ציונים לתורה קטו

אף מכיר' שאינה חוזרת כו' פרט לשהקנה לו לשלשים יום. ואולם בהך דגיטין פירש"י שם שמכרו לו למלאכה ל' יום ומשמע דאמר בהדיא שאינו מוכר את הגוף רק למלאכתו הוא שמוכרו על ל' יום ובלא"ה הוא כן בהכרח שהרי א"א לו למכור את הגוף לעכו"ם דאין קניין לעכו"ם בגופו של עבד הנקנה לו מישראל רק למעשה ידיו וא"א לו שיקנה את הגוף מגזה"כ דלא הם קונים מכם כמבואר בגיטין שם (דף ל"ז ע"ב) [ומה"ט המוכר עבדו לעכו"ם צריך גט שיחרור מרבו ראשון משום דקניין הגוף נשאר אצל הישראל כמבואר שם (דף מ"ג ע"ב) ועוד שם (דף מ' ע"א) בהאי דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לעכו"ם כו'] וא"כ כיון שהגוף הוא של המוכר גם תוך הל' הא לא שייך כיון דפסקה פסקה

ובהך דחולין ג"כ י"ל דאיירי בפירש שמקנן רק לגוז כל ל' יום ואף דגם אחר הגיזה הם של המקבל כל ל' ע"ש מ"מ זה ג"כ רק לגוז וכך הית' ההקנאה שיהיו שלו כל ל' לגוז דאף אם גזזן תוך ל' יהיו שלו עדיין לזה שאילו הי' צומח להם צמר מחדש תוך ל' הי' עדיין יכול לגזותו עש"ה בחולין ותבין. ובהך דב"ק נמי נ' דאפי' איירי במוכרה סתם לל' יום ולא אמר למלאכתה מ"מ שפיר לא הוי דומי' דטביחה ושפיר אין מתחייב בדו"ה וזה דטביחה הרי עצם הטביחה מתרת ומטהרת מידי נבילה אלעולם והמעשה מצד עצמותה תמידית ואינה חוזרת ומשא"כ במכיר' לל' יום הרי מעשה המכיר' באמת רק על ל' ואנן הוא דאמרי' דכיון דפסקה זכיית הנותן תוך ל' אינה חוזרת מאילי' והוא ממילא אינו שלו גם אח"כ ושוב הוא של המקבל שהית' שלו כל ל' דזכייתו פושטת ממילא גם אאח"כ והוא כזוכה אח"כ בדבר של הפקר אלא דא"צ זכי' חדשה דהיותו שלו תוך הזמן פושט גם אח"כ כיון דזכות הבעלים כבר פקע ואין מעכבת עליו וע"כ עכ"פ כל זה הוא דבר הנעשה מאיליו אבל מכירת המוכר עצמותה הרי הית' רק על ל' והיא לפי עצמותה מכירה חוזרת לא תמידית ולא דמיא לטביחה דעצם מעשה הטביחה היא מעשה שאינה חוזרת ולכן שפיר אין מתחייב על מכיר' כזאת בדו"ה ושפיר דרשי' מה טביחה שאין חוזרת כו' ואולם יל"ע בזה עדיין דלכאורה נ' דכל כה"ג כיון דאמרי' דכיון דפסקה פסקה כו' והיא הסתבבות מוכרח ופסיק רישא שישאר של הלוקח לעולם לכן מתייחס הדבר אל המוכר עצמו כיון דההסחבבות מוכרחת ממעשהו ונחשב הוא עצמו מוכר אלעולם כי היכא דלעניין שבת פסיק רישא חשוב כוונה בהדיא גם אל המלאכה המסתבבת בהכרח וכן בהך דהמקדש חצי אשה פ"ק דקידושין (דף ז' ע"א) הייתי אומר דמקודשת כולה מטעמא דפשטו קידושין בכולה לולי טעמא דדעת אחרת וא"כ הרי תיקשי דמ"ט מקודשת הא דרשי' התם כי יקח איש אשה ולא חצי אשה וזה ג"כ הרי לקח רק חצי אשה דבחצי' הב' הרי מאיליו הם שנתפשטו הקידושין אבל לקיחתו הרי הית' רק בחצי ועל כרחך לומר דכיון דאמרי' פשטו כו' והוא פ"ר מתייחס הדבר איליו שהוא עשאו ונחשב שהוא עצמו לקח כ לה וקרינן בי' שפיר כי יקח איש אשה לא שהוא לקח רק חצי' וחצי' הב' מאיליו נלקח לו וא"כ כי היכא דנחשב התם שהוא לקח כולה מפאת הפ"ר כו' כך ראוי לכאורה שיוחשב גם כאן שהוא מכר אלעולם מפאת הפ"ר וה"נ אמרי' בקידושין שם ובכ"ד דמקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה לכ"ע ומשמע ג"כ דמתייחס גם הפשיטות עצמו אל האדם ונחשב שהקדיש כולה דאל"כ רק הקדיש האבר לבד ומאיליו הוא שנתפשט לשאר הבהמה הי' ראוי שתוחשב קדושת שאר הבהמה רק גידולין והי' ראוי שלא יהי' בו מעילה וכדקיי"ל דאין מעילה בגידולין [וע' תוס' תמורה (דף ל"א ע"ב) ד"ה ואפילו] וזה לא שמענו מעולם וע"כ דגם הפשיטות מתייחס למעשהו מפאת הפ"ר ונחשבת כלה הקדש ממש לא גידולי הקדש וכמובן ויש לי אריכות דברים בזה ברשימותי ממקומות רבות מאוד דיש, עוד כמה דוכתי דמוכחי כנ"ל ויש גם מקומות סותרות לכאורה ואכ"מ כי צריך לכלל ארוך בפ"ע] ובאתי בכ"ז רק להעיר

והנה ראיתי פה ג"כ המקום להביא את אשר כתוב אצלי בחידושי בגוף הך דנדרים דאמרי' דהאומר לאשה היום את אשתי כו' לא נפקא בלא גט דהאבני מלואים סי' (ל"א) עמד ע"ז דמדוע פושט באמת מהיום אלעולם ומאי שנא ממקדש חצי אשה דאין פושט בחצי הב' משום דהוי דעת אחרת ומה טעם לחלק בין הפשיטות מזמן לזמן שלא קידש בו לבין הפשיטות מחצי לחצי שלא קידש בו ע"ש שהניח הדבר בקושיא וכתבתי בחידושי ביישוב קושי' זאת וזה לשוני שם

נראה דבאמת באישות אם הי' האישות רק פעם הרי ראוי שתהי' אסורה לעולם לעלמא באיסור א"א דהא מצרכינן קרא אמיתת הבעל שיתיר ואף דאין עוד האישות מסברא הפשוטה אחר מיתתו דהא אין כאן בעל ועכ"ז הייני אומרין מסברא דתיתסר מפאת האישות שהי' כבר וכמבואר פ"ק דקידושין (דף י"ג ע"ב) ע"ש דבעי לומר דמיתת הבעל מתיר מסברא דהוא אסר והוא שרי לה והיינו דכיון דאסורה רק מפאת אישות הבעל והרי סר הבעל ואין אישות ראוי שתותר מסברא ודחי והא עריות דאסר להו ולא שרי להו והיינו דאסורה לקרוביו גם אחר מיתתו מפאת האישות שהי' כבר וע"כ גם איסור א"א ראוי שיהי' גם מפאת האישות שהי' כבר ולכן יליף במסקנא היתר מיתת הבעל מקרא עש"ה בגמ' [וכן דנתי ג"כ במ"א דכי היכא דמפרשי' בעלמא בכמה דוכתי שהי' כבר ע' גיטין (דף מ"ב ע"א) עבדי שהי' כבר ובזבחים (דף קי"ג ע"ב) חרבה שהית' מעיקרא ובמנחות (דף ט' ע"ב) המנחה שהית' כבר ובכתובות (דף מ"ה ע"ב) הנערה שהית' כבר וכזה עוד בכ"ד [והבאתי כבר קצתם באיזהו מקומן בבית האוצר] כן ראוי לומר בקרא דואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך דגם אשת עמיתך שהית' כבר בכלל אף דאינה בשעת שכיבה אשת עמיר ואולם בזה יש לדון ואך מה שכתבנו דבגמ' פ"ק דקידושין (דף י"ג ע"ב) הנ"ל מבואר זה דגם מפאת אישות שהי' כבר ראיי שתיתסר באיסור א"א דומי' דאיסורה לקרובים ומיתת הבעל מתיר מגזה"כ אבל כל שאין בו הגזה"כ שפיר ראוי שתיתסר גם מפאת אישות שהי' כבר זה פשוט ונכון ודאי וכתבתי כן כבר למעלה] וא"כ באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אף שלא יהי' האישות למחר מ"מ עדיין הא תהי' אסורה לעלמא מפני האישות שהי' כבר דהא בסילוק אישות דכה"ג ליכא קרא להתיר האיסור דאין כתוב להתיר רק בגט ומיתת הבעל וא"כ הא שפיר אמר בגמ' בפשיטות דלא נפקא בלא גט

ואולם לכאורה הא בורכא דנהי דאינה ניתרת בלא גט מ"מ האישות הא איננו למחר וא"כ לא שייך לישנא דמי נפקא בלא גט דהא כבר יצאה באמת מאתו ורק דאף שיצאה אינה עוד אשתו מ"מ אסורה לעלמא וצריכה גט כדי להתיר חיהור זה אבל אישות הרי אין לו בה עוד ופשטא דלישנא דמי נפקת כו' משמע דיש לו בה האישות עדיין כמקדם ואם הוא כהן אוכלת בתרומה מחמתו ומיפר נדרי' בשותפות ויש לו נישואין בה כבכל חרוסית וכמובן ועוד דהא הש"ס דייקא מהך דהאימר לאשה כו' אאימר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דאפי' אחר שנקצצו צריכין פדיון וא"כ הרי רוצין לומר דגוף הקדושה ישנה עדיין מדשייך בה פדיון וא"כ ע"כ דגם בהך דהאומר לאשה כו' הכוונה דגם גוף האישות ישנו עדיין לא דאסורה רק מפאת האישות שהי' כבר וכמובן

ונראה בזה דהנה הא דאין אשה נקנית על כרחה כבר כתבתי במ"א בזה דהא אין לימוד ע"ז בגמ' ורש"י יבמות (דף י"ט ע"ב) ד"ה קידושין דעלמא כ' דוהית' לאיש אחר מדעתה משמע ע"ש ואולם בגמ' לא נמצא לימוד זה ונ' לולי דברי רש"י דהדבר הוא סברא א סברא פשוטה כמו שנראה לכאורה דאין לו לאדם להקנות על כרחו דלא גרע מחפץ דאין נקנה על כרחו של בעל החפץ דז"א דהא תלוה וזבין זביני' זביני באמת ואילו באשה גם בכה"ג גם מדינא אינה מקודשת לסוגי' דקידושין (דף ב' ע"ב) מדעתה אין שלא מדעתה לא וכמ"ש קצת מפרשים שם דסוגי' הנ"ל פליגא אהך דב"ב דאמר דמקודשת מדינא ורק משום אפקעינהו הוא דאינה מקודשת ועוד יש חילוק דחפץ שפיר אין נקנה על כרחו של בעליו דדעת בעליו מעכב כיון שאין קונה את הבעל עצמן ומשא"כ באשה דהיא עצמה החפץ שפיר יש לו לחפץ זה להקנות בלא דעתה דא"צ דעת החפץ בקניין ותדע דאילו הי' סברא פשוטה דאין לאשה להקנות על כרחה דלא מיסתבר שיוכל אדם להקנות על כרחו א"כ ל"ל לרש"י יבמות הנ"ל לאתויי' מקרא דוהית' דלא מצינו דרשא זאת ומדוע לא כ' דהוא פשוט מסברא