ציונים לתורה קכח

דף י"ב) איבעי' להו מהו לפדות בנדמה כו' ולא איפשטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדות כיין דאין בו קדושת הגוף עכ"ל ז"ל ולא זכיתי להבין דבריו דסוף סוף הפטר חמור בחזקת איסור הוא עומד ואיך ניתר מספק ולענ"ד פשוט דטעם הרמב"ם להיפוך דכיון דהוא מידי דקדושה דקרינן לי' קדושת דמים בגמ' ויש לקדושה זאת מצות פדי' כמו בקדשי הגוף דיש להם מצות הקרבה לכן הרמב"ם גם בזה בשיטתי' וכללי' הנ"ל הוא דאזיל דפוסק בכל ספיקי איבעי' דלא אישיטי בפסולי קרבנות דבדיעבד אם נעשית מצותן עשייתו עשי' היינו דאם קרב הורצה ואף דיש בהם ג"כ שבאים לטהר ולהתיר וכך גם בזה דהוא קדושת דמים ומצותו בפדי' פסק כזה ג"כ בס' איבעי' דלא איפשיטא אי פודין בנדמה דבדיעבד מה שעשה עשוי וחל הפדיון כנלענ"ד ובאתי רק להעיר. וע"ע ברמב"ם פי"א מפסולי המוקדשין ה"י הית' שחוקה ה"ז פסולה מספק וכזה שט הי"ב נתן משהו מן השמן ע"ג כזית. מן המנחה פסלה מספק עש"ה ול' פסול משמע דאפי' דיעבד פסיל ע' לח"מ פ"ד מאיסורי מזבח שהבאתי בפנים וצ"ע דזה נגד שיטתו בכל מקום דבדיעבד כשר בכה"ג וע"ע שם פט"ז ה"מ הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן הסירים למחר עד שהשלים כל הקומץ עם הלבונה במחשבת הזמן ה"ז פסולה ואינו פיגול כו' ובכ"מ שם הקטיר כדי שומשום כו' שם במנחות (דף ט"ז ע"ב) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה. קומץ כולי ר' חסדא ור' המנונא ור' ששת חד אמר פיגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר ורבינו לא פסק כמ"ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ"ד פיגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל עכ"ל וצ"ע ג"כ מ"ש דמשום דהוי ספיקא ולחומרא לכן פסק לפסול מספק דהא איירי כאן אחר הקטרת קומץ ולבונה וכל כה"ג הרי דעת הרמב"ם בכל מקום להיפוך דאם הקטיר הורצה וע"ע ברמב"ם שם פי"ז ה"כ ובכ"מ דיש גם שם צ"ע בזה:

(כלל כ"א) בדברי הר"ן נדרים פ"ג דלגבי איסור טומאה שבנזירות לא אמרי' אין נזירות לחצאין:

(כלל ב"ב) בעניין ח"ש דתרומה:

(כלל כ"ג) בעניין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אי גם בשאר הדברים אמרי' הכי דכל שהאדם עושה על דעת חכמים הוא עושה (כלל כ"ד) הסברת דברי הרא"ש פ' יוה"כ דשבת הותרה לגבי חולה ונבילה דחוי' ובענין סברת הרמב"ן עה"ת דהא דעדל"ת הוא מפאת עדיפות העשה על הל"ת:

(כלל ב"ה) בעניין דמצינו תיבת רשות שפירושו מצוה אלא שאינו חובה:

(כלל כ"ו) בעניין מילה בליל ח' אי חשיבא מחוסר זמן (כלל כ"ז) בענין חד בחד אי חשיב ידוע וניכר וע"ע בר"ש משאנץ על הסיפרא ויקרא דיבורא דחובה פרשתא י"ב ברייתא ב' דהביא הם הך דכריתות כ"ב ב' במשנה חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש אכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל פטור ר"ע מחייב אשם תלוי אכל את השני' מביא אשם ודאי אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השני' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ר"ש אומר שניהם מביאין אשם אחד (וודאי בשותפות ויאמר זה לזה אם אתה אכלת את של קודש יהא חלקי מחול לך ויהא אשם כולו עליך) ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם אחד כו' וכ' שם הר"ש משאנ"ץ דר"ש ור' יוסי תרוייהו ס"ל דאשם וודאי בעי ידיעה בתחלא ובהא קמיפלגי דר"ש ס"ל דזה חשוב ידיעה מה שיודעין שאחד מן הב' אכל קודש ושיש חיוב באחד מן הב' ור' יוסי ס"ל דאין זה חשוב ידיעה כיון דאין יודעין בפרט מי הוא האוכל והמחויב ע"ש:

(כלל כ"ח) בעניין סברת התוס' יבמות (דף ע"ב ע"ב) דכיון דא"א לשורפו ביו"ט קבע זמנו בבוקר שני:

(כלל כ"ט) הסברת ה"א דש"ס יבמות (דף נ"ב) דיש מלקות דאוריתא למייבם בלא מאמר ובעניין אי הזמנה לדבר צריך שיהי' תחלה או אפשר שתבא ההזמנה עם הדבר יחד:

(כלל ל') מצוה דרבנן אי יש לה שם מצוה מה"ת (כלל ל"א) יישוב קושית תוס' ביצה (דף י"ב ע"א) ד"ה השוחט דמדוע לא אמר דר"ע היא ואריכות בעניין אי הפרשת ושחיטת קרבנות מצטרפת בכפרה או הזריקה לבדה היא הפועלת כל הכפרה ובעניין ההפרשה ע"ע כריתות (דף כ"ז ע"א) איבעי' אי אדם מתכפר בשבת הקדש כגון הפריש איל אשם בסלע והוקרו טלאים ועמד על שתים עש"ה וא"כ ה"ז עניין הספק אי ההפרשה מצטרפת בכפרה [וע"כ כאן דא"א לההפרשה שתצטרף כיון דבשעת הפרשה לא הי' שוה אלא סלע לכן אין מכפר] או לא וע"ש כולה סוגי' (כלל ל"ב) יישוב דברי התוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) דפירשו איבעי' דהתם אי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה אח"ע וחב"ח:

(כלל ל"ג) יבאר בארוכה אי עבדי' פירכא ממילתא דלא שייך ע' בפנים:

וע"ע ערכין (דף ה' ע"ב) במשנה עכו"ם רמ"א נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' שם ת"ר כו' אר"מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט (ע"ש בסוגי') מפני מה אני אומר נערך אבל לא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין שהרי חש"ו נערכין אבל לא מעריכין כו' ע"ש כולה סוגי' ונ' דפליגי בזה ר"ח ור"י דר"מ ס"ל דמידי דלא שייך ג"כ חשוב גרעון מפאת המציאות עכ"פ וע"כ גם כאן חשוב זה ריבוי בנערכין על מעריכין מפאת דחש"ו נערכין ואין מעריכין ואף דלא שייך בהוא הערכה דהא לאו בני דיעה נינהו ואין העניין שאין בכחם להעריך רק שלא העריכו כלל אחרי שאין להם דעת דלא דיבור פה הוא המעריך רק הדעת וחש"ו שאין להם דעת הרי לא העריכו כלל וכמובן ועכ"ז כיון דסוף סוף אין בם מציאות הערכה חשוב זה ריבוי בנערכין על מעריכין ודייק מזה אעכו"ם שלא יהי' בכחו להעריך אף שיש לו דעת להעריך ור' יהודה דפליג ס"ל דזה לא חשוב ריבוי כיון דלא שייך הערכה בחש"ו וכנ"ל וע"ש להלן בסוגי' אמר רבא הילכתי' דר"מ מסתברא כו' טעמי' לא מיסתברא דקא מייתי לי' מחש"ו שאני חש"ו דלאו בני דיעה נינהו כי' ונ' לכאורה הכוונה כנ"ל דשאני חש"ו דלאו בני דיעה נינהו ולא העריכו כלל לא שאין בכחם להעריך ואולם אין כוונה זאת מתאמת לכאורה עם דברי רבא להלן שם בזה עש"ה וברש"י ותוס' ובאתי רק להעיר וע"ע כריתות (כ"ו א') דכתי' קרא ידיעה גבי חטאת יחיד וגבי נשיא וגבי ציבור צריכי כו' נכתוב גבי נשיא כו' יחיד מנשיא לא אתי דאיכא למיפרך מה לנשיא שכן אין בשמיעת הקול כו' ולהלן שם לא נכתוב ידיעה גבי יחיד ותיתי מנשיא וציבור איכא למיפרך מה לנשיא וציבור שכן אינן בשמיעת קול כו' הרי דאף דלא שייך חטאת דשמיעת הקול בנשיא דאין מעיד כלל וכן בציבור לא שייך מ"מ חשוב לי' פירכא:

(כלל ל"ד בעניי ב' כתובים המכחישים זא"ז:

(כלל ל"ה) יבאר בארוכה בכל מקום שהוזכר קדימה ואיחור מה הדין אם נעשו הדברים בב"א:

ומש"ש בעניין קרא דורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם ע"ע שו"ת ח"ס האו"ח סי' קצ"ד:

(כלל ל"ו) יבאר בארוכה אי אמרי' ריבוי ראויות גם כשא"א שיהיו כולן בפועל ע' בפנים:

(בלל ל"ז) בעניין הקרבת תמיד של שחר אחר חצות בדיעבד ועוד באיזה פרטיים בארוכה

וי"ל עוד בכוונת הסיפרי זוטא מניין אף לאחר חצות דהכוונה אחצי שעה שאחר חצות דעדיין אין התמיד של בין הערבים קרב מפאת דאין נראה נטיית הצל עדיין דא"א בטבע לראות ולהכיר נטיית הצל מחצות מיד רק חצי שעה אחריו וזולת ע"י ידיעת אצטגנינות גדולה שבלבו של אברהם או רוה"ק דחכמה שלו דזקן ויושב בישיבה הי' ע' יומא (דף כ"ת ע"ב) וע"כ כיון שאין זו ידיעה טבעית של כל אדם וא"א לדעתו בידיעה טבעית לכן ס"ל להסיפרי זוטא דנחשב מכח זה שאין עדיין זמן תמיד של בין הערבים דבעי' בי' ראיית נטיית צללי ערב ואילי זמן דתמיד של שחר ג"כ הא אינו וע"כ שפיר צריך קרא לרבויי ועכ"ז שפיר מרבינן לי' כיון דעדיין אין זמן דתמיד של בין הערבים ומה שאין כן אאחר זה דכבר הגיע זמן הקרבת תמיד של בין הערבים שפיר לא קאי ריבויא גם להסיפרי זוטא להכשיר הקרבת תמיד של שחר אפי' בדיעבד בזמן דתמיד של בין הערבים דכיון דהוא זמן של בין הערבים כבר פסק זמן דשל שחר לגמרי ואפי' אדיעבד ורק חצי שעה הנ"ל הוא דמרבינן כיון שאין עדיין זמן דשל בין הערבים כן י"ל וע' ב"ח או"ח סי' פ"ט ד"ה ומ"ש ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות כו' ובמג"א שם פק"ה ובסי' רל"ג סק"א ובאתי רק להעיר. ובעניין תשלומין שהארכתי בפנים ע"ע טוש"ע או"ח סי' רע"א סעי' ח' דקידוש דלילה יש לו תשלומין ביום וסי' רפ"ה סעי' ד' דקריאת שנים מקרא ואחד תרגום יש לה תשלומין וע"ע ש"ע יו"ד סי' שצ"ו לעניין תשלומין באבילות. ודברי הרוקח שהבאתי בפנים דמילה שלא בזמנה היא תשלומין למילה בזמנה ע' שו"ת בית אפרים חאו"ח סי' ס"ב דהביא כזה מדברי מהראנ"ח דדן לומר דמילה שלא בזמנה ופדיון הבן הפדיון קודם ומדמי לי' להא דתפלת חובת שעתי' קודמת לתפילת תשלומין וכ' ע"ז הבית אפרים שם ד"ה וכן מבואר לענ"ד למעיין בתשובת הרא"ש כו' וז"ל וגם מאי דמדמי מילה של"ב להא דמתפלל חיבת שעתי' ואח"כ התשלומין נלע"ד דלא דמי כ"כ דמילה של"ב מעולם לא עבר זמנה שנאמר שזה שהוא בא למול עתה בתשלומין איתי' אלא מההוא שעתא ואיליך חיובא רמי עלי' ואקרקפתא דגברא מנח לעשות המצוה ולא יגרע חובת המצוה בשביל שאיחרה כלל כו' עכ"ל ע"ש ולא ראה דברי הרוקח הנ"ל דכ' להדי' כן דמילה של"ב היא מתורת תשלומין. ומ"ש בפנים דפדיון הבן עיקר המצוה על האב ומצות הבן לפדות א"ע אם לא פדאו האב הוא תשלומין נזכרתי דהאחרונים הביאו בזה מחלוקת הרשב"א והריב"ש מהו עיקר המצוה וע' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' רצ"ג וסי' רנ"ד וע' שו"ת חוט השני סי' צ"ב וז"ל ואשר תמהת על נוסח שאומר הכהן במאי בעית טפי כי' כאילו בדידי' תליא מילתא נ"ל פשוט דאינו נותן לי הברירה אלא כדי לחבב הפדיון על אביו כו' ותדע שכן הוא מדלא א"ל הכהן במאי בעית טפי ליתן לי הבכור או הפדיון משמע דאין כוונתו כלל לקבל הבכור ממנו אלא אם אינו פודהו ישאר ביד אביו כי' ומה שתמהת למה באמת לא נכוף אבוהי למיפרקי' כמו בכל מ"ע שבתורה היינו טעמא כיון דגמרי' מדכתי' תפדה תפדה דהיכא דלא פרקי' אבוה חייב לפדות א"ע הוי כאילי נותן לו התורה הברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמי והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו עכ"ל ינ הבנתו ג"כ דעיקר המצוה על האב אלא דאם אין רוצה לפדותו ניתן ביטול פדיון זה להתתקן בפדיית הבן א"ע והוא דוגמת לאו הניתק. לעשה דניתן הלאו להתתקן בקיום העשה ודוגמתו יש בס' מאה קשיטה להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' פ' ע"ש שכ' וז"ל וכבר ביארנו במקימו שאין אומרים בשל תורה הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין אלא בעשין לא בלאוין הבל בשל דבריהם אפי' בלאוין וכ"ש בעשה זה של אכילת קדשים שביטולו ניתק לעשה אחר שהוא שריפת הנותר הא למה זה דומה לעשה דייבום שנתקו הכתיב לעשה דחליצה כו' עש"ה ומבוארת ג"כ הבנתי ז"ל בעניין ייבום וחליצה דבידו שלא לייבם ואך אז ניתנה עבירת ביטול הייבום להתתקן ע"י מצות החליצה והוא עניין ניתוק ומעין זה הוא ג"כ הבנת החוט השני בעניין פדיון האב ופדיין הבן א"ע וע' שו"ת חכם צבי, סי' ק"ה שהביא דברי החוט השני הנ"ל ומ"ש עליו שם ולפי דברינו יש ליישב דבריו דרק דוגמא הוא דמייתי מלאו הניתק לעשה אבל באמת אף דשם כופין שלח לעבור על הלאו מ"מ בעשה הניתנה להתתקן בעשה אחרת י"ל דאין כופין דומי' דייבום וחליצה להרמ"ע הנ"ל דג"כ אי בעי ייבם ואי בעי חליץ ואין כופין ויש עדיין לדון בזה טובא ובשאר דברי הרמ"ע הנ"ל וכבר הארכנו בם במ"א:

(כלל ל"ח) בעניין אי אמרי' עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר ועוד פרטיים בארוכה

ומה שדננו שם לעניין יוה"כ שתל בשבת אם יש מצות עונג שבת מפאת עניין השבת אלא שאיסור יוה"כ מונע או אין מצות עונג כלל גם מפאת השבת יש נפקותא בזה לדינא לדיעות הסוברים דחולה שהוצרך לאכול פת ביוה"כ אין לו להזכיר של יוה"כ בבהמ"ז כיון דעניין היום. אין מחייב האכילה ואדרבה אוסרו ומילתא אחריתי הוא שחייבה אכילתו מצות פ"נ ע' ט"ז ומ"א סי' תרי"ח בארוכה וא"כ יש נפקותא אם הוצרך לאכול ביוה"כ שחל בשבת דאם עניין השבת מחייב האכילה אלא שאיסור יוה"כ מונע א"כ זה שאכל באמת בהיתר תו יש לו להזכיר שפיר של שבת עכ"פ דעניין השבת הא מחייב שפיר האכילה ומשא"כ אם גם עניין השבת עצמו אין מחייב האכילה בהיותו עם יוה"כ אזי גם של שבת אין לו להזכיר ודו"ק היטב מאוד (כלל ל"ט) בעניין קידושין וקונמות וקניין לזמן ועוד באיזה פרטיים באריכות גדול: ומש"ש דאין לאשה בקידושין רק טוה"נ למי להתקדש יל"ע לכאורה דאם כן באומרת נטולה אני מן היהודים יוכלו לקדשה על כרחה דכיון דאתי' למיסרה עלייהו שויתי' לטובת הנאה דאית לה עפרא בעלמא כדאמרי' הכי לעניין קונם כהנים ולוים נהנין לי דבאין ונוטלין תרומות ומעשרות בעל כרחן מהאי טעמא ע' נדרים (פ"ה א') ואולם זה רק סברת רבא שם אבל ר' אושעיא פליג שם ע"ז וגם לרבא ל' דאין