ציונים לתורה קיג

דבקידושין וגירושין המעשה היא שפועלת בעצם לא מפאת הוראה על הרצון לבד וע' גיטין (דף פ"ה ע"ב) בהך דודן כו' דבעי' שלא יהא כוונתו לגרשה ברצון ובדיבור בעלמא וכוונת הגט רק לראי' רק צריך שיתכוון לגרשה בגוף הגט ע"ש דהגט בעצם הוא הפועל הכריתות דנקרא ספר כריתות ומה"ט אם אגיד גבי' דבעל לא מהני וז"פ]

וע"כ כיון שעתה בא הבעל לפקוע האישות אחר יום ברצון לבד שרצונו שיופקע אחר יום וקידש רק על יום ואילו הי' מקדש לעולם הרי לא הי' אפשר לו להיות נפקע ככה ע"י הרצון לבד ורק הי' צריך גט לכרות האישות וע"כ לא שייך לומר דהואיל ואילו הי' מפקיע אחרי היום הי' נפקע עתה ג"כ הרי הוא מופקע ועומד דז"א דכמו שהוא עתה מופקע ברצון הרי א"א לו להפקיע אילו הי' חל לעולם רק הי' צריך גט לכרתו ולכן שפיר גם עתה פושט אלעולם ולא מהני הפקעתו דאין בכחו להפקיע מרצונו אאחרי הזמן כיון דאילו הי' חל לעולם לא הי' בכחו ג"כ להפקיע עוד עד"ז ברצון לבד ודו"ק היטב מאוד כי גם זה נכון מאוד בס"ד

והנה ל' הריטב"א גיטין פ' המגרש בהך דכיון דפסקה פסקה וז"ל ואסיקנא דבין לרבנן ובין לר"א כיון דפסקה פסקה ומגורשת גמורה כיון דשעה אחת נתגרשה אינה חוזרת לאיסורה אלא בקידושין ושמעינן מהא דהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום אחד שהקרקע שלו לעולם כיון שנתרוקן ממנו שעה אחד רשותו של בעלים כו' עכ"ל וכזה ג"כ לשונו על הלכות הרי"ף נדרים פ' נערה ומאן דאמר לחברי' שדי נתינה לך היום ולמחר תהא שלי הרי זו נתונה לו לעולם דכיון דפסקה יום אחד פסקה לגמרי וכדכתיבנא במס' גיטין גבי היום אי את אשתי עכ"ל. והנה הר"ן נדרים (דף כ"ט ע"א) דכ' בפשיטות להיפוך ע"ש שכ' וז"ל ואפ"ה דווקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל דיני ממונות כיון דוודאי זכי' דממונות פקעה בכדי וכדאמרי' נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון הא מה ששייר ראשון מיהא אית לי' דפקע זכותי' דראשון בכדי ה"נ כי אמר לי שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותי' כו' עכ"ל והנה צריך לבאר לסברת הר"ן מה טעם החילוק באמת שבין אומר היום אי את אשתי כו' לאומר לחבירו שדי נתונה לך היום כו' וכראיית הריטב"א דכמו דאמרי' שם כיון דפסקה פסקה כך הרי ראוי לומר גם בשדה לכאורה והנה החילוק שכתבנו למעלה בזה הנה הוא יתכן גם בזה דרק באומר שדי נתונה לך היום כו' דכיון דביד חבירו להחזירו לו מחר ברצונו לבד לכן הרי הוא מוחזר ועומד כך ושפיר פקע קניינו של חבירו בכדי ומשא"כ במגרש ליום דאילו הי' מגרש לעולם לא הי' בכח האשה להחזיר עצמה לו מחר מרצונה לבד דקידושין הם פועלים בעצם הקניין ולא מפאת הוראה על הרצון לבד וכנ"ל ולכן לא שייך לומר שהיא מוחזרת ועומדת ולכן שפיר לא פקע זכייתה שזכתה בעצמה על יום ונשארת שפיר של עצמה תמיד ועוד יש חילוק בזה דבגט לא שייך לומר דכיון דאפשר לה להחזיר עצמה לו לכן גם עתה היא מוחזרת ועומדת שהרי עתה היא מוחזרת ממי שהיא שלו היינו הבעל שהוא מחזיר אותה לעצמו על יום מחר ואילו אם גירשה לעולם והית' שלה הרי לא הית' היא יכולה להחזיר עצמה ככה לו כמו שהיא מוחזרת ועומדת לו ממנו בעצמו שהרי האשה אין יכולה להקנות עצמה לבעל דכתי' כי יקח ולא כי תקח ובידה רק להפקיר עצמה לו והוא זוכה בה מן ההפקר כר"ן נדרים (דף ל' ע"א) ע"ש וא"כ כעניין שבאת לומר שהיא מוחזרת ועומדת היינו שמי שהיא שלו מחזירה לעצמו הרי בעניין כזה לא הי' שם אפשריות החזרה אילו הי' הגירושין לעולם כי אז מי שהיא שלו היינו היא עצמה שהיא של עצמה לא הית' יכולה להחזיר עצמה לו רק להפקיר והוא יזכה מן ההפקר ולכן שפיר לא שייך לומר דהואיל ובידה להחזיר כו' ולא דמי לקניין שדה שהמקבל שהשדה שלו יכול לתתה בהחזרה לנותן לא להפקיר רק לתת וע"כ אמרי' שפיר דהיא גם עתה ככה מוחזרת ועומדת ממי שהיא שלו היינו בעלי' דעכשיו שהשדה עתה שלו והיא מחזירה לעצמו על יום מחר וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד

עוד יש לחלק בין אומר היום אי את אשתי כו' דאמרי' דכיון דפסקה פסקה לבין אומר לחבירו שדי נתינה לך היום כו' וזה די"ל דרק אישות דהוא קדושה כנ"ל הוא דעניינו כן דאחרי שפסק שוב איו חוזר כמבואר במנחות (דף ק"ב ע"א) לעניין מעילה שנסתלקה ע"י הואיל אי בעי זריק דאף בנשפך הדם אח"כ מ"מ אין מועלין עוד ע"ש דאמר מעילה משום קדושה ולא קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתה במאי הדרא רכבא לה כו' הרי דקדושה הנפקעת אין חוזרת עוד מאילי' וכבר כתבתי במ"א והזכרתי ממנו גם בקונטרס גבורות שמונים אות ס"ו דזה כל עניין דיחוי דאמרי' בקדשים דכיון דהפסול מסלק הקדושה כמבואר בכ"ד וע' מהרש"א שלהי האיש מקדש וע"כ אף שנסתלק הפסול אח"כ מ"מ הקדושה הנפקעת אין חוזרת עוד כש"ס מנחות הנ"ל לבתר דפקעה לה קדושתה במאי הדרא רכבא לה ולכן ממילא הקרבן פסול אחרי שאין לו קדושה המבוקשת וכמובן וע"ש בקונטרס גבורות שמונים מה שביארתי שם בזה גמ' מנחות (דף נ"ט ע"ב) חטאת קרי רחמנא עש"ה וזהו ג"כ הך דהמגרש דאמר דכיון דפסקה פסקה היינו כיון דאישות עניינו קדושה לכן קדושה דפסקה פסקה ואין חוזרת עוד מאילי'

ומצינו עוד כזה בירושלמי מע"ש פ"ג ה"ב ר' בא כו' בשם ר' יוחנן שלמים שלקחן בכסף מע"ש הוממו ופדאן עוד אינן חוזרין לכמות שהי' להעשות שני (כלומר לא מיבעיא כשלא הוממו דפקעה מהן קדושת מעשר כדאמר בירושלמי להלן שס דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר אלא אפי' הוממו ופדאן סד"א דהואיל דעכשיו פקעה מהן קדושת שלמים חוזרין לכמות שהיו וצריך לאוכלן בקדושת מע"ש בירושלים הילכך אשמעי' דאעפ"כ אינן חוזרין עוד לכמות שהיו להיות עליהן קדושת מע"ש דכיון דבתחלה כשלקח בהן שלמים פקעה מהן קדושת מעשר פקעה מהן לעולם פני משה) כו' ומבואר גם בזה כעניין זה בקדושה דכיון דפקעה פקעה לעולם ומשא"כ בקניין ובעניין בעלים מה שדבר הוא של אדם בזה לא מצינו עניין זה דכיון דפסק זכות בעלים פסק ואין חוזר דהך דהמגרש כיון דפסקה פסקה הוא רק מפאת דאישות הוא קדושה ובקדושה הוא דאמרי' כן וכנ"ל וטעם החילוק שבין קדושה לקניין נ' בפשיטות דרק קדושה דא"א לה לחול מאילי' רק ע"י האדם דחצר אין קונה להקדש רק לקניין אבל לא לקדושה דמה"ט הקדיש בור ונתמלא מים אין מועלין בהן דאין קדושה רק במה שהקדישו אדם וכן קדושת אישות א"א שיבא מאיליו רק ע"י אדם המקדש וכן קדושת מע"ש באה רק ע"י הבעלים המפרשין ומשימין עליו קדושת מע"ש בהפרשה וקריאת שם וע"כ כיון דאין קדושה רק ע"י מעשה אדם והקדש שלו לכן בשעה שפקעה הקדושה הנה אז כבר נסתלק הקדש האדם ובחזרה מאיליו היא שבאה לחזור ומאיליו לא שייך קדושה ומשא"כ קניין וזכיית ממון דשייך גם מאיליו בחצר שקונה לאדם שלא מדעתו ונעשה שלו מאיליו דבר הפקר הבא לחצירו וכן דבר הפקר הבא לידו אף בלי כוונתו וכן ירושה באה מאילי' ולכן שפיר אפשר שיעשה שלו מאיליו ג"כ ע"י חזרה שהדבר חוזר לו מאיליו ולא דמי לקדושה דלא שייך התהוות קדושה מאילי' וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד

עוד יש לחלק בין אומר היום אי את אשתי כו' לאומר שדי נתונה לך היום וזה די"ל דהך דהיום אי את אשתי כו' דאמרי' דמגורשת לעולם הטעם הוא לפי צד הסברא שדנתי ג"כ באתוון דאורייתא כלל (ח') הנ"ל דאיסור אשת איש ראוי שיהי' גם מפאת אישות שהי' כבר דכך משמע לכאורה שטחיות ל' הגמ' קידושין (דף י"ג ע"ב) דפריך אהך דמיתת הבעל מתיר מנלן ואמר עלה סברא הוא הוא אסרה והוא שרתה ופריך והא עריות דאסר להו ולא שרי להו כו' והיינו דבא לומר תחלה דהיא סברא דכיון דמת הבעל ואין אישות ממילא אחרי שאין בעל לכן ממילא מותרת הואיל ונסתלק האישות האוסר ודחי לה מעריות דאסורין גם לאחר מיתת הבעל וע"כ דאף שאין עתה אישות מ"מ אסורין מפאת האישות שהי' כבר א"כ גם באיסור א"א ראוי לומר כן שיהי' האיסור גם מפאת האישות שהי' כבר וסברת הדחי' הזאת נשארת גם לפי מסקנת הש"ס בקידושין שם דהש"ס שם הא מייתי רק לימוד מקרא דמיתת הבעל מתיר וגזה"כ הוא ואכתי אין ראי' חזה לשלא יהי' איסור א"א מפאת אישות שהי' כבר כל שאין שם דבר המתיר מגזה"כ כגט ומיתת הבעל דשפיר יש ללמוד איסור א"א