ציונים לתורה יג

מין הכרם מצטרף לכלאים אבל עכ"פ הרי אין מצריכים שיהי' כרם תחלה דגם לדידהו חייב בזורע חטה וחרצן במפולת יד וא"כ אכתי מאי ה"א כאן בעציץ דיוצרך שם שדה תחלה אולם אחרי העיון רק מרבנן דר' יאשי' הוא דיש לדון לכאן לומר דבאין כאחת אבל מדר' יאשי' יש חילוק גדול דבדר' יאשי' דיש חטה ושעורה וחרצן והחרצן עושה השם כרם והחטה והשעורה עושים הזריעת כלאים לכן שפיר באים ב' הדברים כאחת כיון שיש לכל אחד פועל בפ"ע משא"כ בכלאי זרעים דכאן בעציץ שא"נ דהוא בב' מינין וצריך שאותו הזרע בעצמו יעשה ב' הדברים היינו השם שדה וזריעת כלאים דזולת הזרע ההוא הרי בזרע השני לבד ליכא כלאים וע"כ ק שפיר לא אמרינן ודו"ק היטב מאוד

וא"כ כיון דקיי"ל כר' יאשי' א"כ שפיר דברינו במק"ע ודע דכל דברינו אלה הם רק אם נאמר דקיום כלאים לכ"ע אסור מה"ת וכדמוכח מירושלמי כלאים פ"ח ה"א וכן נראה דעת הרמב"ם רפ"א מה' כלאים עש"ה משא"כ לתוס' ב"ק (דף פ"א ע"א) ד"ה אין דשרי לקיים כלאים לגמרי לרבנן דר"ע ואפילו לתירוצם הב' שם מדרבנן הוא דאסור שלא יחשדוהו שזרעם וא"כ כאן בעציץ כו' דהזריעה מותרת א"כ אין איסור כלל בהקיום וא"ל דשמואל ואביי ס"ל להלכה כר"ע דמ"מ מאי קאמר אביי אלא אסור מאי קמ"ל כו' הרי שפיר קמ"ל דהא לרבנן מותר באמת וזה שפיר רבותא מה שמשמיענו שהלכה כר"ע ואולם דברי התוס' ב"ק הנ"ל צ"ע באמת מירושלמי הנ"ל ואכ"מ

ודע דגוף מה שהעירנו דנהי דעציץ שא"נ חשוב זריעה מדרבנן מ"מ אין ראוי שיקרא שדה. הנה בתוס' שבת (דף צ"ה ע"א) ד"ה ורמינהי בסה"ד כתבו כזה אליבא דר"ש בעציץ נקיב עש"ה. ויש קצ"ע בזה בגמ' מנחות (דף פ"ד ע"ב) דמוכח דעציץ לכ"ע אין קרוי שדה אפי' בנקוב עש"ה ואכ"מ ובאתי רק להעיר

עי"ל עפ"י המבואר בשו"ת הרד"ק בית ג' חדר ח' וכ"כ כמה ראשונים דאע"ג דקיי"ל בכה"ת דהלכה כרבים מ"מ בדרבנן סמכי איחיד בשעת הדחק ומקורו מש"ס נדה (דף ט' ע"ב) ועירובין (דף מ"ו ע"א) ועוד בכ"ד. ולפי"ז נראה דלענין מ"מ נמי דהוא דבר קשה דצריך לעקור בו לאו דאורייתא דחובל בחבירו בקו"ע וכנ"ל. ע"כ י"ל ג"כ דנהי דיש מ"מ בדרבנן סתם מ"מ ה"מ כשאין מחלוקת בדבר משא"כ אם אפי' לפי דעת יחיד אין ראוי להלקותו שפיר לא מלקי' לי'

והנה אציע עוד דנהי דבכל איסור דרבנן סתמא יש מכת מרדות מ"מ י"ל דהיינו רק באיסור שהוא גזירה אחת אטו דאורייתא אבל איסור שהוא גזירה לגזירה אז גם במקום שגזרו גזירה לגזירה מ"מ האיסור קיל טפי וי"ל דאין בו מ"מ וכמובן מסברא דיש לחלק בכך. ולפי"ז נראה דכיון דר' שמעון ס"ל דעציץ נקוב ושאינו נקוב תרווייהו לא חשיבי מחובר מה"ת רק מדרבנן כמבואר בשבת (דף צ"ה ע"א) במשנה התולש מעציץ נקוב חייב ושא"נ נקוב פטיר ור"ש פוטר בזה ובזה וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ובגמ' שם דר"ש נקוב כאינו נקוב משוי לי' (מה"ת) ע"ש וכן בכלאים פ"ז מ"ח עציץ נקוב מקדש בכרם ושא"נ אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ע"ש

ונראה דאיסור הדרבנן דאינו נקוב לר"ש לאו משום גזירה אטו קרקע אסרוהו דהזורע בעציץ שא"נ יבא מתוך כך לזרוע גם בקרקע דזה לא מיסתבר דוודאי לא אתי לאיחלופי כלי סתם בקרקע ובשלמא לרבנן גזרו עציץ שא"נ אטו עציץ נקוב דמיחלפי להו שפיר משום דתרווייהו עציצין נינהו אבל לר"ש דנקוב גופי' דרבנן צ"ל דגזרו כאן גזירה לגזירה היינו דגזרו עציץ שא"נ אטו עציץ נקוב ועציץ נקוב אטו קרקע דעציץ נקוב שפיר מיחלף לי' בקרקע מפאת הנקובה דכיון דנקוב ויונק מן הקרקע ע"י הנקובה אתי לאיחלופי בקרקע גופי' משא"כ עציץ שאינו נקוב דה"ל כלי בעלמא ככל שאר כלי וודאי דלא מיחלף בקרקע וז"פ

ולפי"ז הנה לר"ש אע"ג דגם עציץ שא"נ אסור מ"מ מכת מרדות מיהא ליתא בעציץ שא"נ כיון דהוא גזירה לגזירה וכנ"ל. ולפי"ז נהי דלא קיי"ל כר"ש בהא דשרי גם נקוב מה"ת דה"ל יחיד לגבי רבנן דפליגי עלי' וס"ל דנקיב מה"ת חשיב מחובר מ"מ לענין מכת מרדות דאינו נקוב שפיר ה"א לחוש לדעת ר' שמעון שלא להלקות דמכת מרדות ה"ל כשעת הדחק דסמכי' בי' בדרבנן איחיד במקום רבים וכנ"ל [ועי' ברכות (דף ט' ע"א) וגיטין (דף י"ט ע"א) דאמר הכי כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ועי' בשו"ת הרד"ק שם] וע"כ שפיר הוי המכת מרדות רבותא

עי"ל ויתיישב ג"כ מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' כלאים ה"ב דהזורע כלאים בעציץ שא"נ לוקה מ"מ וק"ק דמנ"ל הא הרי רק אביי אמר הכי אבל שמואל האמר רק אסור ומוכח דלדידי' אין לוקה דאילו ס"ל דלקי עדיפא מינה הל"ל דלוקה כיון דמן האיסור אין לדון המלקות וכדאמר אביי דא"ל דשמואל פליג אהא וס"ל דיש לדון המלקות מן האיסור דכל איסור דרבנן סתמא ענשו מ"מ דז"א דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף וא"כ טפי ניחא לן לומר דפליגי רק בדין הפרטיי דזורע כלאים בעציץ שא"נ אי לקי משנאמר דפליגי בכל איסורים דרבנן שנאמרו סתם אם יש בם חיוב מ"מ ובלאה"נ לא מיסתבר כלל לומר דפליגי בהא וכמובן וא"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לפסיק כאביי נגד שמואל ונ' דבאמת גם לשמואל לקי מ"מ והא דאמר רק אסור היינו משום דאין נפקותא בזה דמן האיסור לבד ג"כ יש לדון המלקות דכל איסור דרבנן סתמא נמי ענשו מ"מ וכנ"ל והא דאמר אביי בשלמא אי אשמעי' לוקה מ"מ כו' ומוכח דאין לדון המלקות מן האיסור אביי לשיטתי' הוא דאמר הכי דבש"ס שבת (דף ק"ז ע"ב) איתא אמר אביי האי מאן דתלש פיטר מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב כו' התולש מעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתי' הכא היינו רביתי' וברש"י התם לאו היינו רביתי' דאין דרך זריעה שם אבל פיטרא באונא דחצבא הוא עיקר גידולו עכ"ל ומבואר דלאביי שריותא דעציץ שא"נ מה"ת אין הטעם מפאת היותו תלוש דהא אונא דחצבא נמי הוי תלוש כמוהו ואפ"ה כמחובר הוא חשוב לדידי' הואיל וגדל הוא שם ומיחשיב תולש מן המחובר מה"ת ואך טעם ההיתר לאביי מפאת דאין דרך זריעה בעציץ שא"נ ולא מיחשיב זריעה והוא כעניין שלכ"א ושלכה"נ דלא חשיבי אכילה והנאה הואיל והם שלא כדרך וכזה מצינו בכל עשיות דכל שאין דרך אותה העשי' בכך אין לה שם עשי' ההוא ע' זבחים (דף כ"ו ע"א) ויומא (דף נ"ח ע"א) דכשאין דרך שירות בכך לא מקרי שירות וכ"ה בתוס' זבחים (דף ק"י ע"א) ד"ה מב"מ אינו חוצץ וע"ע זבחים (דף פ"ח ע"א) דכשאין דרך הזאה ומיצוי בכך לא חשיבי הזאה ומיצוי וכן במנחות (דף ט"ז ע"ב) דכשאין דרך הקטרה בכך לא חשוב הקטרה ובשבועות (דף י"ז ע"ב) דכשאין דרך ביאה בכך לא מיקרי ביאה ובע"ז (דף ס ע"א) דכשאין דרך ניסוך בכך לא חשוב ניסוך וכזה עוד בדוכתי טובא וכל הש"ס מלא מזה וע"כ ה"נ כיון שאין דרך זריעה בכך לא חשוב זריעה ושרי (וע' שו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ד' דכ' ג"כ כך להדיא דשריותא דעציץ שא"נ מה"ת מפאת שאין דרך בני אדם לזרוע כך ואולם יש בזה צ"ע שם בדבריו ואכ"מ] ולפי"ז חומרת הדרבנן בעציץ שא"נ על כרחך עניינה רק דהחשיבוהו לזריעה אף דמה"ת לא חשוב זריעה וכן הוא בהדיא ל' אביי במנחות כאן אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הויא זריעה כו'

ואולם לפי"ז לכאורה אין מובן ראיית אביי בזה מהא דתנן תרם משא"נ על הנקוב תרומה כו' לאסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ דהא יש לחלק ולומר דמה דהחשיבוהו רבנן לזריעה היינו מטעמא דאחשבי' דכיון דזרע אחשבי' בזריעתו וזהו ענין החומרא שהחמירו חכמים דמהני ההחשבה דידי' ולא אמרינן בטלה דעתו וא"כ התינח רק בזרע בהיתר בעציץ שא"נ שפיר אמרי' דאחשבי' בזריעתו ולכן כל הגדל שם ע"י זריעתו חשוב זריעה מדרבנן וחל עליו שפיר שם תרומה מדרבנן משא"כ לענין זריעת כלאים בעציץ שא"נ דאם הוא מחשיבו לזריעה הרי הזריעה עביר' וא"כ אדרבה יש לנו לומר מפאת החזקת כשרות דאינו מחשיבו כלל ומפני כך הוא עושהו וכמ"ש האחרונים כזה