ציונים לתורה יז

רק הוא מנהג דקיל טפי מדרבנן דעל מצוה דרבנן מברכינן משא"כ אמנהג כמבואר בסוכה (דף מ"ד ע"ב) א"כ בפשיטות לק"מ מהך דשבת (דף מ' ע"ב) די"ל דאיסור דרבנן שפיר סתמו במכת מרדות משא"כ בהך דמנחות דהוא רק מנהג שפיר צריך המ"מ להתפרש ושפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעינן דלוקה מ"מ שפיר אלא איסורא מאי קמ"ל תנינא תרם כו' דאף דמן המשנה נשמע דמחמרינן להחשיבו זריעה מ"מ כיון דמתבאר מברייתא דירושלמי הנ"ל דהוא רק ממנהג לכן שפיר יש ה"א דליכא מ"מ [ונזכרתי ירושלמי סנהדרין פרק ד' המובא ברי"ף שם על המשנה לפיכך אין דנין לא בערב שבת כו' ובירושלמי אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וברש"י שעל הרי"ף שם פי' כאן להלכה מדברי סופרים וכן הוא בר"ן שם ואולם בגוף הירושלמי איתא כאן להלכה כאן למעשה וא"כ הפי' להיפוך דתיבת להלכה הכוונה מה"ת ואין להאריך דעכ"פ ניתן להאמר כדברינו הנ"ל דהך דעציץ שא"נ מעשרותיו מהלכה הכוונה ממנהג ובפרט לשמואל דאיהו דמפרש כן להך דערלה הלכה וכנ"ל]

עי"ל והוא העיקר דבאמת הרי אין מפורש איסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ כלל ואביי הוא דדיקדק כן ממתני' דתרם כו' דמדה"ל זריעה מדרבנן לענין תרומה ה"ה לענין כלאים וצ"ל דאע"ג דקיי"ל בעלמא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמבואר בתוס' חולין (דף ק"ד ע"א) ד"ה ומנא ובמס' ידים פ"ג מ"ב דאין דנין ד"ס מד"ס וכ"ה בכמה דוכתי מ"מ כאן לא מיסתבר לחלק בין תרומה לכלאים רק כיון דרבנן חשבוהו לזריעה ה"ל זריעה לכל מילי וא"כ זה מ"מ הרי איננו סברא חיצונית של איניש דעלמא ושפיר אילו הי' אדם זורע כלאים בעציץ שא"נ לא הי' לו להתחייב מ"מ דהי' לנו לתלות דלא ידע מן האיסור כלל ואפי' הי' מודה שידע מ"מ כל שזולת הודאתו אינו מתחייב אז גם עפ"י הודאתו אינו מתחייב וכמו שאין מתחייב מלקות דאורייתא ע"י הודאת פיו דכל דת"ר כעין כו' ועוד דגם בעובר אדרבנן מיקרי רשע כמבואר ביבמות (דף כ' ע"א) ונדה (דף י"ב ע"א) ואין נאמן לומר דידע ועבר דא"א מע"ר] דרק אילו הי' מפורש איסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ אזי מחזקי' לאינשי בגמירי מילי דאיסורא ויודעים מה שאסרו חכמים לעשות משא"כ כאן דלא אמרו חכמים כלל דאסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ רק דאנן הוא דמדמינן כלאים בעציץ שא"נ לתרומה ומדקדקינן זה מדין תרם כו' דמשנה הנ"ל א"כ זהו הרי הוא רק סברת חכמה אבל איניש דעלמא א לו לדון דמיון כזה מעצמו וכמובן וא"כ שפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעי' דלוקה מ"מ מדרבנן שפיר אלא איסורא מאי קמ"ל תנינא תרם כו' והכוונה דאיסור לא הוצרך שמואל להודיענו דזה הי' כל חכם יודע מעצמו אילו הי' באין לשואלו אם מותר לזרוע כלאים בעציץ שא"נ הי' יודע לדמות כלאים לתרומה ולדון האיסור מהך דתרם כו' דסברת חכם וודאי היתה מדמה כלאים לתרומה ולא היתה מחלקת בדברים ורק אילו הי' אירע שהי' אדם זורע כלאים בעציץ שא"נ לא הי' החכם מכהו מ"מ דהי' תולה דוודאי בשוגג עשה. שלא ידע מן האיסור דאיניש דעלמא אין לו לדון דמיון כי האי וא"כ רק המ"מ הוצרך שמואל להשמיענו אבל האיסור הרי כל חכם הי' יודע להורות האיסור מעצמו ולא הוצרך שמואל להשמיענו אותו וא"ל דא"כ אכתי מאי קשיא לי' לאביי הרי שפיר יש צורך גם בהא דאמר שמואל אסור לענין המ"מ דהא מה שהיו פטורין ממכת מרדות הרי הי' זה רק עבור שלא נתפרש האיסור זריעת כלאים וא"כ עתה אחרי שפירש שמואל את האיסור שוב ה"ל ככל איסור דרבנן דמחזקי' לאינשי בגמירי לאיסורים ויולקה שפיר מ"מ [דגם מימרא דאמורא היא הוראה לכל ישראל כמו המשנה ושייך בי' אדם יודע וודאי וע' גיטין (דף מ"ד ע"א) מיני אמי בר נתן תורה יוצאת לכל ישראל כו'] דז"א דאילו הי' כוונת שמואל באומרו הך דזורע כו' אסור רק עבור שנכה מ"מ מעתה לזורע א"כ עדיפא מינה הל"ל בהדיא דלוקה מ"מ מדרבנן כיון דזה הי' כל מטרת מאמרו וא"כ מדלא אמר הכי רק אמר אסור א"כ מוכח דלא הי' כוונת שמואל ומטרת מאמרו לשיתחייב הזורע מעתה מ"מ רק חשש על גוף האיסור שלא נדע להורות שד"ז אסור ובא להודיענו זה וע"כ ע"ז הקשה אביי שפיר דזה לא הי' צריך להודיענו שזה כל חכם הי' יודע מעצמו להורות איסור דהי' מדקדק לי' מהך דתרם כו' ודו"ק כי ז"פ ונכון בעזה"י וקושי' מעיקרא ליתא

ודע דמש"ס מנחות הנ"ל יש לתמוה אדעת רש"י בכורות (דף נ"ד ע"א) דכלאי זרעים כל איסורם רק מדרבנן ע"ש בתוס' שתמהו מכמה דוכתי וחידוש שלא הביאו גם גמ' דכאן דמפורש בה איפכא דאי איתא מאי קאמר אביי אלא אסור מאי קמ"ל תנינא תרם כו' ומאי ראי' מתרומה הא התם היי רק חדא דרבנן מפאת העציץ שא"נ משא"כ כאן דאיירי בכלאי זרעים דכל עיקרן דרבנן וא"כ בעציץ שא"נ הא ה"ל תרי דרבנן וא"כ הרי אין ללמוד זה כלל מתרומה וע"כ דגם כלאי זרעים הם דאורייתא וז"פ

והנה בגוף הספק אי יש מ"מ בכל דרבנן ע"ע נדה (דף י"ד ע"ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ולימא אסור דקמגרי יצה"ר אנפשי' עכ"ל הגמ' וברי"ף שבת פ' שמונה שרצים מייתי לה וכ' שם הר"ן וז"ל יהא בנידוי פיר"ת ז"ל דלאו למימרא שיהא בנידוי מאיליו אלא ראוי לנדותו קאמר כו' והיינו דפרכינן ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה בכל האיסורין שהעובר עליהן ראוי לנדותו ופרקי' דנקט כהאי לישנא לאשמעי' שאיסורו יותר מפני שמגרה יצה"ר בעצמו עכ"ל ז"ל [ואיירי דמייתינא לי' הנני לפרש מ"ש ופרקי' דנקט כו' דלכאורה אינו מובן דאיך נדע דאיסורו יותר ממה שאמר יהא בנידוי ונ' דהא דכל איסור דרבנן יש בו חיוב נידוי הוא רק עבור הזלזול שזילזל בדברי חכמים לעבור על איסור שלהם ואין המעשה בעצמותה מחייבת הנידוי רק דאחרי שאסרו חכמים לעשות זאת המעשה ועבר ועשאה הרי זילזל בכבוד חכמים בזה ומתחייב נידוי על הזלזול וככל נידוי שמנדין על כבוד הרב ע' ברכות (דף ט' ע"א) וע"כ כיון דהי' ראוי שיאמר גם כאן תיבת אסור לבד וממילא העובר יתחייב נידוי ככל עובר על איסור דרבנן ולא אמר הכי רק אמר המקשה כו' יהא בנידוי ע"כ הכוונה דהנידוי כאן איננו מפאת עברו על איסור דרבנן וזלזולו בדבריהם לבד כאשר הוא בכל מקום רק הוא חיוב עצמותי כאן בפרט ואפי' לא הי' חיוב נידוי לכל עובר על איסור דרבנן דואת המעשה בעצמותה מפאת פרטיותה מחייבת הנידוי וע"כ לא אמר תיבת אסור אף דהייתי יודע גם אז דחייב נידוי כמו בכל איסור דרבנן משום דאז הרי הי' המשמעות רק דאסור מדרבנן והעובר מתחייב ממילא נידוי עבור עברו על איסור דרבנן לא מפאת פרטיות הגנות של מעשה הקישוי כו' משא"כ עתה דאמר המקשה כו' יהא בנידוי משמעותו שגגות המעשה בפרט מחייבת הנידוי ואין הנידוי מפאת זלזול באיסור דרבנן לחוד דהוא דבר כללי בכל איסורים דרבנן רק פרטיות המעשה מחייבת זה וע"כ זה שפיר מורה על חומר דבר זה על שאר האיסורים דרבנן דהנידוי בהם איננו על פרטיות המעשה כלל רק על עברו על איסור דרבנן וזלזולו בדבריהם ואין פרטיות המעשה מחייבת הנידוי משא"כ כאן פרטיות המעשה מחייבת הנידוי וא"כ ע"כ דהוא איסור חמור טפי וטעם החומר הוא משום דקמגרי כו' ודו"ק היטיב מאוד] והנה לפי' הר"ן הנ"ל מבואר בקושית הגמ' הנ"ל ולימא אסור דכל איסור דרבנן סתמו ענשו נידוי וא"כ כ"ש דמצינן להכות מ"מ על כל איסור דרבנן סתמא דהא נידוי חמור ממכת מרדות כמבואר בפסחים (דף נ"ב ע"א) וע' תוס' כתובות (דף כ"ח ע"א) (ומאי דק' דדברי הר"ן הנ"ל סותרים לכאורה למאי דאמרי' דסתם איסור דרבנן ענשו מ"מ דהא לר"ן הנ"ל ענשו נידוי בסתמא עמ"ש בזה בשו"ת רד"ך בית כ"ד חדר ה' וע"ע ריטב"א קידושין (דף ל"ט ע"א) דאהא דאמר שם ר' חנן ור' ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוהו להא גברא דקזרע זרעים בהדי הדדי א"ל ניתי מר נישמתי' ובריטב"א פי' שהרי מנדין על איסורין דרבנן עכ"ל ומשמע ג"כ דעל כל איסורים דרבנן מנדין וכן משמע מפירש"י קידושין שם ע"ש וע"ע ר"ן נדרים (דף ז' ע"ב)] וע"ע יבמות (דף נ"ב ע"א) דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו' נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד