ציונים לתורה טז

רק על שדה שלו וע' קול הרמ"ז כלאים פ"ז ח"ג דכ' ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פ"ג דה"כ כ"ו דבכלאי זרעים אינו חייב אלא הזורע בשדהו דווקא מדכתיב שדך וגו' ולא נאמר הארץ וגו' עכ"ל הנה שהבין ז"ל ג"כ כן בפשיטות מדברי הרמב"ם דלאו דזריעת כלאים שוא בשדהו דווקא לא בשדה חבירו)

ולפי"ז יל"ע דלכאורה איך יש חיוב על שום זריעת כלאים לפי המבואר בשבת (דף י"ח ע"ב) גיגית ונר וקדירה ושפוד מ"ט שרו ב"ש [פי' ב"ש דאסרי שביתת כלים בשבת מ"ט שרי בגיגית שהשכר בתוכו והשעורין נישורין בו בשבת וכן נר שהשמן דולק בו בשבת כו'] דמפקר להו אפקורי ומבואר שם בתוס' וראשונים דאף דאין מפקיר בפירוש בפיו רק בלבו ג"כ מהני כיון דאנן סהדי דמפקיר להו מפני האיסור כדי שלא יעבור אשביתת כלים וע"כ ה"ל כאילו הפקיר בפירוש בפני ג' ע"ש ולפי"ז ה"נ בכלאים כיון דאין איסור אלא בזורע בשדה עצמו א"כ בכל זורע נמי נימא דאנן סהדי דאפקורי מפקיר את השדה בלבו כדי שלא יעשה איסור

ואולם ז"א דהא כלאים דאורייתא המלקות שלו הוא רק בהתראה וקבלת התראה ע' רש"י סנהדרין (דף פ"א ע"ב) ד"ה התרו בו ושתק וא"כ אחרי שהתרו בו ואמר יודע אני וע"מ כן אני עושה וודאי דלא הפקיר את השדה בלבו דאל"כ הי' לו להשיב ולומר הפקרתי את השדה ובהיתר אני עושה וכמבואר כזה בכמה דוכתי ואולם התינח במלקות דאורייתא אבל במ"מ דרבנן דזורע בעציץ שא"נ דא"צ התראה כמבואר בגליון תוס' קידושין (דף ס"ג ע"ב) ורש"י סנהדרין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה ארבעין בכתפי' דמ"מ א"צ התראה ע"ש א"כ הדרא הסברא הנ"ל לדוכתי' דהול"ל אנן סהדי דאפקורי מפקיר לי' בלבו ובשלמא להורות איסור הזריעה שפיר שייך שאם הוא יודע שאינו מפקירו בלבו אסור לו לזרוע משא"כ מ"מ למי שראינו לו שזרע שפיר ה"א דליתא מפאת האנן סהדי הנ"ל וע"כ שפיר הוי המ"מ כאן רבותא והטעם דחייב באמת מ"מ י"ל בפשיטות דס"ל לאביי כרבנן דר' יוסי ור"ש דלא בעי' שדה שלו ועוד דלא דמי להך דשבת דהוא רק על יום אחד שייך לומר דאפקורי מפקיר משא"כ כאן בכלאים דגם הקיום אסור וע"כ דמפקירו לזמן רב עד אחר שיוגמר וזה לא אמרינן

והנה תירוצינו זה יש לאומרו עוד באופן אחר לפמ"ש התיו"ט כלאים פ"ב מ"א דאין איסור זריעת כלאים רק במתכוון לזריעה שיהיו ב' המינים גדילים יחד ע"ש דהוא ז"ל כ' שם כן דקים להו לרבנן כך עש"ה והנה י"ל ג"כ דלא קים להו לרבנן כאן בפרט דבר יותר מבמקום אחר רק דממילא בעי' וודאי כוונת זריעה כמו בכה"ת דבעי' כוונת המעשה שאסרה תורה לר"ש דדשא"מ מותר וע"כ ה"נ אם ישליך זרעים על הארץ ויהי' כוונתו להתעסק בעלמא לא עבור צמיחה וגידול אין איסור בדבר ואולם הא ה"ל פסיק רישא אכן לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי ומקורו בש"ס שבת (דף ק"ג ע"א) דקעביד בארעא דחבריה א"כ ה"נ אם אין השדה שלו ישתרי וא"כ שוב הא שייך לומר אנן סהדי מפני החזקת כשרות שאינו מתכוון לזריעה ושמפקיר השדה בלבו ואינו עושה איסור [ויל"ע בזה די"ל דרק בארעא דחבריה חשיב לא ניחא לי' אבל בשדה דל הפקר י"ל דחשיב ניחותא מפאת שבידו לזכות בו ורצת מוכח כן מדאמר דקעביד בארעא דחבריה ולא אמר דקעביד בארעא דלאו דילי' ודו"ק] ורק במלקות דאורייתא הא לא שייך לומר כן כיון דיש התראה וקבלת התראה וכנ"ל משא"כ במ"מ דרבנן בעציץ שא"נ שפיר שייך לומר כן ושפיר הוי המ"מ רבותא וכנ"ל

עי"ל לפמ"ש בחידושי בסוגי' דלאו הניתק לעשה אהא דאמרי' במכות (דף י"ג ע"ב) דטעם פטור לאו הניתק לעשה הוא משום דלא דמי לחסימה ע"ש ואינו מובן לכאו' דמדוע לא דמי ואי משום שכתיבה עשה אחרי הלאו ומורה הסמיכות היות הכוונה לנתוקי ללאו א"כ הרי זה רק גילוי בפירוש לפטור ממלקות אבל הלאו גופיה שפיר דמי לחסימה וכתבתי בחידושי דהכוונה דבחסימה אין החסימה מחייבתו שום מצוה משא"כ בלאו הניתק לעשה דבא ע"י מעשה הלאו חיוב מצוה בנותר לשרפו ובגזל להשיבן וכדומה וע"כ מפאת זה לא דמי לחסימה והארכתי שם בזה

ולפי"ז הנה לכאו' הי' ראוי שלא יהי' מלקות גם בזריעת כלאים כיון דגם קיום כלאים אסור מה"ת ומתחייב ע"י הזריעה במצות עקירת הכלאים ודמי ממש לנותר דמתחייב בביעורו ע"י שריפה ולגזל דמתחייב בביטול המעשה ע"י השבה ולאונס דמתחייב בביטול הגירושין ע"י החזרה וה"נ מתחייב בביטול המעשה ע"י עקירה ואי דשריפת נותר והשבת גזל כו' נאמרו בלשון עשה משא"כ קיום כלאים נאמר בל' לאו וכדדרשינן במ"ק (דף ב' ע"ב) כלאים שדך לא מ"מ מה בכך ומניין לנו לחלק בזה בין ל' עשה ללשון לאו הרי כל הפטור רק משום דלא דמי לחסימה דשם אין החסימה מחייבתו מעשה מצוה וא"כ בין במתחייב לעשות מעשה מצוה מחויבת מל' עשה ובין במתחייב לעשות מעשה מצוה מחויבת מל' לאו מ"מ הא לא דמי לחסימה. אולם באמת זה טעות דבכלאים אין הזריעה מחייבתו שום מעשה מצוה כלל דרק אילו אמרה תורה אם זרעת כלאים עקור אז היתה העקירה מעשה מצוה משא"כ עתה דאמרה כלאים שדך לא זה הרי הוא רק אזהרה שלא יהיה שם מציאות כלאים בשדהו ואין כאן חיוב מעשה כלל ורק איסור הוא דיש כאן דמציאות הכלאים הוא איסור שאסרתו תורה בלאו וכדי שלא יעבור על איסור זה צריך האדם לשית עצה ולעקור הכלאים משדהו למען לא יהיה שם מציאות כלאים שאסרה תורה מציאות זה אבל גוף העקירה איננה מעשה מצוה כלל דו"ק היטב מאוד. ואיסור של מציאות הכלאים שאמרה תורה מחמתו וודאי אין לאו זה חלוק משאר לאוין כלל וכלל דאיסור אחד הוא עם הזריעה ולאו ארוך הוא דאסרה תורה מציאות הכלאים הן התהוותו דהוא הזריעה והן הווייתו דהוא הקיום וא"כ לא שייך כאן עניין ניתוק כלל וכלל ודו"ק היטב מאוד

ואולם זה יתכן רק בדאורייתא דמילי דאורייתא הם דברים עצמיים ושייך לומר דמציאות הכלאים הוא האיסור כלשון התורה כלאים שדך לא משא"כ בדרבנן דכבר הבאתי דעת האחרונים דאיסורים דרבנן לאו איסורי חפצא נינהו משום דמילי דרבנן אין להם מבוא בעצמיות הדברים דבר לעשות עצם חפץ או עצם מעשה איסור והחכמים יכולים רק לצוות אל האדם עשה כך וכך או לא תעשה כך וכך וכשאינו שומע לדבריהם הוא עבריין ורשע אבל אין מבוא לדבריהם בעצמיות הדברים וא"כ בכלאים דרבנן דעציץ שא"נ כו' ג"כ אין עניינו שחכמים עושים גוף מציאות הכלאים איסור רק שאומרים אל האדם לא תזרע ואם זרעת עקור וא"כ שוב בעניין הדרבנן שוב שפיר ה"ל האיסור ניתוק ודו"ק היטב מאד כי עמוק הוא וע"כ שפיר ה"א דליכא מ"מ דכל דת"ר כעין דאורייתא תיקון וכי היכי דבדאורייתא בכעניין זה ליכא מלקות ה"נ בדרבנן ליכא מ"מ ולכן שפיר הוי המ"מ רבותא

עי"ל עפ"י המבואר בירושלמי כלאים פ"ז ה"ו תני עציץ שא"נ מעשרותיו מהלכה כו' ופי' הפני משה דהכוונה מדברי סופרים ע"ש ולענ"ד דוחק לפרש תיבת הלכה על דברי סופרים ונ' יותר לפרש כי הך דקידושין (דף ל"ח ע"ב) תנן התם החדש אסור מה"ת בכל מקום הערלה הלכה כו' מאי הלכה כו' אמר שמואל הילכתא מדינה וברש"י הם הנהיגוה עליהם בחוץ לארץ עכ"ל [וע' ב"מ (דף צ"ג ע"א) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה ופירש"י ג"כ כבר נהגו כן עכ"ל] וה"נ הכוונה דהוא מנהג שנהגו כן לעשר את הגדל בעציץ שא"נ ולנהוג בו דין מחובר [דהלמ"מ וודאי אין לפרש כאן כדמפרש ר' יוחנן בהך דקידושין שם דעציץ שא"נ הא פשיטא לן בכל מקום דאינו אלא מדרבנן וא"כ אינו הלמ"מ] וכ"ש בהך דמנחות (דף ע' ע"א) דאמימרא דשמואל קיימינן וא"כ וודאי ניתן להאמר דשמואל היה מפרש להך ברייתא דירושלמי כן כי היכא דפירש איהו גופי' כן להך דערלה הלכה בש"ס קידושין הנ"ל וא"כ כיון דלשמואל הא דעציץ שא"נ לו חומר מחובר אינו כשאר דרבנן