ציונים לתורה קכב

מאלי' הוא דפשטה בי' קדושה לאכילה ואיננה הקדש שלו, וה"ל איפוא שלא למנויו ולכן שפיר ליכא כלל עשה דאכילת פסח בגיד ודו"ק היטב מאוד [דברי אלה הם אם לא נאמר כצד הסברא שדנתי לעיל דגם קדושה הנפשטת מתייחסת אל האדם מפאת הפ"ר ונחשב שהוא הקדושה ועוד נ' דגם אם נאמר כן דמתייחס אל האדם מ"מ סוף סוף כיון דלא הי' הגיד שלו לאכילה לכן אע"ג דפשטה בי' קדושה מפאת דגם של אחר לא הי' ומתייחס גם הפשיטות אל האדם שהוא עשאו מפאת הפ"ר מ"מ הרי זה רק שהקדיש את שאינו שלו וא"כ אף דההקדש מתייחס לו והוא המקדיש מ"מ כיון דבהקדש זה את שאינו שלו הוא שהקדיש אכתי לא הוי מנויו דמנויו לא תלי' במקדיש רק בעי' בעלים שיהי' שלו כמבואר ברש"י פסחים (ס"א א') ד"ה כמי שאין לו בעלים דמחשבת שלא למנויו היינו שינוי בעלים ע"ש אלמא דבעי' בעלים וכאן הרי אינו בעלים של אכילת הגיד כיון דלא היה הגיד שלו לאכילה יהוא רק פועל ההקדש שהוא הקדיש את הגיד וחל עליו ההקדש אף שאינו שלו הואיל וגם של אחר לא הי' ומטעמא דפשטה כו' אבל מ"מ אחרי שאינו שלו ואינו בעליו שפיר לא הוי למנויו עדיין ושפיר עדיין אין כאן עשה כלל כיון דבפסח בעי' מנויו וכנ"ל] ומ"ש הבית מאיר דחל על הגיד רק קדושת דמים צ"ע דא"כ יצטרך לפדותו ואילו בפסחים שם אמר דאיסורא לישדיי' והיינו דכיון דאין ראוי לאכילה מפני איסורו לא חל עלי' פסול נותר ומותר להשליכו וא"צ שריפה אבל לא אמר דצריך פדיון וגם צ"ע בדבריו מגמ' זבחים (דף פ"ח א') דמבואר דפסול דממשקה ישראל נהי דאינו קדוש ליקרב מ"מ קדוש ליפסל בטבול יום כו' ע"ש ואילו הי' רק קדושת דמים הא לא שייך בי' גם קדושה ליפסל ואולם במנחות (ו' א') דפריך וטריפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל כו' משמע לכאורה דפסול דממשקה ישראל אין קדוש אפי' ליפסל דאל"כ הא איכא נפקותא לענין הקדושה ליפסל דטריפה הא לא חלה עלי' קדושה אפי' ליפסל דלא חל עלי' קדוה"ג כלל כמבואר בתמורה (י"ז) ובכ"ד וכבר דנתי בזה במ"א ואכ"מ ע"כ לשוני בזה בחידושי שמה

והנה הית' סברתינו גם בזה דפשטה קדושה בהפקר וכן דנתי בחידושי עוד בכ"ד והנה כעת נדפס ס' בית אברהם להגאון הקדוש מטשעכאנאווי ז"ל וראיתי לו ז"ל בחולין (פ"ט ב') אהא דאמר שם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וכ' ז"ל ע"ז וז"ל ע' ראש יוסף שהקשה לשיטת הרמב"ם דחייב ב' בגיה"נ של נבילה דכיון דאחשבי' רחמנא לאכילת גיד חייב נמי משום נבילה כו' א"כ ה"נ ליתחייב נמי משום קדשים ונ' דהא איתא בפסחים (כ"ב) דאי אין בגידין בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה ושם ו' דב' דברים אינן ברשותו כו' והיינו דאיסור הנאה אינו חשוב שלו וא"כ אי אמרי' דגיד אסור בהנאה א"כ לא חל עליו איסור הקדש כלל דאינו בידו להקדישו וחשיב אינו שלו ולא שייך כשטה קדושה בכולי' דדמי לבהמה של ב' שותפים דהקדש של אחד לא פשטה בכולה משום דאיכא דעת אחרת כדאיתא קידושין (ז') וה"נ כיון דאיסור הנאה אינו שלו חשיב כדעת אחרת עכ"ל ז"ל ולא נחית ז"ל לחלק בזה בין הפקר לדעת אחרת של בעלים אחרים ואולם לא הביא ז"ל ראי' לזה ומסברא שפיר יש לחלק כן וע' ירושלמי תרומות פ"א ה"א דמסופק כזה לעניין תורם את שאינו שלו דרק תורם את של אחר הוא דאימעוט אבל לא תורם את של הפקר וע' אתוון דאורייתא כלל ג' וכן דנו האחרונים ג"כ לעניין אין אדם אוסר דשא"ש דרק את של חבירו א"י לאסור אבל של הפקר שפיר יכול לאסור וכזה יש עוד בכ"ד וא"כ כ"ש די"ל כן בהך דפשטה כו' דל' הגמ' הוא הכא דעת אחרת והפקר אינו בשטחיות הלשון בכלל דעת אחרת כיון דאין לו בעלים כלל ואין בו שום דעת בעלים כלל וכמובן ובאתי בכ"ז רק להעיר

כלל מ) בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רי"ח וז"ל שאלה אם מותר למלוח הקרבן באסוק"אר תשובה הסוק"אר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא הלא תראה ברמונים מתוקים וחמוצים כו' גם יש מלח מתוק ומלוח סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם כו' ובקצה הצוקא"ר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן בראשו והאמצעי שלם וכן אומרים שהנחש בראשו ובזנבו הוא ארסיי והגוף טוב לרפואה ולמאכל חשוב כו' ואם תאמר היאך ימלחו הקרבן בצוקא"ר והתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' כי קא מיבעיא היכא דאין שם מלח אי אתי עשה דבמלח תמלח ודחי ל"ת דכל דבש. שטות הוא להקשות דהחומץ ג"כ מעמיד דכל דבר חמוץ יש בו ריבוי מלח אבל הוא עצמו אינו מלח וראי' כי וירום תולעים והצוקא"ר גופו של מלח עכ"ל

והנה מ"ש דיש במליחת קרבן בצוקא"ר משום כל דבש לא תקטירו וגו' הנה לפמ"ש בבעלי התוס' עה"ת פ' ויקרא עה"כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וז"ל לפי שאמר הקב"ה על כל קרבנך תקריב מלח והללו אין מקבלין מלח עכ"ל ולפי"ז הצוקע"ר שהוא עצמו מלח א"כ תו לית בי' איסור דבש כלל ואולם צריך לדעת אי שאור ודבש אין מקבלין גם צוקער דאי מקבלין צוקער א"כ אדרבה יש לדקדק מטעמן של בעלי התוס' הנ"ל איפכא דצוקער אין ראוי למליחת קרבנות דאל"כ הרי גם שאור ודבש מקבלין מלח במה שמקבלין צוקער וע"כ דצוקער אין ראוי למליחת קרבנות

עוד יש לדון מטעם אחר דלא יהי' במליחה בצוקער משום כל דבש לא תקטירו וזה עפ"י מה שיש להסתפק בעניין מליחת קרבנות אם עניינו להכשר הקרבן דהצריכה התורה בקרבן הכשר זה שיהי' מלוח ובלתי הכשר זה א"א לו להיותו קרב והמלח להכשר הקרבן בא או דילמא המלח הוא קרבן בעצמו וכך עניינו של קרבן זה של מלח שיהי' קרב עם הקרבנות אבל מ"מ הוא הקרבה מצד עצמו והוא עצמו קרבן ודו"ק היטב והנה הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הי"א וכן בס' החינוך כתבו דהמקריב בלא מלח לקי אלאו דלא תשבית מלח והיינו דלא חשוב לשאב"מ דההקרבה הוי מעשה וזה תלוי אי כוונת ולא תשבית מלח הוא על הקרבת הקרבן שלא יקריבנו אינו מלוח דהקרבת הקרבן הוי מעשה ומשא"כ אם הכוונה שבהקריבו קרבן לא יבטל הקרבת המלח עמו א"כ ביטול הקרבת המלח הרי הוא לשאב"מ ודו"ק וספק זה בכוונת הלאו מהו הוא לכאורה ספק הקדום עצמו אם עניין המלח רק להכשר הקרבן או הוא קרבן מצד עצמו דאם מבוקש המליחה רק להכשר הקרבן מיסתבר דלאו דלא תשבית קאי על הקרבן שלא יקריבנו בלי הכשר זה ומשא"כ אם מבוקש המלח לקרבן בפ"ע מיסתבר דעניין הלאו שלא לבטל הקרבה זו של מלח ודו"ק היטב מאוד וא"כ מרמב"ם וחינוך הנ"ל לכאורה כדמות ראי' דעניין המליחה הוא להכשר הקרבן ואולם אם גם נאמר דהמלח קרבן בפ"ע כוונת ולא תשבית שלא לבטל הקרבת המלח מכל מקום יש לומר דחשוב לאו שיש בו מעשה שפיר הואיל ובא על ידי מעשה הקרבת הקרבן שכ"ז שאין מקריב קרבן אין מצווה להקריב המלח ועובר אלאו דלא תשבית במניעת הקרבת המלח רק בעשותו מעשה הקרבת הקרבן וע"כ חשוב שפיר לאו שיש בו מעשה מפאת זה הואיל דעבירת הלאו בא ע"י מעשה והוא תמיד עם מעשה בהכרח וכבר האריכו בכיוצא בזה וכן בעניין הלאו דולא יראו פני ריקם והדברים עתיקין

וע' זבחים (דף ק"ח א') בעי רבא המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית (בחוץ) ומלח משלימו לכזית מהו (שיתחייב משום העלאת חוץ) כו' ע"ש דנשאר באיבעי' דלא איפשיטא וי"ל דהוא ספק הנ"ל דאי מלח הקרבה בפ"ע הא הקריב כזית ומשא"כ אם הוא רק הכשר הקרבן בעי' שיהי' שיעור הקטרת קרבן דהוא כזית מלבד המלח דהוא רק הכשירו ואין לו למלח להצטרף לכזית ודו"ק היטב: וע"ע מנחות (כ' א') פלוגתא אי לא מלח כשר וי"ל ג"כ דתלוי בהנ"ל דאי המלח קרבן בפ"ע א"כ בלא מלח ביטל רק מצות