ש בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות סי' י"ד וז"ל וכל היכא דלא בירך מקמי דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו אכן בסעודה דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי עכ"ל והנה ממ"ש אכן בסעודה דאסור כו' נראה דכוונתו דכיון דברכת הנהנין מטעם מתיר הוא ע"כ אין בכחה להתיר איסור למפרע

ויש להבין בזה הא דאמרי' בברכות (דף נ"א ע"א) בעו מיני' מר' חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף ע"כ והכוונה דאטו הואיל ועשה איסור באכילתו בלי ברכה דאסור ליהנות מעיה"ז בלא ברכה וריח רע של אכילת איסור נודף מפיו יחזור ויוסיף עוד על סרחונו ויברך אח"כ ויזכיר ש"ש לבטלה ויהי' גם ריח הוצאת ש"ש לבטלה נודף מפיו יעו"ש בפירש"י והנה לכאורה אריכות דברי ר' חסדא הנ"ל הוא ללא צורך ובקיצור הל' לומר הדין דאינו חוזר ומברך והחוזר הוי ברכה לבטלה ואולם לפמ"ש בכוונת דברי ההגהות אשר"י הי"ל ניחא דבא ר' חסדא להסביר מדוע היי ברכה לבטלה אם יחזור ויברך ולכן אמר דהואיל וריחו נודף מתחילה דאכילת איסור הוא וריח הרע של אכילת איסור נודף מפיו וכנ"ל ע"כ כשיחזור ויברך הוי ברכה לבטלה דאין בברכה כח להתיר איסור למפרע וא"כ שוב יהי' ריחי נודף שנית מכח הברכה לבטלה משא"כ אילו לא הי' ריחו נודף מפיו מתחלה וזהו אילו לא היתה עצמיות האכילה איסור בלי ברכת הנהנין ורק שהי' חיוב גרידא לברך והי' נחשב רק למבטל חיוב זה בשב ואל תעשה אז ממילא לא הי' גם עתה ריחו נודף ע"י הוצאת ברכה לבטלה מפיו דאז הרי לא היתה עוד ברכה לבטלה כלל שהרי היתה מועלת גם אלמפרע וכנ"ל ורק כיון דמתחלה הי' ריחו נודף מאכילת איסור שבפיו דגוף האכילה איסור וריחה נודף לכן יהי' גם עתה ריחו נודף מהוצאת ברכה לבטלה שבפיו דא"א להתיר איסור למפרע וה"ל ברכה לבטלה ודו"ק היטב כי ביאור נכון הוא בס"ד

ולפי"ז הנה יש עוד נ"מ בהא דברכת הריח איננה מטעם מתיר דיהא חייב לברך אח"כ כשלא בירך מקודם לדברי ההגהות אשר"י הנ"ל ודו"ק בכ"ז ודע דק"ל על מ"ש המ"א סי' קס"ט סק"ו בשם הב"ח וז"ל והב"ח כ' דוקא בנט"י אסור לתת למי שלא יטול ידיו דתיכף בשעה שנותן המאכל לידו כדי לאכלו עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנותנו לו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות עכ"ל

ונראה דסברתו הוא דכשאינו מברך אין האכילה איסור רק שמבטל מצות ברכה דרבנן וע"כ אין הנותן עובר כלל משא"כ כשאוכל בידים מסיאבות וחכז"ל הצריכו נט"י משום סרך תרומה ע"כ הוי כעין תרומה טמאה דהמאכל איסור וע"כ נותן המאכל עובר אלפני עור וגו' ולענ"ד לולי דבריו ז"ל הי' נראה איפכא דבנט"י דאך המקבל מטמאהו אבל מאכל הניתן היתר הוא ע"כ אינו עובר אלפני עור משא"כ בברכה דהמאכל בעצמותו אסור דהוי כהקדש וכמפורש בברכות (דף ל"ה ע"א) ע"ש רק דהברכה הוא המתיר של המאכל וכמ"ש א"כ כשיודע שלא יברך ולא יתיר המאכל לעצמו וודאי דעובר אלפני עור כיון שנותן לו מאכל איסור בידים כן הי' נראה לכאורה פשוט מסברא ואולם בחולין (דף ק"ו ע"ב) איתא לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו כו' ועוד שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו עכ"ל הגמ' ומבואר בזה להדיא דיש לפני פור בהאכלה למי שלא יטול ידיו ולדברינו הנה יש לדון מזה ק"ו דיש לפני עור בהאכלה למי שלא יברך

ואולם י"ל עוד כמו שכתבתי תחלה דבהאכלה למי שאינו נוטל ידיו ליכא לפ"ע כיון שהמאכל הניתן היתר הוא ואך המקבל מטמאהו והך דחולין שאני דאיירי בנותן הפרוסה לתוך פיו של שמש ע"כ גרע טפי ודומה לזה מבואר בס' שושנת העמקים כלל י' דאע"ג דכשאין הנותן מציווה על האיסור ליכא לפני עור עכ"ז שפיר כתבו התוס' בחגיגה (דף י"ג ע"א) דהמלמד תורה לעכו"ם עובר אלפני עור והיינו משום דהמלמד תורה ומכניס הלימוד בקרבו הרי זה כמאכילו לתוך