ציונים לתורה כא

במדינת הים אין המים בודקין אותה היינו משום דהמים באים אך לברר הספק וספק חשוב רק אם אין שם יודע שידיעתו תיברר הספק משא"כ אם יש עדים במדינת הים שאילו היה לפנינו אז הרי לא הי' ספק כלל דעדים הא הוו בירור לכן גם כשאינם לפנינו שוב איננו ספק בעצם רק שאנחנו הוא שאין אנו יודעים וע"כ אין המים בודקין אותה דהמים באים לברר אך מה שהוא ספק בעצם וספק הבא מהעדר הידיעה אז כשאין שם יודע שידיעתו תהי' בירור נחשב לספק בעצם משא"כ כשיש יודע וידיעתו מבררת הספק אז איננו עוד בגדר ספק בעצם והוא רק חסרון ידיעה ממי שאינו יודע ואין המים באין על כמו זה לתת ידיעה אל החסר ידיעה רק לברר את הספק בעצם וכאן לא הוי ספק בעצם כיון דיש שם ידיעה בעולם שמבררת הספק ודו"ק היטב מאד

ולפי"ז הנה ספק דתוס' סוטה הנ"ל תלוי ג"כ בהנ"ל אי ע"א חשוב בירור או לא וכמובן דאי לא הוי בירור ואפי' אם הי' לפנינו הי' ספק עדיין אלא שאז היינו סומכים עליו מגזה"כ ע"כ כ"ז שלא בא לפנינו שפיר ישקוה לברר הספק ושפיר יבדקוה המים משא"כ אי ע"א הוי בירור א"כ הרי יש כאן ידיעת אדם שמבררת הספק ושוב איננו ספק בעצם רק חסרון ידיעה ממי שאינו יודע ובזה שוב אין המים בודקין כמו בשני עדים וכנ"ל ודו"ק היטב מאד. ועיין עוד בנימוקי יוסף ביבמות פ' האשה שהלך שכ' וז"ל וכ' הריטב"א ז"ל נראין דברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי' שנים והאמינוהו לזה כשנים אבל באיסורא דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשי' הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל והי' נראה לומר לריטב"א הנ"ל דבדבר שבערוה חשוב בירור כשנים אבל באיסורין דחשיב רק כחד לא הוי בירור ודו"ק: וע"ע סנהדרין (דף כ"ג ע"א) דאמר לענין ע"א וז"ל הגמ' אי לממון רחמנא פסלי' אי לשבועה הימוני' מהימן כבי תרי ומשמע דע"א לשבועה הוי בירור גמור כשנים וכדאמר דהוי כבי תרי וי"ל ג"כ דהואיל אם אין הנידון נשבע חייב לשלם א"כ גורם להוציא ממון ע"כ בעי' שיהי' בירור וכשנים וע"כ עשאתו תורה כשנים משא"כ באיסורין דא"צ שנים אכתי אפשר דלא הוי בירור וכחילוק הריטב"א הנ"ל ובאתי רק להעיר

כלל ו) התוס' בבכורות (דף נ"ד ע"א) ד"ה ושני כתבו וז"ל והא דתנן במס' פרה דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת כו' עד דאמר והאוכלה במיתה לאו דווקא (דתרומות פירות דרבנן) אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקות עכ"ל. והנה למדתי מזה שני דברים א) היות דרבנן שהוא סייג לאיסור כרת ומיתה חמור טפי מדרבנן שהוא סייג רק לאיסור לאו ומצד הסברא היה מקום להסתפק בזה לפמ"ש האחרונים דכל איסורים דרבנן אינם אחפץ ואפעולה בעצם רק שמצוה לשמוע לדברי חכמים וכשאינו שומע הוי עבריין וא"כ אין חילוק אל מה הוא הסייג דשניהם הם דברי חכמים בשוה והמצוה אך לשמוע לדברי חכמים ודו"ק

והנה מצאתי עוד כסברת התוס' הנ"ל בסוכה (דף ט"ז ע"ב) דאמר דאין ללמוד מהא דס"ל לר' יוסי דמחיצה תלויה מתרת בסוכה דס"ל נמי הכי לענין עירובי חצירות בשבת משום די"ל דעד כאן לא א"ר יוסי אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה לא וברש"י אבל בשבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בה עכ"ל הרי דאיסור דרבנן שהוא סייג לאיסור סקילה יש סברא להיות בו חומר יותר אפי' מבעשה דאורייתא [וע"ע בח"א למהרש"א עירובין (דף כ"א ע"ב) ד"ה שד"ת יש בהן כו' דכ' על מה שאמרו שם שכל העובר על ד"ס חייב מיתה וז"ל ונראה דהיינו בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזרו בדבר שיש בו עשה ול"ת אינו חייב מיתה דלא יהא טפל חמור מן העיקר והך דר"ע דמייתי בסמוך (בעירובין שם דאמר על נט"י מה אעשה שחייבין עליהן מיתה) משום סרך תרומה נגעו בה שיש בה חיוב מיתה עכ"ל ז"ל ומתבאר גם מדבריו ז"ל דיש חילוק גם במילי דרבנן בין אם הם סייג לאיסור מיתה לבין אם הם סייג לאיסור לאו ועשה ואולם גוף דברי המהרש"א ז"ל דכ' דהך דעובר על ד"ס חייב מיתה הוא רק כשהדרבנן הוא גדר לאיסור מיתה דאורייתא צע"ג מש"ס ברכות (דף ד' ערב) דאמר שם כן על סייג דרבנן למ"ע דק"ש ותפלה ע"ש וע"ע סוטה (דף ד' ע"ב) כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם ופירש"י דעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכתבו ע"ז בתוס' וז"ל תימא לר"י לפירש"י דפי' דעובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי ארי' נט"י אפי' כל דברי חכמים נמי עכ"ל

וע"ע תוס' ע"ז (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חויא וע' ירושלמי ברכות פ"א ה"ד תדע לך שחביבים ד"ס מד"ת שהרי ר' טרפון אילי לא קרא לא הי' עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה כו' והתם ג"כ הוא עביר' דעלמא על דברי ב"ה ואין שם דררא דאיסור מיתה דאורייתא ואעפ"כ נתחייב מיתה וגם מהך דנט"י גופי' תיקשי למהרש"א דנט"י איננו סייג לאיסור מיתה כלל דאפי' אוכל תרומה בידים מסואבות אין בו איסור רק במה שמטמא את התרומה בנגיעת ידיו דידים שניות ופוסלות את התרומה וכשאוכלה עובר אאכילת תרומה טמאה דהוא רק בעשה וכמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב) ואין מיתה בתרומה רק באכילה בטומאת הגוף ואילו חיוב הנט"י איננו סייג לאיסור זה כלל רק לאכילת תרומה טמאה דהוא רק בעשה וצע"ג] והנה מה שחתרו התוס' דבכורות הנ"ל אחרי נפקותא בזה ק"ק דהול"ל נפקותא פשוטה לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל תחלה. ב) נשמע מדבריהם ז"ל דס"ל דמכת מרדות יש לה מניין ודלא כדיעות הסוברים דהוא עד שתצא נפשו

כלל ז) בברכות (דף מ"ג ע"ב) מניין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל וגו' איזו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וקשה דאיזו ה"א הי' לפטור מברכה והא אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והנה בספר צל"ח שם תי' דהא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה היינו משום מעילה וכדאיתא בברכות (דף ל"ה ע"א) דכל דבר הוי קדשי שמים קודם הברכה שנא' לד' הארץ ומלואה והברכה מתירתו יעוי"ש וקיי"ל בפסחים (דף כ"ו ע"א) דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וע"כ שפיר ה"א שיהי' ריח פטור מברכה עכ"ד הצל"ח ז"ל. ולענ"ד יש בזה נפקותא לדינא חדא בהא דכ' המהרש"א ריש ערבי פסחים דהא דספק ברכות להקל לא שייך אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות אבל בברכת הנהנין דאסיר ליהנות מעוה"ז בלא ברכה לא הוי חשש ברכה לבטלה אם יברך מספק דכיון דאם לא יברך יהי' אסור לו ליהנות לא חשיב לבטלה עש"ה וא"כ בריח דלא הוי משום מתיר כיון דריח אין בו משום מעילה ורק חיוב גרידא איכא מקרא דכל הנשמה וגו' א"כ שוב ספיקו להקל וא"כ ברכת הריח חלוק לענין זה משאר ברכות הנהנין ודו"ק [ואולם באמת לא זכיתי להבין סברת המהרש"א ז"ל הנ"ל דהא אכתי האיסור הזה דאסור ליהנות מעוה"ז כו' רק מדרבנן הוא וסד"ר לקולא וא"כ מדוע אסור ליהנות ואין לומר דאיתחזק איסורא דא"כ ברכת מצות נמי הא איכא חזקת חיוב לברך ובספק אם בירך הרי יש ספק אם יצא די חיובו דדוחק לחלק ולומר דחיוב ברכת מצות מתחיל אך בשעת עשיית המצוה עובר לעשייתן וע"כ כיון דבשעה שחל החיוב אפשר שבאותו זמן עצמו יצא ידי חיובו ע"כ ליכא חזקה משא"כ בברכות הנהנין דהמאכל הוי מתולדתו חתיכה דאיסורא מצד הקדש דמדוע נאמר כן ולא נאמר דגם במצוה כמו שמחויב מאז לעשות המצוה כן מחויב מאז לעשותה בברכה והוי שפיר חזקת חיוב ונראה דכוונת המהרש"א כמ"ש הפוסקים דאסור לעשות סד"ר לכתחלה וע"כ כשהולך לאכול