ציונים לתורה יב

פשוט דגם להפריש מאיסור דרבנן שאין בו מכת מרדות ואפי' מנדנוד איסור בעלמא שרי ומצוה להגיד הדין גם בבית המרחץ וביה"כ. וע' ס' מגיד משרים לב"י וס' הפרדס להרמ"ק ז"ל דכתבו בטעמא דשרי לומר ד"ת אפי' במקומות המטונפים לאפרושי מאיסורא דענין איסור ת"ת במקומות ההם לפי שהם מקומות של כחות החיצוניות וע"כ אם מהרהרים בד"ת שם נותנים להם כח חלילה מצד הקדושה וזה ענין האיסור וע"כ כאשר הדיבור תורה הוא לאפרושי מאיסורא אז אדרבה הדיבור ההוא הוא הכנעה להם כמובן וע"כ אין להם יניקה כלל בדיבור כזה דאדרבה הם נכנעים על ידו וכמובן עכ"ד ז"ל. ומובן לפי"ז דכל שהדיבור הוא להפריש אפי' מאיסור דרבנן ואפי' מנדנוד איסור בעלמא הוא הכנעה לחיצונים ואין בו ענין האיסור עוד]

עי"ל דבאמת בכל איסור דרבנן סתמא נמי יש חיוב מ"מ והך דמנחות טעמא אחרינא אית בי' וזה דנהי דהזורע בעציץ שאינו נקוב שם זריעה עליו מדרבנן וכנלמד ממשנה דתרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה כו' דכיון דחל שם תרומה על הגדל בעציץ שא"נ ע"כ דשם זריעה עליו מדרבנן מ"מ כלאים הרי לא את הזריעה לבד אסרה תורה רק זריעה בשדה הוא דאסרה וכמ"ש שדך לא תזרע כלאים וא"כ זה הרי פשוט דכלי שבו עפר אין שם שדה עליו אפי' מדרבנן וא"כ עדיין הרי אין ראוי לאסור בו זריעת כלאים וצ"ל דנהי דכלי שבו עפר וודאי דאין קרוי שדה מ"מ אחרי זרעו בכלי ההוא ויש שם זריעה מדרבנן אל הנזרע אז ממילא מקבל גם העפר שם שדה מדרבנן מפאת היות בו זריעה מדרבנן ודו"ק

ואולם לפי"ז רק אחרי זרעו הכלאים ראוי שיהי' איסור בקיומו כיון שיש כאן עתה מציאות כלאים בשדהו וה"ל מקיים כלאים בשדהו אבל הזריעה עצמה אכתי אין ראוי שתותסר ואולם הא בורכא דהא א"א לצמצם בזרעו שיטול הזרעים מיד ולא ישהו שם רגע קטן מה וכנודע דהזמן חלוק לשעות והשעות לרגעים והרגעים עוד לרגעים קטנים עד שבאה החלוקה אל חלק הבלתי מתחלק עוד לקטנותו והוא איננו נתפס בהשגת האדם כלל וכאשר תתנועע יד האדם ליטול הזרעים מן העציץ אז התנועה ההיא כבר עברה אלפים מחלקים האלו וכנודע במחקר וע"כ רק בכלאים העולה מאיליו הרי אין חיוב על האדם רק מה שביכולתו לעקור הכלאים במעשהו אבל אם בא לזרוע לכתחלה ויודע שיהי' שם מציאות כלאים בשדהו עי"ז זמן מה א"כ אין לך מקיים כלאים יותר מזה שפיר אסורה הזריעה מפאת שאחרי זרעו יהי' מקיים כלאים זמן מה בהכרח ויעבור עבירת מקיים כלאים דרבנן

ואולם לפי"ז עכ"פ אין הזריעה בעצם אסורה מפאת זורע והאיסור רק מפאת מקיים כלאים דע"י הזריעה יהי' מקיים כלאים בהכרח וא"כ לפמ"ש האחרונים דעל עבירת דרבנן שאין בה מעשה ליכא מכת מרדות דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון וכי היכא דליכא מלקות בדאורייתא אלאו שאב"מ ה"ה למכת מרדות בדרבנן וא"כ כאן שאין האיסור רק מפאת מקיים דע"י הזריעה הוא גורם להיותו מקיים וגוף האיסור הוא רק הקיום והקיום הרי אין בו מעשה וא"כ שפיר אין ראוי להיות כאן מ"מ וע"כ שפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעי' דלוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' דשפיר הוא חידוש כאן חיוב המ"מ ומאי דחייב באמת מ"מ לאביי י"ל דהיינו משום דס"ל לאביי לפי האמת דיש כאן גם עבירת זריעה בעצם מפאת זורע דנהי דאין על העפר מתחלה שם שדה רק ע"י הזריעה הוא שמקבל השם שדה מ"מ י"ל דבאין כאחת הזריעה וקבלת השם שדה ואולם זה עכ"פ הרי אינו פשוט ושפיר יש צורך להשמיענו זה דבכמה דוכתי מצינו דלא אמרי' סברא דבאין כאחת וכמ"ש במ"א בארוכה

וגם י"ל סברת אביי לפי האמת דנהי דהאיסור רק מפאת מקיים מ"מ כיון דהקיום בא פ"י מעשה הזריעה ע"כ אף דמעשה הזריעה היתר היתה מ"מ חשיב הקיום עבירה במעשה הואיל ובא ע"י מעשה וכנזיר הנכנס לביה"ק בשידה כו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה וכנודע וזה ג"כ איננו פשוט ויש מחלוקת בסברא זאת בכמה דוכתי וא"כ שפיר קאמר בשלמא אי אשמעינן כו'

ולפיד"ז הונח לנו להבין הא דאמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור דלשון זה הנה כמו זר נחשב, לכאורה דהכי הל"ל אסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ ולישנא דהזורע הרי משמעותו שכבר זרע ולא יפול על זה לשון אסור ועי' כזה ממש בשבת (דף מ"ב ע"ב) במשנה אין נותנין כלי תחת הנר (בשבת) לקבל בו את השמן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ובתוד"ה ואם נתנוהו מבעוד יום מותר כתבו הלשון דחוק דהל"ל אבל מבעוד יום נותנין עכ"ל הרי דקשיא להו הך לישנא ואם נתנוהו מותר וא"כ ה"נ הרי קשיא הך לישנא הזורע אסור והוא דומה בדומה ממש [וע"ע כלשון זה ברמב"ם ה' חו"מ פ"א ה"ז וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל עכ"ל. והנה כאן ג"כ כלשון זה האוכל ה"ו אסור והוא תמוה ועמ"ש בזה בבית האוצר ערך אחשבי']

והנה לפי דרכינו מעלה י"ל בזה דשמואל באמת לית לי' לחייב כאן מכת מרדות ורק איסור הוא דאית ליה והטעם כנ"ל דכל האיסור כאן רק דע"י הזריעה יהיה כלאים בשדהו ומציאות כלאים בשדהו הוא האיסור משום מקיים כלאים וע"ז הא ליכא מ"מ כיון דאינו מעשה וע"כ שפיר הוצרך שמואל לומר הזורע כו' אסור והכוונה דאחרי זרעו יש שם איסור ע"י הזריעה משום מקיים וממילא נדע דליכא מ"מ ע"ז כיון דאינו מעשה ולא הי' אפשר לו לומר אסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ דלשון זה משמע דגוף הזריעה הוא איסור משום זורע כלאים וא"כ הרי היינו טועין דחייב מ"מ כעל כל איסור דרבנן במעשה וזה הרי אינו לפי האמת וע"כ שפיר הוכרח לומר כהאי לישנא הזורע אסור דמשמעותו שאין עצם הזריעה איסור רק דאחרי זרעו הוא שיש איסור ומפאת זה ממילא צרך לימנע מלזרוע כדי שלא יהי' האיסור שאחרי זרעו וממילא נדע מזה דליכא מ"מ כיון דהאיסור שאחרי זרעו איננו איסור במעשה עוד וכנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד

ודע די"ל עוד דס"ל לשמואל באמת דאין הזריעה איסור כלל ולא בא רק לאסור את הקיום אחרי הזריעה וזהו שאמר הזורע כו' אסור ר"ל דאם זרע יש שם איסור כלאים וצריך לעקור מיד וכן פירש"י בשבת שם בהך דואם נתנוהו מבעוד יום מותר ע"ש שפי' דמותר להניחו שם וא"כ ה"נ י"ל הכוונה הזורע אסור להניחו שם וצריך לעקרו. ואולם זה דוחק קצת דאמורא צריך לפרש דבריו יותר והל"ל בהדיא הזורע כו' אסור לקיימו והראשון עיקר [ועי' תוס' קידושין (דף ל"ט ע"א) ד"ה לא דכתבו דהא דבעי' לר' יאשי' חטה ושעורה וחרצן בכלאי הכרם ואילו בכלאי זרעים די בב' מינין היינו משום דבכה"כ כתי' כרמך לא תזרע כלאים והקרקע עצמה אין קרוי' כרם זולת מפאת הגפן שבה וע"כ בעי' מין גפן להקרא כרם ועוד כלאים דהיינו ב' מינין מבלעדו משא"כ בכלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים והקרקע עצמה אף שאין בה זרוע כלום קרויה שדה ולכן בב' מינין לבד הרי יש כאן זריעת כלאים בשדה ע"ש

ולכאורה יש מזה ראי' לסברא שכתבנו בדעת אביי דגוף הזריעה כאן ראוי להיותה אסורה משום זורע כלאים דאף דקרוי שדה רק ע"י הזריעה מ"מ באין כאחת וכנ"ל דאל"כ תיקשי דאמאי מחייב ר' יאשי' משום כה"כ בזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הא בעי' לדידי' כרם מלבד הב' מינין וא"כ הי' ראוי שיהי' כרם תחלה היינו שיהי' החרצן זרוע תחלה ואח"כ יזרע בו כלאים דחטה ושעורה ומדמחייב בזורע שלשתן כאחת ע"כ דאף דאיתעביד כרם רק עם הזריעה יחד מיחייב משום זריעת כלאים בכרם וא"כ ה"נ אף דאיתעביד שדה רק עם הזריעה יחד שפיר ה"ל גם כן זריעת כלאים בשדה

ולפי"ז נסתר לכאורה כלל תירוצינו הנ"ל דהא רבנן נמי לא פליגי אר' יאשי' אלא במאי דסבירא להו דגם