ציונים לתורה טו

חלק חיוב המלקות וגם יהי' בה חיוב מ"מ וע"כ כיון דיש בה אפשריות פטור ממכת מרדות ע"י הנקיבה ה"א דכל כי האי לא תקינו רבנן מ"מ דלא תיקנוהו רק כאשר הוא חיוב מוחלט וכנ"ל

והנה לכאורה יש לדחות זה עפ"י המבואר בש"ס מועד קטן (דף ג' ע"ב) איתמר המנכש כו' בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר' יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותיה דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא אמר ר' יוסף כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא האי נמי כו' איתיביה ר' יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא (דמנכש) משום זורע היינו דאסורא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסורא א"ל משום מקיים והא מדקתני סיפא רע"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא כולה ר"ע הוא ומאי טעם קאמר מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרע"א אף המקיים כו' ומבואר בזה דמנכש (דהוא תולש עשבים רעים מתוך הטובים ומתוך כך גדילים הטובים יותר ע"ש בפירש"י) יש עליו ג"כ חיוב מלקות בכלאים משום זורע וחיוב זה הא הוי אפי' במנכש בזרעים שעלו מאיליהן או שזרעום עכו"ם בשדהו דהא לא נדבר מזריעה כלום רק סתמא תני דהמנכש בכלאים לוקה ופשוט ג"כ לפי"ז דאם הוא עצמו זרע כלאים בשדהו ונתחייב מלקות על הזריעה ואח"כ ניכש דאז הוא מתחייב מלקות שנית על הניכוש לבדו כיון דהניכוש לבדו מחייבו מלקות בלי צירוף הזריעה מדמתחייב עליו אף בזרעים שעלו מאיליהן כו' והטעם דהניכוש אעפ"י שאיננו זריעה מ"מ כיון דהוא הוספה ושבח בכח גידול הזרעים דע"י כך גדילים יותר ה"ל תולדות זורע וחייב עליו ג"כ מלאו דלא תזרע וכמבואר במפרשים

וא"כ לפי"ז הנה גם בעציץ שא"נ אילו הי' אסור לזרוע בו מה"ת כמו בקרקע והי' מתחייב מלקות דאורייתא על הזריעה עכ"ז אילו הי' נוקבו אח"כ הי' מתחייב שנית מלקות שפיר על הנקיבה דהנקיבה שמתחיל לינק מן הקרקע ולהשריש הרי הוא ג"כ הוספה ושבח בכח הגידול וודאי עוד יותר מניכוש בזרעים שבקרקע וכמובן וא"כ לפי"ז שוב שפיר ראוי שיתחייב כמו כן מ"מ דרבנן על הזריעה ואף דאם יוסיף לנקוב יתחייב מלקות דאורייתא כיון דהמלקות הוא שפיר על הנקיבה לבד וכמו שהי' מתחייב ב' פעמים מלקות דאורייתא ה"ה דיש לו להתחייב ג"כ מ"מ ומלקות וכמובן בפשיטות ואולם באמת לאו קושי' היא דהאמר הכי בהך דמ"ק רק לר' יוסף משא"כ לרבה הא מסקי' באמת דמנכש ומחפה דברייתא ולאו משום זורע מתחייב רק משום מקיים ואליבא דר"ע וא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ע ואין חיוב רק על זורע א"כ הא אין שום ראי' עוד לומר דיש חיוב בכלאים גם על תולדות זריעה כמו בשבת ובעי' שפיר זריעה ממש וא"כ שוב שפיר א"א שיתחייב כאן על הזריעה בפ"ע ועל הנקיבה ג"כ בפ"ע משום זורע וככל הנ"ל ושפיר דברינו במק"ע

והנה התוס' במ"ק שם ד"ה קא מרפויי ארעא כתבו וז"ל דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ור' יוסף אע"ג דעיקר המלאכה דומה לחורש מחשבת הניכוש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ור' יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן כו' עכ"ל והנה כבר כתבתי באתוון דאורייתא כלל כ"ה דפלוגתא דרבה ור' יוסף כאן אי בתר מחשבה אזלי' או בתר מעשה דמצינו פלוגתא כזאת בכמה דוכתי הנה כזה פליגי ג"כ אביי ור' יוסף בשבת (דף ע"ו ע"א) דתנן שם במשנה המוציא תבן כמלוא פי פרה עצה כמלוא פי גמל (דנפיש מפי פרה ועצה לא חזי אלא לגמל הילכך משערי' לי' בגמל) כו' ובגמרא המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל ר' יוחנן אמר חייב כו' באורתא אמר ר' יוחנן הכי לצפרא הדר בי' א"ר יוסף שפיר עבד דהדר דהא לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה כו' עכ"ל הגמ' ומבואר בזה פלוגתא מפורשת דאביי ס"ל דבתר עצם המעשה אזלינן ועצה המעשה הרי הוא הוצאה שהרי הוציא תבן כשיעור הוצאתו דהוא במלוא פי פרה ור' יוסף ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו דהמעשה נידונית לפי המחשבה וכיון דמחשבתו הית' לגמל נעשה שיעורו באמת לגמל וכיון דאינו כמלוא פי גמל ה"ל הוצאה בפחות מכשיעור

ולפי"ז ר' יוסף דמ"ק הנ"ל דס"ל ג"כ דבתר מחשבה אזלינן ונידונית המעשה לפי המחשבה והואיל ומחשבתו לצמוחי כו' נחשבת המעשה מעשה זריעה הנה לטעמיה אזיל דס"ל סברא זאת גם בהך דשבת ואביי דפליג אר' יוסף בהך דשבת וס"ל דבתר מעשה אזלי' לא בתר המחשבה א"כ פליג נמי ממילא בהך דמ"ק וס"ל כרבה דמנכש משום חורש הוא דחייב לא משום זורע וא"כ לאביי לטעמיה שוב מנכש דברייתא דמ"ק הנ"ל צ"ל דמשום מקיים הוא דקמחייב לי' ור"ע הוא וא"כ לא נתבאר כלל בכלאים בשום מקום שיהיו בו חיוב על תולדות זריעה ומסברא וודאי דאין לנו לומר כן וא"כ שיב א"א שיתחייב כאן מ"מ על הזריעה ומלקות על הנקיבה גם שניהם וא"כ דברינו שפיר במק"ע דכיון דיש אפשריות תוספת נקיבה כו' ה"א דאין כאן כלל מ"מ וכנ"ל ולכן אביי לטעמיה שפיר אמר בשלמא אי אשמעי' ילקי מ"מ מדרבנן כו' דשפיר הוי המ"מ רבותא משא"כ שמואל גופיה וודאי ס"ל כר' יוסף דמ"ק הנ"ל דפסק הרמב"ם ז"ל כוותי' בפ"ח מה' שבת ה"ג וא"כ שוב חדאי דאין להוציא הברייתא ממשמעה דתני' המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים ולומר דרישא נמי ר"ע הוא וה"ק מה טעם לוקה משום מקיים שרע"א כו' רק הברייתא כפשטה תיזיל וודאי דמנכש ומחפה לכ"ע חייב משום זורע ור"ע מוסיף אף המקיים וא"כ שוב הא יש חיוב בכלאים אתולדות זורע ושוב שפיר כאן יש לו להתחייב מ"מ על הזריעה וג"כ מלקות שנית על הנקיבה אם יוסיף לנקוב וכנ"ל ושוב אין המ"מ כאן רבותא כלל יותר מבשאר איסור דרבנן וע"כ שפיר אמר שמואל רק אסור וכוונתו שפיר דלוקה מ"מ ג"כ כמו בכל איסור דרבנן אלא דלא הוצרך לפרש זה דסתמיות איסור דרבנן הוא כן ורק לאביי לטעמי' הוא דיש צורך כאן לפרש זה וא"כ כיון דלפי האמת גם לשמואל לקי מ"מ לכן שפיר כ' הרמב"ם ז"ל דלקי מ"מ ודו"ק כי הוא נכון מאוד כפתור ופרת בס"ד

עי"ל עפ"י המבואר בכלאים פ"ז מ"ד וה' המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ו קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ובפי' הרע"ב ד"ה אין אדם מקדש כ' וז"ל ולא דמי לשאר איסורים כגון הנותן חלב בקדירת חבירו דאוסרה דשאני כלאים דכתיב בהו לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר עכ"ל וע"ש בירושלמי וא"כ פשוט דלר' יוסי ור"ש הנ"ל אין איסור זריעת כלאים רק בכרם ושדה של עצמו דכיון דמפרשי' כרמך ושדך ממש [דפשוט דכמו דמפרשי' כרמך ממש ה"ה שדך] ולא כרם ושדה של חבירו א"כ הא לא נאמר הלאו רק על של עצמו וכמובן בפשיטות [ואם דזה דבר של חידוש ויש לדון בו מכמה דוכתי ואכ"מ כי יצטרך לכלל בפ"ע מ"מ מדברי הרע"ב הנ"ל הא יש הכרח לומר כן וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב'ם פ"ג מה' כלאים הט"ז שכ' וז"ל בד"א שצריך הרחקה ובין מין למין אחר) כו' בשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנא' שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים עכ"ל ומבואר דמפרשי' לתיבת שדך שדך ממש וא"כ הרי לא נאמר הלאו רק על שדה עצמו ומגוף דין הרמב"ם הנ"ל אין ראיה די"ל דרק לעניין הרחקה והבדל בין מין למין הוא דמהני להתיר מה שזה בתוך שלו והאחר בתוך שלו חבירו דהרשויות מחלקות ומה שיש לכל שדה בעלים אחרים זה עצמו עושה ההבדל והחלוקה ודו"ק משא"כ בזורע ב' המינים בתוך של חבירו שפיר י"ל דאסור ואולם מן הטעם שנתן הרמב"ם דמשום דכתיב שדך כו' אין האיסור אלא שיזרע שדהו כו' שלא נאמר הארץ לא הזרע כו' א"כ מבואר דפירושא דתיבת שדך הוא שדך ממש שלך וא"כ ממילא הא ליכא לאו