ציונים לתורה קכה

דרק אילו הי' המלח קרבן בעצמו צריך לכוון לשם קרבן משא"כ אחרי היותו רק הכשר הקרבן הקרב א"כ אף אם מכוון בהמלח לשם עצים סוף סוף יש לקרבן הקרב הכשירו פיר שהרי הוא מלוח וא"צ שיכוון בהמלח כוונת הקרבה כלל ויוכל לכוון שפיר שמעלה המלח עצמו לשם עצים וזה הא שרי לכ"ע בשאור ודבש וכש"ס זבחים הנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה מ"ש ההלכות קטנות הנ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נ' ג"כ דראוי שיהי' תלוי בהנ"ל אם המלח בעצמו קרבן או הוא הכשר הקרבן דאם הוא בעצמו קרבן נ' דלא שייך כאן עדל"ת דהלאו הוא נגד העשה עצמה דהעשה הוא להקריב מלח לקרבן והלאו מורה שאין הקב"ה רוצה בקרבן של דבש ולכן הוא מוציא ממילא דבש מכלל קרבן ואין בו העשה כלל דכקרבן פסול הוא וכמו שהאריכו כבר בזה האחרונים דכל כה"ג לא שייך עדל"ת משא"כ אם המלח רק הכשר הקרבן ואינו קרבן בעצמו א"כ נהי דסוף סוף הרי יוקטר על המזבח והתורה אמרה כל דבש לא תקטירו מ"מ זהו רק תורת ל"ת שנזדמנה במקרה נגד עשה ושפיר עדל"ת ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים

והנה לפי מה שדן בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקס"ב דדבש שאסרה תורה בהקטרה הוא רק מז' המינים שמביאין מהם בכורים אבל דבש דבורים ושאר מיני מתיקה אינו בכלל יעויש"ה בארוכה (ונדבר מזה גם במל"מ פ"ה מאיסורי המזבח ה"א ולא הביא דברי הרדב"ז] וא"כ לסברא זו הנה אין בצוקער משום הקטרת דבש כלל

והנה יל"ע להלק"ט הנ"ל אם יש גם במולח את העור בשבת בצוקער משום מעבד ולכאורה יש ראי' ג"כ מהך דמנחות תקריב ואפי' בשבת והיינו דהמליחה אסורה בשבת משום מעבד וה"א דאינה דוחה שבת וכמל"מ הנ"ל שם וא"כ הא תיקשי דאמאי דוחה באמת הא אפשר למלוח בצוקער וע"כ דגם בצוקער יש בו משום מעבד ואולם למ"ש ההלק"ט הנ"ל דבמליחה בצוקער צריכינן לבא לדחיית ל"ת דהקטרת דבש א"כ ביש לו מלח א"א למלוח בצוקער דהא אפשר לקיים שניהם למלוח במלח ואף דבהמלח יהי' מעבד ואיכא איסור שבת מ"מ כיון דשבת הותרה גבי קרבנות ציבור כמבואר ביומא (דף מ"ו ב') ואילו עדל"ת הוא רק דחוי' לכן שפיר חשוב אפשר לקיים שניהם כיון דשבת יעשה בהיתר גמור ואילו הקטרת דבש יהי' רק דחוי' ודו"ק וגם י"ל דכיון דמצוה לכתחלה מה"ת במלח שאינה שובתת היינו מלח סדומית כמבואר במנחות שם ולכן גילה קרא דזה הלכתחלה דוחה שבת ג"כ ואולם לפי"ז היכא דלא יהי' לו בשבת מלח סדומית רק יהי' לו מלח אסתרוקנית וצוקער יתחייב למלוח בצוקער דייקא כדי שלא יהי' בו משום מעבד דמשום מלח שובתת לית לן בה כיון דאין לו רק עוד אסתרוקנית דהוא ג"כ מלח שובתת כמבואר במנחות שם והנה לפמ"ש ההלק"ט דיש בצוקער משום איסור הקטרת דבש רק דעדל"ת א"כ כיון דדן תורת עדל"ת ע"כ סברתו דאין דבש דבר הפוסל דבדבר של פסול לא שייך לדון תורת עדל"ת כלל דאין כאן קרבן כלל וע"כ סברתו דאינו פסול רק איסור וא"כ אפי' לא נימא עדל"ת וכמ"ד דאין עדל"ת שבמקדש ויעוין מנחת חינוך סוף מצוה קי"ח מ"מ ג"כ אין כאן פסול מכח האיסור ויצאו שפיר ג"כ ידי מצות מלח אף דעברו משום הקטר דבש דמהב"ע הא לא אמרי' בקדשים כמ"ש האחרונים מטעמא דבקדשים בעי' שינה לעכב ואולם כאן לכאורה שינה דכתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' וגו' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ועוד הא יש ב' פסולי לכתחלה בצוקער א' משום דבש ב' משום דהיא מלח שובתת כנ"ל וא"כ ללח"מ פ"ד מיבום וחליצה הי"ז דבו פסולי לכתחלה מצטרפים לפסול גם בדיעבד יעוי"ש א"כ ה"נ יש לו לפסול ויש לי במ"א אריכות גדול בדברי הלח"מ הנ"ל ממקומות רבות מאוד וגם בענייני קדשים אי ב' לכתחלה יעכבו ג"כ ואכ"מ

] ועוי"ל דקרא דתקריב ואפי' בשבת אתי באמת רק להיכא דאין לו צוקער למלוח בו ואף דלגבי מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול אמרי' דאף אי איתרע דא"א לעשותו מאתמול נמי לא דאי מ"מ לא דמי לכאן וכנ"ל דרק מכשירין דאפשר לעשותן מאתמול לא הויין בכלל במועדו ואפי' אי איתרע דא"א לעשותן מ"מ לא בשביל מקרה זה הוי השבת מועדו וזמנו הקבוע משא"כ המליחה עצמה דמועדה בשבת דא"א לה מאתמול לכן שפיר המליחה דוחה מלאכה שבה עצמה אם א"א בעניין אחר ואף דלפעמים אפשר שלא תהי המליחה מלאכה דהיינו כשיש צוקער למלוח מ"מ כשאין צוקער שפיר דחי ודו"ק ועי"ל דבאמת בעור בצוקער לא הוי מעבד ועכ"ז בהך דמנחות שאני דשם הא בלא"ה ק' דל"ל קרא הא אין עיבוד באוכלין ותי' המל"מ שם בשם המהר"י אלפאנדרי דכיון דמכשירו להקרבה זהו עיבודו יעוי"ש [וקצת דמיון לזה בירושלמי שבת פרק ב' סוף הלכה ה' דאמר באברים ופדרים מכיון שהוא רוצה באכילן כמבשל הוא יעוי"ש והיינו דכל בישול היא הכשר ותיקון המאכל ואיברים ופדרים דזהו הכשירם שיתעכלו ע"ג המזבח ועיכולם הוא המבוקש לכן כמבשל הוא וכזה כאן כיון דהמלח הכשר הקרבן כמעבד הוא בעור דהעיבוד ג"כ הכשר העור ותיקונו ודו"ק] וע"כ גם בצוקער כיון דהוא מלח לעניין הקרבה ומכשיר הקרבן להקרבה חשיב שפיר עיבוד ג"כ משא"כ בעור שפיר י"ל דלא הוי עיבוד בצוקער

והנה אם נאמר דגם בצוקער הוא עיבוד א"כ גם הילמי ומליחת צנון דאסרינן בשבת (ק"ח ב') ופירש"י הטעם שם משום מעבד יעוי"ש א"כ גם בצוקער יהי' אסור למלוח צנון וכן לעשות הילמי ויעיו"ש ברש"י דכ' בהילמי שהוא מתקן את האוכל כדי שיתקיים והוי כמעבד וא"כ לפי הטעם שנתן ההלק"ט דגם צוקער מעמיד את הדברים ומקיימם זמן רב נ' וודאי דגם בצוקער אסור לעשות הילמי ואולם סוף סוף זהו עניין טבעיי וצריך לדעת איך הוא הטבע ואם גם הילמי העשוי בצוקער לו טבע זאת לקיים האוכל הנתון לתוכו וגם בצנון פירש"י שם בשבת הטעם לפי שהמלח מעבדו ונעשה קשה וזה אפשר דאין לצוקע"ר פעולה זאת של הקשאת הצנון ובירושלמי פרק כלל גדול ה"ב צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא ופי' הק"ע ובלבד שלא ישהנו בתוכו זמן רב דנראה כמטמינו לחול וטעם זה י"ל דשייך גם בצוקער דמקיים הדברים כנ"ל ושייך שפיר להטמין גם בתוכו להתקיים ומיחזי כמטמין לחול ויל"ע עוד בכמה פרטיים בזה ובאתי רק להעיר

ול' ההלק"ט הנ"ל "ובקצה הצוקער שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן בראשו והאמצעי שלם" אין מובן דהול"ל והאמצעי מתוק ואולי כוונתו כך רק דתחת מתוק כ' שלם ובעי למינקט לשון גמ' (כדרכן של הספרדיים) שכן הלשון ביבמות (מ"ג א') רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם וכן בסוטה (י"ב ב') רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שכם

והנה מאי דמוכח סברת ההלק"ט דמשום הקטרת דבש ליכא פסול רק איסור דאל"כ לא שייך עדל"ת וכנ"ל] נתיישבתי עוד דלכאורה הוא מוקשה מאוד דהא וודאי דיש פסול משום זה דהא מה"ט בקטורת אם נתן בה דבש פסלה והטעם משום כל דבש לא תקטירו כמבואר ברש"י כריתות א') והוא מוכרח מסיפרא ויקרא פרשתא י"ב ברייתא ד' דאין תת דבש בקטורת משום וכל דבש יעוי"ש והובא בתוס' כריתות שם ומבואר דאין טעם אחר למניעת נתינת דבש בקטורת רק מקרא הנ"ל דוכל דבש לא תקטירו וא"כ ע"כ דהפסול הוא ג"כ ממקרא זה ופשוט ממילא דלאו דווקא בקטורת רק בכל הקרבנות הוא פסול דאין שום טעם לחלק בזה בין קטורת לשאר קרבנות [וקצ"ע ברמב"ם פ"ה מאיסורי המזבח ה"ב דכ' נפל מהם (משאור ודבש) כל שהוא בקטורת נפסלה וק' דמדוע פרט קטורת דווקא הא וודאי דבכל הקרבנות ומנחות הדין כן וכנ"ל ולומר דנקט קטורת משום דאין דרכו להבא