ציונים לתורה יט

עכ"ל ז"ל ונראה מדבריו דאין מ"מ על סתם דרבנן רק היכא דאסמכוהו אקרא [וגם נראה מדבריו דלא כדברינו מעלה דח"מ דרבנן הוא מפאת ששמו את הלאו דאורייתא על דבריהם ועכ"ז גם היכא דהלאו הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ג"כ יש מ"מ על הדבריהם כיון דהא דלאו שניתן כו' דאין לוקין עליו בדאורייתא הוא אך מפני חומרתו וכנ"ל דמדברי הגור ארי' ז"ל לכאורה מתבאר היפוך זה ויש לחלק בין מ"מ דסתם דרבנן למ"מ מפאת אסמכתא שסמכו על דברי תורה ועשאוהו כדאורייתא וכהך דעירובין לפי' הגור ארי' הנ"ל דאז א"א שתהי' האסמכתא טובה מאילו הי' דרשא גמורה באמת דלא היו לוקין עליו ודו"ק]

והנה כבר הבאתי בתחלת דברינו סוגי' דשבת (דף פ"א ע"ב) וראיתי להביא עוד הפעם יען יש גם משם ראי' לעניינינו והכי איתא התם אר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת כו' אמר ר' פפי ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי (מדאמר ר"ל דמותר לקנח בצרור כו' אע"ג שהעשבים שעלו בו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן ש"מ דשרי נמי לטלטל פרפיסא והוא עציץ נקוב ולא חשוב תולש) מתקיף לה ר' כהנא אם אמרו לצורך (קינוח דהוא כבוד הבריות) יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש כו' וברש"י האי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משים קינוח וכ"כ התוס' וז"ל האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפי' בקונטרס מדשרי ריש לקיש עכ"ל ובס' חידושי גור ארי' שם כ' תימא דאם בא לאשמעינן דאיסור איכא שמעינן דבר זה מדר' כהנא שאמר אם אמרו לצורך כו' עכ"ל ז"ל: ולכאורה נראה דאביי חיוב המ"מ הוא דאתי לאשמעינן דמדר' כהנא דאמר אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך הרי יש ללמוד רק דאסור שלא לצורך אבל לא שיש חיוב מ"מ וע"כ שפיר השמיענו אביי רבותא במה שאמר מיחייב דהכוונה דמיחייב מ"מ וכמ"ש התוס' ואזיל אביי בזה ממש לשיטתו שאמר במנחות (דף ע' ע"א) בשלמא אי אשמעינן לוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' הרי דאילו אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שא"נ לוקה מ"מ מדרבנן היה זה נחשב לרבותא וחידוש אעפ"י שכבר נלמד האיסור מן המשנה דתרם כו' וה"נ השמיענו אביי רבותא כזאת דיש חיוב מ"מ בזה אעפ"י שכבר נלמד האיסור ממימרא דר' כהנא כן הי' נראה לכאורה אחרי שאביי הוא בעל המאמר כאן והוא דומה ממש למאמרו במנחות הנ"ל וא"כ מוכח מזה דכך היא שיטת אביי בכל מקום דאין מ"מ על סתם דרבנן ונצרך להתפרש ולאו דווקא בהך דמנחות בפרט הוא שאמר כן וכמו שדננו למעלה בארוכה לומר כן

ודע דמה שהעירנו למעלה דמדוע יש מלקות על זריעת כלאים הא ראוי שיוחשב ניתק לחיוב העקירה שמתחייב מצאתי כעין זה בס' בית מאיר על הש"ס בחידושיו לנזיר (דף י"ז) כ' שם בתוך דבריו וז"ל ארשום אגב לזכרון דלפום רהיטא קשה לי דשם בתמורה (בסוגי' דכ"מ דא"ר כו') מוכח ללישנא קמא שם אליבא דאביי דמאי דאפשר להדורי לא לקי עליה וא"כ לאביי היאך מלקין הזורע כלאים הא לא מהני כיון דיכול לחזור ולעקור מה שזרע עכ"ל ז"ל (ומ"ש ז"ל דאפשר להדורי הוא שלא בדיוק רק הל"ל דמיחייב לאהדורי דבאונס שגירש דתמורה שם חייב להחזירה ומש"ה חשוב לא אהני מעשיו למיפטר ממלקות לאביי ע"ש וה"נ בזריעת כלאים הרי חייב לעקור הזריעה וא"כ ג"כ לא אהני מעשיו) וי"ל ביישוב הקושי' הנ"ל לפי המבואר בסוגי' דתמורה שם (דף ה' ע"ב) דר' יאשי' דס"ל דמערבין לקרנות ס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ור' יונתן דס"ל דאין מערבין ס"ל דכ"מ כו' אעל"מ ובזה הוא פליגי רבא ואביי דאביי ס"ל כר' יאשי' הנ"ל ורבא ס"ל כר' יונתן עש"ה

ולפי"ז נראה לפמ"ש התוס' בקידושין (דף ל"ט ע"א) ד"ה לא בשם הירושלמי על דעתי' דר' יאשי' (דבעי' בכה"כ חטה ושעורה וחרצן) כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר הא בלא חרצן מיחייב משים כלאי זרעים דחטה ושעירה חברייא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים עכ"ל וא"כ ניחא בפשיטות בעזה"י דבני פלוגתי' דר' יאשי' י"ל דס"ל כר' יינתן דכ"מ כו' אעל"מ ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ ה"נ שפיר יש מלקות על כלאים אף דלא אהני מעשיו ור' יאשי' דס"ל דכ"מ כו' אי עביד מהני והיכא דלא מהני לא לקי מ"מ שפיר יש ג"כ מלקות על כלאים דלדידי' הרי יש גילוי מיוחד על זה מלאו דכה"כ דנאמר אזריעת חטה ושעורה וחרצן דע"כ דלאלקויי שמונים אתי דאי לאיסור תיפוק לי' משום כלאי זרעים וכירושלמי הנ"ל וא"ל דהירושלמי אמר כן רק משום דהדין פשוט בכל מקום דיש מלקות על כלאים וע"כ אמר דלאלקויי שמונים אתי אבל הא גופי' אכתי קשה דמנ"ל מלקות דכלאים דילמא אתי קרא דכה"כ רק לעבור עליו בשני לאוין ולא ללקות שמונים דז"א דהרי מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"א ע"א) ד"ה לעבור דלא אתי קרא לעבור עליו בשני לאוין זולת היכא דאיכא מלקות ולאלקויי שמונים ע"ש וא"כ הרי יש גילוי מפורש לר' יאשי' על מלקות דכלאים וגזה"כ הוא [וא"ל דאכתי דילמא רק בכה"כ יש מלקות דמיותר קרא לזה דאי לאיסורא תיפוק לי' משום כלאי זרעים וע"כ אא"ע לאיסור תנהו ענין למלקות אבל בכלאי זרעים אכתי מנ"ל מלקות ובכה"כ נמי ילקה רק ארבעים וכמובן. דז"א דכיון דבכה"כ נמי לא אהני מעשיו דצריך לעקור הכלאים ואפ"ה לקי שוב ילפינן כלאי זרעים מכה"כ דאע"ג דלא אהני מעשיו אפ"ה לקי וכדמצינו כזה בכמה דוכתין דמדמינן כלאי זרעים וכה"כ להדדי ועי' תוס' חולין (דף קט"ו ע"א) ד"ה כלאי זרעים דכתבו כזה גם להקל ע"ש וא"כ ה"נ יש לנו לומר דגם בכלאי זרעים יש מלקות ולאו דכלאי הכרם הכוונה ממילא לאלקויי עוד ארבעים גם משום כה"כ]

ולפי"ז יומצא דאביי דס"ל דכ"מ כו' אע"מ וכר' יאשי' דמערבין לקרנות ס"ל נמי כאידך דר' יאשי' דאינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן כו' ומכאן הוא דיש לימוד על מלקות דזריעת כלאים וכנ"ל. ולפי"ז הנה יש ליישב בפשיטות ג"כ קושיית הבכור שור הנצבה בפתח דברינו אהך דמנחות (דף ע' ע"א) דאמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' ויתיישב ג"כ מאי דפסק הרמב"ם ז"ל דלוקין מ"מ על זריעת כלאים בעציץ שא"נ אף דשמואל אמר רק אסור וכמו שעמדנו על זה למעלה

ואולם לפי הנ"ל ניחא בפשיטות בעזהי"ת וזה די"ל באמת דכל איסור דרבנן סתם נמי ענשו מ"מ. ואולם זה הרי הוא רק מפאת שאמרו חכמים כן דרך כלל דכל עובר על דבריהם לוקה מ"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כן בפי"ח מה' סנהדרין דכל עובר על ד"ס לוקה מ"מ ואם כי לא ידענו מקורי מ"מ אחרי שכ' הרמב"ם ז"ל כן וודאי דבריו הם מדברי חכמים וככל דברי הרמב"ם ז"ל בספרו דדבר שהוא מסברא דנפשי' הוא כותבו ביראה לי' וא"כ הרי מבואר כן וודאי בדברי חכמים באיזה מקום דכל העובר על דברי סופרים חייב מ"מ ואולם לאביי דמלקות הכלליי דדאורייתא שגילה הכתוב בסמיכות מלקות ללאו דחסימה לומר דלוקין על לאוין הכוונה רק על לאו דהוא מהני וכל דלא מהני איננו בכלל זה ולא לקי וכאשר יש לאו דלא מהני ולוקין עליו הוא רק מפאת גילוי מיוחד שיש בלאו ההוא וכהך דכלאים דיש לימוד מיוחד על המלקות שלו וכנ"ל. ולולי זה לא היה לוקה מחיוב המלקות הכלליי שאמרה תורה דחיוב המלקות הכלליי נאמר רק אהיכא דמהני וא"כ נראה דגם חיוב מ"מ הכלליי שאמרו חכמים נמי כעין מלקות דאורייתא אמרוהו רק אהיכא דאהני מעשיו והיכא דלא מהני איננו בכלל זה וא"כ אחרי שאיננו בכלל זה הרי לא נתפרש המ"מ שלו ושפיר צריך להתפרש כי היכא דבדאורייתא כה"ג