ציונים לתורה יא

והנה בדבר קושייתו אהך דשבת (דף מ' ע"ב) י"ל דרבינא סמך אמימרא דאביי שבת (דף פ"א ע"ב) דאמר הי' מונח (עציץ נקוב) על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש כו' ובתוס' שם ד"ה והניחו כ' האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כו' עכ"ל עש"ה וא"כ הרי כבר נתפרש, דעל מלאכה דרבנן בשבת יש חיוב מ"מ וא"כ כיון דבחמי טבריא חשוב מבשל מדרבנן יש בו ג"כ מ"מ ממילא דמה לי תולש דרבנן ומה לי מבשל דרבנן [וע"ע ביצה (דף ל"ו ע"ב) במשנה כל שחייבין עליו משום שבות כו' וע"כ הכוונה אחיוב מ"מ והוא כהך דשבת (דף מ' ע"ב) (ופ"א ע"ב) דאמר חייב סתם והכוונה אמ"מ וכזה עוד בכ"ד וא"כ הרי מפורש דיש על שבותין דשבת חיוב מ"מ וא"כ ממילא אחרי שנלמד מדברי רבי דאסור לבשל בחמי טבריא בשבת והוא גזירה וודאי אטו חמי האור א"כ הרי הוא שבות ממילא ושפיר יש בו חיוב מ"מ כעל כל השבותין וע"ש בביצה בפירש"י]

עי"ל דהנה בשבת שם פריך אהאי מעשה דרבי היכי עביד הכי (לומר דין ברית המרחץ) והאמר רבב"ח א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ כו' ומשני אפרושי מאיסורא שאני ולפי"ז י"ל לפמ"ש במ"א בהסברת פלוגתא דאביי ורבא בענין כל מילתא דא"ר ל"ת דאביי ס"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא ס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכתבתי דענין פלוגתתם דאביי ס"ל דהמלקות בא אך על גוף המעשה לא על המחשבה והזדון הרע וע"כ בעי' המהני של המעשה דעיקר המעשה הוא תועלתו ופעולתו וכל דלא אהני מעשיו אין במעשהו כלום ואין ראוי שיולקה ורבא ס"ל דהמלקות בא על המחשבה אלא דאם אינו עושה מעשה כלל ה"ל לשאב"מ ולא לקי משא"כ כאשר היתה שם מעשה עם המחשבה אף שלא הועילה המעשה מ"מ שפיר לקי על המחשבה והזדון הרע לבד במה שעבר אמימרא דרחמנא אף שאין במעשהו כלום ולפי"ז י"ל דרבינא ס"ל כאביי דהמלקות דאורייתא בא אך על המעשה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וא"כ גם מכת מרדות שחייבו בדבריהם הוא ג"כ אך על המעשה

והנה נודע מ"ש קצת אחרונים דבכל איסורים דדבריהם אין המעשה בעצם איסור דמילי דרבנן אינם דברים עצמיים כמו איסורי תורה ואינם פועלים בעצם לעשות עצם המעשה איסור ואך אל האדם דבריהם נאמרים והאדם העושה הוא דהוי עבריין ורשע בעברו על דברי חכמים אבל גוף המעשה איננה איסור וחידשו מפאת זה ג"כ דכיון דכל עיקר העבירה בדבריהם הוא אך מפאת זדון האדם לבד בהזידו לעבור על דברי חכמים לכן שוגג בדרבנן לא הוי חטא כלל וא"צ כפרה וסליחה דלא דמי לשגגת איסור תורה דגוף המעשה הוא איסור ונעשה עכ"פ מעשה איסור על ידו אלא שהיתה בלי ידיעה וע"כ צריך כפרה כו' משא"כ בדרבנן דהמעשה גופה היתר וכל העבירה מפאת זדון האדם לכן בשוגג אין כאן חטא כלל וכנודע דבריהם בארוכה וא"כ זהו דלא כסברא הנ"ל דגם בדרבנן גוף המעשה הוא האיסור מדחייבו עלה מכות מרדות דבא אך על המעשה וכנ"ל וא"כ לסברא הנ"ל ע"כ לומר דלא כאחרונים הנ"ל דאמרו כן דרך כלל על כל איסורים דרבנן ורק נראה דתלוי בענין הדרבנן אם חייבו עליו מכת מרדות או לא דכל היכא דחייבו חכמים מכת מרדות על האיסור שלהם על כרחך דעשו עצם המעשה איסור דמ"מ הרי אין בא רק על עצם המעשה וכנ"ל משא"כ היכא דלא חייבו מכת מרדות אז לא עשו עצם המעשה איסור ורק ציוו אל האדם שלא לעשות כך וכך והעבירה אך מפאת זדונו לעבור על דברי חכמים ועל זדון הרי ליכא מלקות רק על איסור שבגוף המעשה ולכן לא חייבו מכת מרדות באיסור ההוא ודו"ק

ולפי"ז שוב לענין שוגג בדבריהם נמי בהא תליא דכל שחייבו חכמים מכת מרדות על האיסור א"כ גוף המעשה הוא איסור וממילא גם שוגג חשוב חטא וצריך כפרה כו' משא"כ היכא דליכא מכת מרדות דאין גוף המעשה איסור רק הזדון כו' אזי בשוגג ממילא אינו איסור כלל וכנ"ל ולפי"ז שפיר דייק רבינא דהמבשל בחמי טבריא בשבת חייב מכת מררות דאי ס"ד דלא חייבו חכמים בזה מ"מ א"כ בשוגג אינו איסור כלל וא"כ כיון דר' יצחק בר אבדימי הי' שוגג בדבר שרצה להניח פך של שמן באמבטי ולא ידע מן האיסור א"כ הרי לא הי' עובר כלל אילו הי' עושה כן בשגגתו וא"כ תו אינו לאפרושי מאיסורא כלל וקמה לה קושית הגמ' דאיך הי' רבי רשאי להגיד לו האיסור בבית המרחץ ועל כרחך דיש כאן חיוב מ"מ וגם השוגג איסור והוי לאפרושי מאיסורא משא"כ בעלמא שפיר יתכן שיהי' איסור של דבריהם שלא עשו בו גוף המעשה איסור ולא יהי' בו מכת מרדות וכנ"ל

עי"ל עפיד"ז דלכאורה מאי משני דאפרושי מאיסורא שאני הרי איסור לימוד תורה בבית המרחץ דאורייתא הוא דנלמד מקרא דולא יראה בך ערות דבר ואילו איסור הנחת הפך כו' רק דרבנן הוא וא"כ מי דחינן דאורייתא מקמי דרבנן ובשלמא בהפרשה מאיסור תורה לא קשיא כל כך דאולי הי' לחכמים איזה סברא דשאר איסורים חמירי טפי מאיסור הרהור ד"ת בבית המרחץ [ע' קידושין א ל"ג ע"א) דילמא לאונסי' שאני וכן בזבחים (דף ק"ב ע"ב) לאונסו שאני ומדלא קאמר אונס הוי מוכח דלאו אונס גמור הוי רק דהי' קשה עליו מאוד לעצור מחשבתו והי' קרוב לאונס ובכה"ג שרי וז"ש דילמא לאונסו שאני דבא לאורויי דין בזה דאונס כזה שאני ושרי דו"ק וכן משמע בב"י או"ח סי' פ"ה ד"ה וכ' הר' מנוח עש"ה וא"כ גם מזה מוכח דאיסור זה קיל משאר איסורין דלא מצינו היתר כזה בשאר איסורין

ועי"ל דאיסור הרהור ד"ת בבית המרחץ באמת חמור כשאר איסורין והי' ראוי לנו לומר באמת שלא יפריש ורק כיון דת"ת הרי מצוותו תמיד אלא דבבית המרחץ א"א וע"כ כאשר הדיבור תורה הוא לאפרושי מאיסורא אזי מצות ת"ת מכרעת להיתר דאם יאמר הדין ויפריש מאיסור הרי יהי' שם הפרשה מאיסור וגם קיום מצות ת"ת ואם לא יאמר יהי' שם פרישה מאיסור ת"ת בבית המרחץ לבד אבל לא יהי' קיום מצות ת"ת ולכן קיום מצות ת"ת מכריע ושפיר חייב לומר הדין כדי להפריש מאיסור ודו"ק

ואולם כ"ז יונח בהפרשה מאיסור דאורייתא אבל בהפרשה מאיסור דרבנן עדיין קשה שפיר דאיך מתירין איסור ד"ת בבית המרחץ דאורייתא עבור הפרשה מאיסור דרבנן ולומר דאמירת איסור דרבנן חשוב לימוד תורה ג"כ רק מדרבנן זה וודאי אינו דפשוט דהלומד דיני מגילה וחנוכה וכדומה מקיים מצות ת"ת בשוה ללומד ה' שבת וכדומה ואפי' למ"ד דמילי דרבנן לאו דאורייתא נינהו מלא תסור]

ואולם לפי דרכנו י"ל דהרי באמת צ"ע לכאורה בענין מכת מרדות שהחכמים מחייבים על דבריהם דהא ה"ל ההכאה עבירה מה"ת לאו דחובל בחבירו וא"כ כיון שמה"ת אין עליו חיוב ה"ל ההכאה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה וע' תוס' מ"ק (דף י"ד ע"ב) ד"ה מהו שהעירו כעין זה בענין חיוב נידוי שהחכמים מחייבים שהרי הוא איסור דאורייתא לאו דמקלל חבירו ואיך דחי ללאו דמקלל חבירו עש"ה] וע"כ צ"ל דכל איסור דרבנן שחייבו עליו מכת מרדות אלמוהו רבנן למילתייהו ועשו את האיסור כדאורייתא ממש וכדמצינו בכמה דוכתי דהעמידו דבריהם אפי' במקום כרת ע' פסחים (דף צ"ב ע"א) וה"ל כמחויב מלקות דאורייתא שמותר ומצוה להכותו ולפי"ז שוב באיסור כזה דהכרח לומר דהחשיבוהו ועשאוהו כדאורייתא ממש א"כ גם לענין אפרושי מאיסורא ה"ל כלאפרושי מאיסור דאורייתא ושפיר צריך להפריש אף בבית המרחץ כמו מאיסור דאורייתא וא"כ שפיר דייק רבינא כזה ג"כ איפכא מן ההפרשה על חיוב המכת מרדות דמדחזינן דהגיד לו רבי את הדין בבית המרחץ משום אפרושי מאיסורא ע"כ דעשו חכמים איסור זה כדאורייתא ממש וא"כ שוב יש חיוב מכת מרדות ג"כ משא"כ בסתם איסור דרבנן בעלמא כל כמה דלא נתפרש שפיר י"ל דלא עשאוהו רבנן כדאורייתא ולא נתנו לו חומר ודין דאורייתא וא"כ תו שפיר ליכא מכת מרדות דה"ל עקירת דבר מה"ת בקו"ע וכנ"ל [וכ"ז רק לפלפולא בעלמא דלהלכה