ציונים לתורה קכא

וז"ל אמר ר"ח לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר' יהודה. תימא לי למה לא ידחה העשה דאכילת פסח הל"ת דלא יאכלו גיד הנשה כו' שוב הראו לי שהקושי' כבר נאמרה בס' שאגת ארי' והניחה בצ"ע

והעיקר נלענ"ד דלק"מ אחרי דגלי לן קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל דאפי' לעולה אינו רוצה הקב"ה בהקדישו לעולה כדאיתא בפ' גיה"נ ממילא בהקדיש קרבנות לאכילה מעיקרא לא חל עליו קדושת קרבן לאכילה ולהכי מקשה הגמ' בפשיטות ריש פ' גיה"נ משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מילי' דאחרי שהגיד אין קדושת אכילה חל עליו ממילא קים לי' בלאו דלא יאכלו ולא שייך כלל העשה דתידחי דאין שום מ"ע באכילתו דבהקדש זה לא רצה רחמנא ואין עליו אלא קדושת דמים כמקדיש בהמה טמאה ולהכי לס"ד דיש בגידין בנ"ט מבואר שם בפ' גיה"נ דחויב משום הקדש דהיינו הקדש דמים אבל הקדש אכילה מעולם לא חל עליו כמו שאינו חל עליו הקדש עלייתו לעולה ודו"ק עכ"ל הבית מאיר ז"ל

וכתבתי ע"ז בחידושי וז"ל הנה מ"ש ז"ל דאינו ממשקה ישראל לכאורה אי נימא דדחי הרי היא שפיר מן המותר לישראל שהרי מותר לישראל באותה אכילה עצמה דפסח ואולם לדעת רש"י ב"ק (י"ב ב') דבעלים נמי בקק"ל משלחן גבוה הוא דקזכי באכילתם א"כ לא הוי מותר לישראל במה שמותר באכילה זאת דאכילה זאת הא היא משלחן גבוה ונחשבת אכילת גבוה לא אכילת הדיוט כמו שהארכתי כבר באתוון דאורייתא כלל ב' דכל דמשלחן גבוה קזכי באכילה הוי האכילה אכילת גבוה ומזבח ולא אכילת הדיוט כלל [וע' מה שהארכתי בזה ג"כ בקונטרס גבורות שמונים אות נ"א ובמפתחות שבסוף הקונטרס שם אות י"ט עש"ה] וע"כ צרך שיהי' לו היתר לישראל באכילה הדיוטית חוץ מזו ושפיר א"א לבעלים אכילה זו כיון דהוא בתורת מזבח וגבוה ולגבוה הרי אינו ראוי רק בהיותו מותר לישראל והרי אינו מותר לישראל כיון דבתורת הדיוט אעור לו ודו"ק היטב

ועוד נלענ"ד דכמו דאיסורי הנאה אין להם בעלים לשום דבר כך איסורי אכילה אין להם בעלים לאכילה דכמו דאיסור כלליי לכל הדברים מפקיע השם בעלים מכל הדברים כך איסור פרטיי מפקיע השם בעלים מאותו דבר הפרטי וע' זבחים (דף ע"ה ב') דמקדיש בכור בע"מ לבדק הבית אין לבד"ה זכות השקילה בליטרא דכלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו היינו דכיון דאצלו לא הותר לשקול בליטרא ה"ל זכות השקילה בליטרא אינו שלו ואינו יכול להקנותו לבד"ה [יע' רשב"א נדרים פ"ה בהך דקונם כהנים ולוים נהנין לי דבאין ונוטלין על כרחו תרומות ומעשרות וברשב"א שם וז"ל אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין על כרחו דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה טובת הנאה שיש לו בהם לאחרים ואחרים יתנו לכל כהן שירצו עכ"ל ז"ל וצ"ל ג"כ דכיון דחסר ע"ע הנתינה לכהנים בקונם נעשה זכות הנתינה אינו שלו ואין יכול למכור עוד זכות הנתינה גם לאחרים דכלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו וע' ש"ע יו"ד סי' ט"ז סעי' ו' שנים שלקחו או"ב ביום אחד הלוקח תחלה ישחוט ולא השני בד"א כשלקחום שניהם מאדם אחד שמיד כשמכר לראשון לא הי' יכול לשחוט את שנשאר בידו שהלוקח לקח ע"מ לשחטו מיד ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט שלא יכול למכור לו רק זכות שבידו כו' ובט"ז וז"ל לכאורה יש ללמוד מזה באם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתי רק יחזיקנה לחרישה ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשחטה שהרי למוכר לא הי' זכות לשוחטה ואין יכול למכור רק זכות שבידו ודבר זה אינו כלל דא"כ תקשה לך מהכא על מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו דאמרי' בח"מ סי' ר"ח דהוי מכיר' כו', עכ"ל ויש לחלק בין שביעה דהוא רק א"ג דרק היא אסור בשחיטה אבל אין השחיטה אסורה לו ולכן שפיר יש לו עדיין זכות השחיטה בעצם שפיר יכול למוכרה לשחיטה ולא דמי לשאר איסורים דאיסורי חפצא נינהו ולכן שפיר נעשה הדבר אינו שלו כיון דגוף הדבר אסור לו וכמובן וגם לדיעות הסוברים דנשבע שלא למכור ומכר לא חלה המכיר' באמת א"כ הא ליתא לראיית הט' מעיקרא וגם יש לדון בראייתו עוד מטעם אחר ואיל להאריך

וע' ספרי בית האוצר כלל קל"ט דדיברתי שם ג"כ בזה דגם איסור עשיית דבר פרטיו יסלק השם בעלים לעניין אותו דבר הפרטיי והבאתי שם ג"כ ראי' לזה מש"ס עירובין (ס"ט ב') וגם הבאתי שם בקצרה ט"ז יו"ד וגמ' זבחים הנ"ל ודברי הרשב"א נדרים הנ"ל אישתמיטו לי לפי שעה בכתבי הדברים בבית האוצר שם ויש לדון בעניין זה עוד מכמה דוכתי וגם כבר האריכו האחרונים ועכ"פ זה שפיר ניתן להאמר דכיון דהגיד אסור לבעלים לאכילה אינו שלהם לעניין האכילה ואינו יכול למוכרו לאכילה] ואולם עכ"ז במוכר גיה"נ לעכו"ם שפיר יש לעכו"ם גם זכות האכילה דכיון דבא הגיד לרשות עכו"ם הרי זוכה באכילתו ממילא מן ההפקר ועוד דכיון דנעשה הגיד של העכו"ם להנאה עכ"פ דלהנאה הי' של הישראל והי' יכול למכרו לעניין זה לכן כיון שיש לעכו"ם זכות בעלים בגיד פשטה זכייתו ממילא בכל מאי דאית בי' ונעשית גם אכילתו שלו ולא דמי למוכר לחבירו מאכל לשאר דברים ולא לאכילה דאסיר ללוקח לאכלו דשם זכות האכילה עדיין של מוכר ונמצא אוכל את של מוכר והוי גזל ומשא"כ כאן דאסור באכילה למוכר ולא הי' זכות האכילה למוכר א"כ נהי דלא הי' יכול להקנותו ללוקח ג"כ מה שאין לו בעצמו מ"מ הלוקח הרי יכול לזכות בו בעצמו שלא מן המוכר כזוכה מן ההפקר ושפיר זוכה העכו"ם גם באכילת הגיד מן ההפקר וכנ"ל והתינח במוכר לעכו"ם ומשא"כ להבדיל בהקדש קרבן דלא שייך בקדושת קרבן זכי' מהפקר דאין קרבן רק מה שישראל מקדיש והקדיש בור ונתמלא מים הם רק קניינו של גבוה אבל אין בם קדושה למעול כיון דלא הוקדשו ע"י ישראל דאין קדושה רק מה שישראל מקדיש א"כ זכות האכילה דגיד דלא הי' לבעלים ולא הי' יכול להקדישו הרי לא זכתה הקדושה בזכות האכילה ולכן אין גיה"נ קרב למזבח בעולה דהוא אכילת מזבח דשמה אכילה ג"כ כמבואר בחולין (דף פ"א ב') ובכ"ד דהא לא קדוש כלל לאכילה ולכן כמו כן אין בו מצות אכילה בפסח דלא חל הקדש כלל לעניין אכילה כיון דלא הית' האכילה של בעלים ולא יכול להקדישה לעניין זה ולכן האכילה חולין עדיין וא"א שיהי' בו קדושה לאכילה לא למזבח ולא לאדם ודו"ק

ואולם תיקשי לפי"ז לכאורה דא"כ קרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל ל"ל תיפוק לי' דכיון דאסור לבעלים באכילה אין יכול להקדיש אכילתו לגבוה וכנ"ל וי"ל בפשיטות דצריך קרא לאסור שאר העבודות שחיטה קבלה והולכה במה שאינו ממשקה ישראל דאילו מטעם הנ"ל הא רק הזריקה וההקטרה אסורים דהם שתי' ואכילה דמזבח וכן כילת כהנים ובעלים אבל שאר עבודות שחיטה כו' הי' מותרים וכמובן ולפי"ז יש לדקדק מכאן דפסול דממשקה ישראל הוי גם בשאר עבודות לא רק בהקרבה למזבח לחוד דבס' לקח טוב כלל (י' אות ד') נסתפקתי בזה עש"ה מש"ש בזה ולהנ"ל יש ראי' מכאן דאוסר גם שאר עבודות וכנ"ל

ואולם עדיין יל"ע מהך דריש גיה"נ דאמר דגיה"נ דעולה לא קרב משום ממשקה ישראל ע"ש וק' דכיון דבאכילת מזבח איירי א"כ תיפוק לי' דאינו קדוש כלל לאכילת מזבח דלא הי' שלו כלל להקדישו לעניין זה וכנ"ל ונ' דלולי ממשקה ישראל אף דאינו שלו לאכילה והוי לאכילה כהפקר מ"מ כיון דשאר הבהמה שלו גם לאכילה וחלה על שאר הבהמה ההקדש שפיר לאכילת מזבח לכן ממילא הא פשטה קדושה בכולה גם בגיד כיון דליכא דעת אחרת מעכבת דהא אין הגיד לאכילה של שום אדם ולכן שפיר גם הגיד קדוש לאכילה ושפיר צריך לטעמא דממשקה ישראל ואולם התינח בעולה לאכילת מזבח ומשא"צ בפסח לאכילת אדם הא לא שייך זה דכיון דקדושה שבגיד לאכילה לא הוא שהקדישה רק שמאליו הוא דפשטה הקדושה בגיד א"כ כיון דבפסח בעי' מנויו א"כ הא ה"ל עכ"פ אכילת הגיד שלא למנויו שהרי איו הוא בעלים של זאת האכילה דהא