ציונים לתורה יד

בארוכה לענין שלכ"א וצ"ל דס"ל לאביי גם זה לסברא פשוטה דכיון דליכא חזקת כשרות אדרבנן וכמ"ש הה"מ פ"א מאישות לכן הבא לישאל אם מותר לו לזרוע כלאים בעציץ שא"נ צריך להורות לו דאסור דשמא יחשיבהו בזריעתו ויעשה איסור

ולפי"ז לענין מ"מ עכ"פ שוב שפיר אין לו ללקות דשמא מפאת שלא החשיבו הוא דעשאו ולא עבר כלל ואין להלקותו מספק וא"כ שפיר לאביי לטעמי' הוי המ"מ רבותא דרק אילו היינו אומרין דגם מה"ת היא זריעה רק דהו"ל זריעה בחלוש וא"כ ענין הדרבנן בהכרח רק שעשאוהו כמחובר וזה הרי הוא דבר עצמיי דלא שייך בזה אחשבי' דמניין לנו דהוא מחשיבו למחובר הרי אין עושה דבר רק שזורע וא"כ הרי אין ראי' רק דמחשיבו לזריעה אבל לא דמחשיבו למחובר וא"כ ע"כ דדבר עצמיי הוא דחכמים החשיבוהו למחובר וא"כ ממילא יש לו ללקות מ"מ ג"כ משא"כ אביי לטעמי' דס"ל דההיתר מה"ת מפאת דאינו זריעה דאילו הי' זריעה אין מפסיד מה שהוא תלוש וכנ"ל וא"כ לענין זה הא שוב שפיר שייך אחשבי' וי"ל דטעמא דהך דתרם מן שאינו נקוב כו' הוא משום אחשבי' וא"כ נהי דיש לאסור גם משום זה זריעת כלאים דשמא יבא להחשיבו וכנ"ל מ"מ מכת מרדות מיהא ליתא מספק שמא אינו מחשיבו וכנ"ל [וגם י"ל עפיד"ז דאילו הי' טעם ההיתר מה"ת מפאת דבעצם אין נחשב זריעה אז אין לומר דטעמא דדרבנן משום אחשבי' דמה שבעצם אינו זריעה מה"ת א"א לאדם להחשיבו להיפוך ורק אביי לטעמי' דטעם ההיתר מה"ת מפאת דאין דרך זריעה בכך לבני אדם ומש"ה הוא דלא מיחשיב זריעה וכנ"ל וע"כ לענין זה שוב שפיר שייכא החשבה דידי' דכיון דהוא מחשיבו לזריעה ודרך זריעתו של זה בכך שפיר ה"ל זריעה לגבי' ואסור וא"כ כיון די"ל טעם הדרבנן משום אחשבי' שוב המ"מ כאן שפיר הוא רבותא וכנ"ל]

ולפי"ז שמואל גופי' שפיר י"ל דפליג אסברת אביי דשבת הנ"ל וס"ל דטעם ההיתר מה"ת מפאת דחשוב תלוש או מפאת דבעצם אין נחשב זריעה וא"כ שוב אין סברא לחלק בין האיסור למלקות וככל הנ"ל וע"כ שפיר ס"ל לשמואל דלקי מ"מ ג"כ ואעפ"כ שפיר אמר רק ל' אסור דאין חילוק בזה דסתם איסור דרבנן כולל ג"כ מ"מ וניחא לן לומר כן משנאמר דלשמואל לא לקי באמת כיון דסתמיות של איסור דרבנן יש בו מ"מ ג"כ וכדברי הרמב"ם ז"ל פי"ח מה' סנהדרין וא"כ אילו ס"ל לשמואל כאן דלא לקי ה"ל לפרושי זה בהדיא דמן האיסור לבד שאמר הרי נטעה לומר דלקי ג"כ כמו בכ"מ וע"כ ניחא לן לומר דלשמואל נמי לקי ורק דלאביי לטעמי' הוא דיש צורך השמיענו זה כאן בהדיא ושמואל פליג עלי' בהא וכנ"ל ואם כן כיון דלפי האמת בין לשמואל ובין לאביי לקי ואין פלוגתא בזה לכן שפיר כ' הרמב"ם ז"ל דלוקה מ"מ והנה הא דמתחייב באמת מ"מ לאביי י"ל דלפי האמת לא מיסתבר לי' לאביי היות הטעם משום אחשבי' רק דגזירה בעלמא הוא אטו נקוב או דלא ס"ל סברת האחרונים הנ"ל דלגבי איסור יש לנו לומר דאדרבה הואיל ואינו מחשיבו עושה דאין ההחשבה בזה ענין מחשבת הלב כלל לומר דמפאת האיסור אדרבה נאמר דאינו מחשיבו בלבו רק דהמעשה גופה היא החשבה דכיון דההיתר רק מפאת דאין דרך זריעה בכך א"כ אחרי דהוא זורע ודרכו של זה בכך חשיבא לי' זריעה לגבי' ושפיר חייב

עי"ל דהנה זה פשוט דהזורע כלאים בעציץ שא"נ ואח"כ ניקב אותו דמתחייב מלקות דאורייתא ופשוט ג"כ דאין אז עליו ב' חיובים חיוב מ"מ על הזריעה וחיוב מלקות דאורייתא על הנקיבה דזה אינו דהא הזריעה והנקיבה גם שניהם איננם יותר מזריעה דעלמא בקרקע דאין חייב רק מלקות דאורייתא לבד וכמובן וא"כ כיון דאין כאן רק חיוב מלקות לבד בהוסיפו לנקוב לא חיוב מכת מרדות ע"כ שפיר המ"מ היא רבותא בכאן דה"א דנא חייבו חכמים מ"מ רק כאשר המ"מ הוא חיוב מוחלט משא"כ כאן דאם יוסיף לנקוב את העציץ הרי יופטר ממכת מרדות על הזריעה ואם נלקה אותו מ"מ אחרי זרעו והוא יוסיף אח"כ לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא תיגלי מילתא למפרע דהלקינו אותו מ"מ בחנם ע"כ ה"א דבכי האי גוונא לא תקינו רבנן מ"ח ואין כוונתי דחיישי' שמא יוסיף לנקוב כו' דזה אין לנו לחוש דהחשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא וא"כ מן הזריעה דרבנן אין נעשה חשוד לחשוש עליו שיבא לנקוב דהוא איסור דאורייתא ואפי' בדאורייתא גופי' אין נעשה חשוד מקל לחמור ורק כוונתי דכיון דהמעשה בעצמותה שהוא עושה איננה מעשה מוחלטת של חיוב מ"מ דהזורע והנוקב אח"כ אין הזריעה מעשה של חיוב מ"מ והנקיבה הרי היא אפשרית עכ"פ לכן בכהאי גוונא י"ל דלא תיקנו חכמים חיוב מ"מ די"ל דלא תיקנו זה רק כאשר הוא חיוב מוחלט

והנה מה שכתבנו דאם יוסיף לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא אין עוד חיוב מ"מ על הזריעה הנני להסביר ולהכריח זה עוד יותר דהא וודאי דאם יוסיף לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא אין חיוב המלקות או על הנקיבה לבד רק על הזריעה והנקיבה גם יחד דהא הנקיבה בעצמה הרי איננה זריעה והרי רק זריעת כלאים אסרה תורה אלא דהזריעה לבדה ג"כ איננה איסור מה"ת כיון שלא הית' יכולה להשתרש ועתה ע"י הנקיבה דיכולה להשתרש הנה בשניהם יחד יש כאן זריעה דבת השרשה כמו בזורע בקרקע וע"כ שניהם יחד הם האיסור ובא החיוב מלקות על שניהם יחד (והוא כענין אוכל ח"ש ובכא"פ אוכל עוד ח"ש דבא המלקות על שניהם יחד דכל חדא בפ"ע אינו אכילה ובשניהם יחד נעשתה עבירת האכילה] וכן מבואר להדיא בש"ס מנחות שם לעיל מיני' וז"ל הגמ' בעי רבה לענין מעשר מאי היכי דמי כגון דחמדינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפה להו את"ל לא אזלי' בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי (הקוצר שבלין הרבה ולא דשן אלא עישרן ושתל לאותן של חולין את"ל דלא אזלינן בתר עיקר למיפטר התוספת ממעשר ותוספת בעי עשורי עיקר גופי' מאי למיהדר בעי עשורי או לא) כו' א"ל ר' חנינא בר מניומי לאביי עציץ שאינו נקוב מהו (עישר מהגדל בעציץ שא"נ מיני' ובי' מהו) אי לא נקוב הא לא נקוב (ומה האיבעי' הא מן הפטור על הפטור הוא מפריש) דילמא חזר ונקבו קא אמרת (והכי קמיבעי' לך עציץ שא"נ וגדלה התבואה במקצת ואח"כ נקבו מהו לעשורי מיני' ובי' ואת"ל לא אזלי' בתר עיקר ותוספת הגדל לאחר נקיבה בעי עשורי הילכך לא מצי עשורי מן העיקר על התוספת דה"ל מן הפטור על החיוב א"ד עיקר נמי מיחייב דזיל בתר תוספת לחומרא לחייב את העיקר ומצי לאפרושי מיני' ובי' וכעין בעיא דרבה מיבעי לי') הכא חדא זריעה היא איחבורי הוא דקא מיחברא ועולה התם שתי זריעות נינהו עכ"ל הגמ' וברש"י הכא חדא זריעה היא ועכשיו כשניקבה היא מתחלת להשריש אבל גבי בעיא דרבה שתי זריעות דשבולת הן הילכך איצטריך לי' לרבה למיבעי אי הדר מחייב לי' תוספת לעיקר למיהדר עשורי או לא עכ"ל

ומבואר בזה להדיא דזורע בעציץ שא"נ וחזר וניקבו אין הנקיבה נחשבת זריעה חדשה רק חדא זריעה הוא ואין כאן עדיין רק זריעה אחת דמעיקרא והנקיבה את ההשרשה היא שהוסיפה דמעתה היא מתחלת להשריש וא"כ רק שניהם יחד הזריעה והנקיבה הם מעשה עבירת זריעת כלאים בשדה והמלקות בא אך על שניהם יחד. וא"כ אחרי היות הזריעה חלק חיוב מלקות דאורייתא וודאי דאין בה עוד חיוב מ"מ וה"ו כאוכל ב' חצאי שיעורין בכא"פ דאין מתחייב מלקות דאורייתא על שניהם יחד ועוד מ"מ על ח"ש הראשון לבד וז"פ

והנה עפיד"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכ' דלוקה מ"מ על זריעה בעציץ שא"נ והקשינו למעלה דמנ"ל הא הא שמואל פליג לכאורה ע"ז וכנ"ל ואולם לפי דרכנו עתה י"ל ג"כ דבאמת גם שמואל ס"ל דלקי מ"מ ועכ"ז אמר שפיר אסור דבכלל האיסור סתם הוא מ"מ ממילא ועכ"ז אביי לטעמי' שפיר פריך דהו"ל להשמיענו בהדיא דלוקה מ"מ וזה לפמ"ש דהה"א כאן דלא יהיה חיוב מ"מ הוא משום דיש אפשריות נקיבה ואז יהי' מלקות של תורה על הזריעה והנקיבה גם יחד דהנקיבה לבדה איננה זריעה וע"כ דעל שניהם יחד בא המלקות וא"כ יופטר אז ממכת מרדות על הזריעה דא"א שתהיה